אור החיים על שמות פרק טז

וילונו וגו׳ במדבר. פרוש, כי תלונתם היתה על הביאם דרך מדבר, כי ידוע היה דרך ארץ כנען כי ישנו לבד דרך זה, וזו תלונתם שהביאום דרך מדבר. והדבר היה מאת ה׳ לסבות עצומות ידועות, וישראל חשבו כי משה הוא שנתחכם להביאם דרך זה לסבה ידועה.

ביד ה׳ בארץ מצרים. פרוש, כי אם היו במצרים והיו ממאנים לצאת, מה היה הדבר? היו מתים הרוגי ה׳, לזה אמרו כי הם בוחרים שהיה ה׳ ממיתם בארץ מצרים על מיאונם, ולא יודו לצאת, וימותו ברעב, על דרך אמרו (איכה ד:ט) ״טובים היו חללי חרב מחללי רעב״.

בשבתנו על סיר וגו׳. מכאן אתה למד כי מדברי לשון הרע זה הם אותם שלא היו עליהם עול סבלות מצרים והם השוטרים, כי המענים סובלי עול הגלות לחמא עניא אכלו במצרים. ואולי שהם הרשומים ברשע, הוא דתן ואבירם.

בשבתנו על וגו׳. פרוש, ובאמצעות הבשר היו אוכלים לחם לשובע, כי היה להם הבשר ללפת בו את הפת.

או ירצה, כי מלבד שכבר אכלו לחם, פרוש, סעודתם, היו מוסיפין לאכול בשר על השובע. ואולי שדקדקו באמרם על סיר וגו׳, ולא אמרו ״באכלנו בשר״ וגו׳, לרמוז כי לא היו אוכלים שנתבשל ושהה, כי זה יפגם טעמו, אלא שהיו יושבים על הסיר לאכלו בעת גמר בשולו. ורמזו לו בדבריהם כי הגם שיאמר להם שחטו ממקניכם ואכלו בשר, זה לא יספיק בתמידות כאשר היו רגילים לאכול תמיד לחם ובשר.

עוד יתבאר הכתוב למה שקדם לומר ״כל עדת בני ישראל״, מן הסתם לא תהיה כל העדה בגדר שוה בתלונתם נגד ה׳ ונגד נביאו, ולזה רשם ה׳ שתי טענות כנגד שתי כתות שהיו בישראל, אחת תובעת בשר ואחת תובעת לחם, והוא אמרו בשבתנו על סיר הבשר – זו כת הפריצים שבהם, והתחיל הכתוב בדברים אלו כי בקלקלה מתחילין מן הצד, ואחר כך אמר ״באכלנו לחם לשבע״ כנגד התובעים לחם לאכל, כי היו רואים עצמן בארץ לא עבר בה איש ולא היו מושלים ברוחם להמתין עד שיתן להם רבם מנתם.

ויאמר ה׳ אל משה הנני וגו׳. לא אמר הכתוב ״לאמר״. גם התחיל לדבר נוכח וסים נסתר ״ויצא העם״ וגו׳. יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (יומא עה,א) כי המן היה יורד לצדיקים פתח אהלו של כל אחד ולא היה צריך לצאת אחריו, ולשאר העם היה יורד במקום אחר והיו יוצאים ללקוט, והוא אמרו הנני ממטיר לכם לחם וגו׳, פרוש באין צרך לצאת ללקוט, אבל העם יצאו וילקטו. כנגד מה שלא בטחו וקדמו לשאול ישיגוהו בטורח.

וטעם שלא אמר בתחלת נבואה זו ״לאמר״, לצד כי עדין יצוהו פעם שניה כל הדברים בפרשה שאחר זו, אלא שהקדים הדברים למשה למצוא בפיו מענה, ותכף ומיד השיבם שהנבואה נאמרה לו כהרף עין, ותכף ומיד ״והנה כבוד ה׳״:

למען אנסנו וגו׳. כי לחם מן השמים לא יצטרך שום תקון, ובזה יהיו פנוים מכל, ואראה הילך וגו׳.

עוד ירצה על זה הדרך טעם דבר יום ביומו למען אנסנו, כשיהיה צריך לו בכל יום למזונותיו:

והכינו את אשר יביאו. פרוש, כי ההבאה עצמה בכלל ההכנה, וצריכין להכינה מיום ששי, כדי שלא יביאו בשבת, והוא מאמר משה לישראל (שמות טז:כט) ״אל יצא איש ממקומו״ וגו׳.

