"ויקרא אל משה..." (א, א)

האות אל"ף זעירה בספר תורה, ולא לחנם היא זעירה כפי שמבאר רבי בונם מפרשיסחא זצ"ל, כי הגם שמשה נתעלה למדרגה הגבוהה ביותר, לא התפעל מזה, וקים בעצמו מאד מאד הוי שפל רוח. כמו בן אדם העומד על פסגת ההר, שלא יעלה על דעתו להתרברב בגבהותו, כי היא לא בעצמיותו אלא בגלל ההר, כך ידע משה, שהתעלותו היא ממנו יתברך.

והוסיף עוד שהרי נאמר "משפיל גאים עדי ארץ ומגביה שפלים עדי מרום", ולכאורה אין לדבר סוף: כיון שהקדוש ברוך הוא משפיל גאים, אם כן הגאה נעשה שפל, אבל הרי הוא מגביה שפלים, ושוב נעשה השפל גאה - ואם כן חוזר חלילה.

אלא, הרשע אפלו על פתחו של גיהנום אינו חוזר בתשובה, ואפלו כשהקדוש ברוך הוא משפילו הוא נשאר בגאותו.

לעמת זה הצדיק שהוא שפל בעיניו, אף כשהשם יתברך מגביהו הוא נשאר בשפלותו ובענותנותו. וזהו "ויקרא אל משה" - אף שהקדוש ברוך הוא קרא אותו והגיע לשיא המעלה, בכל זאת נשאר עניו ושפל, וזוהי אפוא האל"ף הזעירה.