"נפש כי תחטא ומעלה מעל בה'" (ה, כ"א) - ספור

בימים עברו לא היו עקרות הבית מכבסות את הכבסים בבתיהן, אלא נשים שנקראו 'כובסות' היו נוטלות לבתיהן את הכבסים המלכלכים, מכבסות ומגהצות אותם ואחר כך באו נשות העיר לקבל את כביסתן בחזרה.

יום אחד מסרו שתי נשים בעיר ורשא את בגדי בני משפחתן לכביסה אצל הכובסת, אך בטרם הספיקה הכובסת להחזיר להן את הכביסה הנקיה - נפטרה לפתע הכובסת.

שתי הנשים באו לביתה כדי לקחת את כבסיהן, אך אז טענה אחת מהן בראותה את ערמת הכבסים: 'הכל שיך לי'! ואלו השניה אמרה: 'מכירה אני את הכבסים שלי, אבחר אותם מתוך הערמה ורק אותם אקח". כך אמרו השתים ובפי כל אחת טענה; זו טוענת הכל שלי, וזו אומרת, הניחו לי ואבחר את שלי.

יורשי הכובסת הנבוכים לא ידעו מה לעשות, והחליטו להביא את הענין לפני רבי דב בר מיזליש זצ"ל, למען יפסק הרב למי שיכים הכבסים. הם ארזו את כל הכבסים בסל גדול ובאו אל בית דינו של הרב. שלח הרב לקרא לשתי הנשים והללו הופיעו ובפי כל אחת מהן הטענות שלה. צוה עליהן הרב לשוב לבתיהן ולחזר לבית הדין רק למחרת היום.

כשעזבו הנשים את בית דינו, ביקש הרב מבני ביתו להניח בתוך סל הכבסים גם כמה כלי מטה מביתו, ולערבבם בין שאר הכבסים, ואכן הדבר נעשה.

למחרת חזרו הנשים אל בית דינו של הרב. הרב פנה אל האשה שטענה כי הכל שיך לה ואמר: 'שמא תכירי בכל זאת בתוך הערמה דבר שאינו שיך לך'? האשה הביטה לעבר הערמה, הרימה פריט אחד, הביטה שוב פנימה לסל הכביסה, הוציאה פריט נוסף ואחר אמרה: 'לא ולא! הכל שיך לי'!

פנה הרב אל האשה השניה, זו שטענה כי רק חלק מהכבסים שיכים לה ואמר: 'התוכלי למצא בערמה זו את הכבסים השיכים לך'? האשה התכופפה לעבר הסל והחלה ממינת את הכבסים; את הפריטים השיכים לה הניחה בצד אחד ואת הפריטים שלא ראתה קדם לכן, הלא הם כלי המטה שהובאו מבית הרב, הניחה בצד, בערמה נפרדת, בהסברה שאותם כלל אינה מכירה ולא ראתה אותם בין כל הכבסים.

התבונן הרב במעשיה ופנה אל האשה האחרת: 'כלום כל הכבסים שיכים לך?! - ומה עם עוון גזל?! הן רצית לגזל מחברתך את השיך לה, הואילי נא, אפוא, להסתפק במה שיש לך ולא לגזל את השיך לזולתך'!... [613 ספורים על תרי"ג מצוות]