ערב וידעתם וגו׳. פרוש, לצד שישראל דברו בדרך החלטת המניעה שימצאו בשר במדבר, באמרם ״מי יתן מותנו״ וגו׳, ולא שאלו הדבר קודם זה – יגיד כי היה להם הדבר בלתי אפשר. לזה אמר להם ״ערב וידעתם כי ה׳״ וגו׳, כי עד עתה אינכם יודעים המוציא אתכם מה נורא מעשיו, ולא לקחתם ידיעה מהמסות הגדולות כי כל יכול, עכשיו מחדש תכירוהו. וכונת דבריו הוא לשבט מוסר, כי טח מראות עיניהם וגו׳ (ישעיהו מד:יח). וטעם שלא תלה הידיעה אלא במעשה ערב ולא במעשה בקר, לצד שהוא המפלג אצלם במניעה. ואמר וידעתם בתוספת וא״ו, לומר מלבד שתוסר יראת מות ברעב, אלא שיהיה בדרך מפלא כמעשה ה׳ הנורא המוציא אתכם מארץ מצרים.

ובקר וראיתם וגו׳. פרוש בקר הוא מה שאמר בסמוך ״ויאמר משה וגו׳ והנה כבוד ה׳״ (שמות טז:ט-י), וענין זה היה ביום שני. ולפי זה טעם אמרו וראיתם בתוספת ו׳, פרוש, מלבד דברו אשר ידבר לכם על ידי, עוד יעשה ה׳ לכם דבר שיראה לכם את כבודו. או ירצה באמרו ובקר כי גם בקר ידעו כי ה׳ וגו׳, והיא נמשכת למעלה עם אמרו ״ערב וידעתם וגו׳ ובקר״, ואמרו ״וראיתם״ הוא תחלת ענין, וכפי זה אפשר כי בו ביום ראו כבוד ה׳.

ויאמר וגו׳ בתת וגו׳. להיות שבתחלה אמר הדברים סתומים ערב ובקר, ולא אמר מה יהיה ערב ובקר, לזה חזר ופרש מה שאמר ״ערב וידעתם״ הידיעה היא בתת ה׳.

ויאמר משה אל אהרן. פסוק זה אפשר שהיה ביום ראשון עצמו שדבר אליהם ״ערב וידעתם״. או אפשר שהיה למחרתו, ומה שאמר להם ״ערב וידעתם״ אינו חוזר על ערב של אותו יום, אלא ערב של זמן שיתן ה׳ להם, כאמרו ״בתת ה׳״ וגו׳, ולאפוקי בקר.

ויהי כדבר וגו׳. פרוש, שהיה ה׳ כיושב ומצפה שיפנו אליו, ותכף לדברו נראה כבוד ה׳ בענן.

וידבר וגו׳ לאמר שמעתי וגו׳ דבר וגו׳. קשה למה אמר תיבת לאמר בפסוק ראשון, ולא הספיק במה שאמר אחר כך ״דבר אל בני ישראל״, ואם נתכון שגם פרט זה שאמר לו ״שמעתי את תלונות״ וגו׳ יאמרנו לישראל, אם כן למה הוצרך לומר עוד אחר כך ״דבר״?

ונראה לומר על פי דבריהם זכרונם לברכה (יומא ד,א) שאמרו שכל האומר דבר לחברו הרי הוא בבל תאמר עד שיאמר לו לאמר, והנה כשדבר ה׳ למשה ואמר לו שמעתי וגו׳ הם דברי ה׳ למשה, וענין זה הוא בבל תאמר, לזה אמר לו ה׳ לאמר. והנה אין הכרח בזה שחיב לומר אלא רשות הוא שמרשהו לומר לשלל בל תאמר, והדבר בידו להודיע דבר ה׳ זה אליהם, וכשרצה ה׳ שידבר אליו דברים שנוגעים לישראל, אמר ״דבר אל בני ישראל״ כי מכאן ואילך הם דברים שאני מחיבך לדברם, ולזה תמצא ששנה ה׳ את דברו, כי מקודם דבר דרך נסתר על ישראל כאלו מדבר דברים בינו לבין משה אלא שהרשהו לספר לישראל. וכשיאמר לישראל צריך לדבר להם על זה הדרך כי ה׳ אמר למשה ששמע תלונות בני ישראל, לא שהושלח מה׳ לומר להם משמו ששמע וגו׳, ומאמר שני אמר אליו דבר אל בני ישראל משמי בשליחות, ״בין הערבים תאכלו״. וטעם שהצרך לומר תבת ״לאמר״, נתכון שיאמר להם משמו יתברך. וזה שעור הכתוב, דבר אל בני ישראל שאני אומר להם בערב תאכלו וגו׳, והוא אמרו לאמר, ומשמשת תבת ״לאמר״ במקום כה אמר ה׳. גם בזה יצדק גמר הדברים שאמר אני ה׳ אלהיכם, וזולת ״לאמר״ ישמע הדבר שחס ושלום על משה.

ויאמרו איש וגו׳ מן וגו׳. צריך לדעת מה כונת הכתוב בזה. ואולי כי בראותם אותו הזמין ה׳ לפיהם במקום שיאמרו ״מה הוא״ אמרו ״מן הוא״, וזה שמו אשר קבע לו ה׳ ושם שמו בפי ישראל, על דרך אמרם זכרונם לברכה (ברכות ז,ב) ״אשר שם שמות בארץ״ שיכונו לשמות אשר קרא להם הבורא. ואמרו כי לא ידעו נתן הכתוב טעם המצאת השם לפיהם, הוא לצד שלא ידעו מה הוא, ומאמצעות זה נפל אליה בפיהם. ואולי כי מזה נתחכמו בני ישראל וקראו שמו מן, דכתיב (שמות טז:לא) ״ויקראו בית ישראל שמו מן״, שהשכילו בתבת מן שאינה מן הרגיל בנדבר, ואין זה אלא רוח ה׳ דבר ומלתו על לשונם כי זה שמו.

איש לפי אכלו. פרוש, לפי שיעור בני ביתו, אם רבים אם מעטים. ואמר אכלו, כי אכילת כולן תחשב אכילת האיש התלוי בו, והעד על זה מה שאמר אחר כך ״וימדו בעמר וגו׳ איש לפי אכלו״ וגו׳, וחזר לומר כמה יקחו לכל אחד ״עמר לגלגלת״, וחזר לומר מספר וגו׳, לומר שלא יעשו הפרש בין קטן לגדול אלא מספר הנפשות, כי כולם ישוו באכילת המן. ואמרו לאשר באהלו, נתכון לומר כי מי שיש לו באהלו איש או אשה שאין מזונותיהם עליו והם בשכונתו, שגם להם יקח האיש. ודרשת רבותינו זכרונם לברכה (יומא עה,א) תאיר עינים בנפלאות ה׳.

ויאמר משה וגו׳. אולי כי מצוה זו משה מעצמו דן אותה, להיות שראה כי ה׳ נותן להם דבר יום ביומו, זה יגיד כי אין יום אחד מכין לחברו, והבין דבר מתוך דבר ואסר להם. ולזה אמר הכתוב ״ולא שמעו אל משה״, וקשה, לא היה צריך לומר אלא ״ויותירו״ וגו׳ ואני יודע שלא שמעו.

עוד למה לא הספיק לומר ״ולא שמעו ויותירו״, ואני יודע כי לא שמעו למשמיע? ולדברינו יבא על נכון פרוש ולא שמעו – למה שנתחכם ואסר להם מדעתו. ולדרך זה ידיק גם כן אמרו במאמר הקודם לזה ״זה הדבר אשר צוה ה׳״, מה שלא אמר כן במה שלפנינו. וטעם שהבאיש וירם תולעים, שהסכים ה׳ על ידו שהצדיק בסברתו סברת חכם עדיף מנביא.

ואפשר לומר כי לעולם מפי הגבורה נאמרה לו מצוה זו, אלא לצד שכבר אמר ״זה הדבר אשר צוה ה׳״, סמך שכל ענין פרטי דיני המן נמשך למה שהקדים לומר ״זה הדבר אשר צוה ה׳״, והם לא השכילו כונתו וחשבו כי הוראתו הוראת חכם לא הודעת נביא.

וירם תולעים וגו׳. טעם שהקדים ״וירם״ וגו׳ ל״ויבאש״, לצד שהרמת התולעים תמצא במין המתוק ולא יבאש, כי אין הסרחון רגיל בדברים המתוקים כרגילות הוית התולעים, ומן זה טעמו כצפיחת בדבש, ולזה אמר וירם תולעים, ולא די זה אלא ויבאש.

והעד הנאמן לפרושנו זה, אמרו (שמות טז:כד) ״ולא הבאיש ורמה לא היתה בו״, פרוש, לא מלבד שלא הבאיש, אלא אפלו רמה הרגילה להיות בלא סרחון לא היתה בו. ואם לא ירום תולעים עד שכבר הבאיש, אחר שאמר הכתוב ״ולא הבאיש״ אין צרך לומר עוד ״ורמה״ וגו׳.

והנה ראיתי לרבותינו זכרונם לברכה (מכילתא) שלא פרשו כדברינו, ואולי כי יסברו שעל כל פנים הגדלת התולע יקדים לה קצת מההבאשה שממנו תתהוה, הגם שלא יבאש המתוק.

ובדרך רמז ירצה כי אין תולע גדל אלא מהנבאש. והנה מצינו שתרגם אונקלוס רע – ביש, ובחינת הרע ויסודו הוא עבור פי התורה והמצוה, ואדם כי יחטא ירום תולעים, והוא סוד גדילת תולעים מהפרות ואויר האדמה אחר חטא האדם, והוא אמרו וירם תולעים הטעם הוא לצד ״ויבאש״, שנעשה בו בחינת הרע שהניחוהו הפך מצות התורה, ולזה כשאמר להם משה הניחו אותו וגו׳ עד הבקר, אמר הכתוב ״ויניחו אותו עד הבקר כאשר צוה משה ולא הבאיש ורמה לא״ וגו׳, פרוש, לא נגע בו בחינת הרע, ובזה ״ורמה לא היתה״, וכמו כן הצדיקים אשר לא יטעימו נפשם מבחינת הרע לא יתליעו. וצא ולמד מעשה רבי אליעזר בר רבי שמעון בן יוחאי עליו השלום (בבא מציעא פד:) כי תולע אחד לבד גדל באזנו לצד בחינת הרע אשר נגע שם:

ויגידו למשה וגו׳. מכאן משמע שלא הודיעם קודם דבר ה׳. וקשה, איך יכבוש חס ושלום נבואתו, ולמדונו רבותינו (סנהדרין פט,א) דין נביא הכובש נבואתו וכו׳ חס ושלום, ומה גם בהגדת מצוה לקים ישראל רצון המלך שיש בזה שתי בחינות: כובש נבואה ועקירת המצוה. ואין לומר כי חס ושלום שכח מצות ה׳, אם כן נחוש לו גם כן ששכח ממה שנצטוה ועדין שכוח חס ושלום, ומה גם שלא היה לו לעכב זמן מה לישכח ותכף ומיד היה לו להגיד נבואתו, וגם קשיא לאלהינו למה לא הזכירו כשידע בו ששכח, באותה שעה עצמה היה לו להזכירו ולא היה מניחו שכוח עד שבעה ימים שהוזכר מעצמו.

אכן משה רבנו טעמו ונמוקו עמו, ובמתק לשונו השיב תשובה כראי מוצק (איוב לז:יח) באמרו הוא אשר דבר ה׳ שבתון שבת וגו׳. כאן בנעם דבריו השמיט תבת ״לאמר״, רמז כי לא דבר לו ה׳ לאמר להם, ואשר על כן הדבר בבל תאמר כמאמרם זכרונם לברכה (יומא ד,א) וכתבנוהו בפסוק (שמות טז:יא) ״וידבר וגו׳ שמעתי״ וגו׳, וזה הוא טעמו שלא הודיעם קדם. והעד הנאמן לדברי משה ה׳ מעידו בנוסח הנבואה כשאמר לו (שמות טז:ה) ״והיה ביום הששי״ וגו׳ תמצא שלא אמר לו ה׳ שם ״דבר אל בני ישראל״ ולא תבת ״לאמר״, הרי סתם הדבר בפניו שאין לו שליחות במצוה זו לישראל, והוא שאמר הוא אחר מעשה שלקטו לחם משנה ובאו לפניו, גלה להם הדבר ואמר להם שלא היה אצלו אלא בדרך סוד נמסרו לו הדברים ולא לאמרם.

ויש לנו לתת לב כפי זה, מי התיר לו לאמר להם כל מצוות האמורות בדבריו, שלא נאמר לו ״דבר״ ולא ״לאמר״?

ונראה כי נתחכם משה בחקירת חכם למה לא רצה ה׳ שיאמר הדברים לישראל, והשכיל כי טעמו הוא שחפץ ה׳ לנטע בהם נטע אמונת והצדקת מצות שבת שתהיה קבלתה וידיעתה ממנו אל עליון שלא על ידי שליח תחלה, אלא כשיצאו ללקט כמנהגם שעור הרגיל ליומו וימדו וימצאו פי שנים מהרגיל יום יום, יראו ראיה חושיית ושכליית כי ה׳ מצוה להם לבל יטרחו ביום שבת ומזמין להם מיום ששי צרך יום שביעי, כדי שבזה תהיה מצוה זו אצלם מקבלת בתוספת קבלת הרצון ומורא גדול מעבור עליה לצד שמעלתה גדולה, וכמאמרם זכרונם לברכה (שמות רבה כה,יא) שקול שבת כנגד כל התורה כלה, ולזה לא צוה להם תחלה על השבת משה כדי שלא יכונו להרבות בלקיטה וילקטו כמשפט יום יום ויעשה להם הנס למצא בכפלים, אין זה אלא מעשה אלהים אשר ישיחם לשמר שבת.

ואם תאמר: סוף כל סוף יצוה להם משה על השבת, ויאמר להם כי לא ילקטו אלא כשעור זה הרגיל כדי להכיר הדבר, אין זה מהמוסר להבינם כי צריכין נס להצדיק דברי משה, לזה עשה ה׳ דבר חכמה.

ועוד, אם היה מקדים המצוות על ידי משה, עדין יש מקום לטעות, על דרך מה שאמרו במנחות פרק רבי ישמעאל (מנחות סה,א), כשנטפל רבן יוחנן בן זכאי לביתוסין הארורים ואמר להם: ״עצרת אחר השבת מנין לכם?״ ופטפט כנגדו זקן אחד מהם ואמר לו: ״משה אוהב ישראל היה ויודע עצרת יום אחד הוא, עמד ותקנה אחר השבת כדי שיהיו מתענגין שני ימים״, עד כאן. וכתבו התוספות שם וזה לשונם: עמד ותקנה, והקדוש ברוך הוא הסכים על ידו, עד כאן. הרי כי יש טועים שהגם שתהיה המצוה מפי משה יסכים הקדוש ברוך הוא על ידו, אם כן יש הפרש להקדמת ידיעת המצוה מנסיון אל עליון. לזה לא צוה ה׳ למשה לאמר לישראל דבר זה, ומעתה אחר שיצתה המחשבה אשר חשב אלהים והכירו ישראל הדבר תחלה, אמר להם משה הוא אשר דבר ה׳ אלי שבתון שבת קדש.

ואם תאמר, למה לא הועיל ההכר להשיג בו ידיעת שבת, והצרך משה לומר להם הדברים? הנה זולת דברי משה יטעו ויאמרו אולי נגמרה ירידת המן, ולזה נתן להם ה׳ שלא כסדר הרגיל. לזה אמר להם משה הוא אשר דבר וגו׳, ולא לסבה אחרת, ויכר הדבר להם בהחלט כשירד המן יום אחד אחר השבת. והכרח משה לומר להם הדברים שהם בבל תאמר שלא יכשלו באותו שבת ויצאו, אלא שלא אמר להם האזהרה בפרוש כאשר אבאר בפסוק ״עד אנה מאנתם״ (שמות טז:כח).

אכלהו היום וגו׳. צריך לדעת למה הצרך לצוותם על אכילתו. ואולי כי להיות שלא אמר להם אלא הניחו אותו למשמרת ולא פרש להם שיהיו מתרים באכילתו, והגם שלא מצינו שאסר בפרוש אכילת הנותר, מכאן אתה למד שאסרו להם. או אולי דאסור מדין ״לא תאכל כל תועבה״ ואמרו זכרונם לברכה (חולין קיד:) כל שתעבתי לך הוא בבל תאכל, לזה אמר להם אכלוהו היום. ודקדק לומר היום לשלל יום אחר אסור הנותר לבקר, וכדי שלא תטעה ותאמר היום דוקא ולא יום אחר כל עקר ואפלו שבת, לזה גמר אומר כי שבת וגו׳, הא למדת כי מעוט היום לא בא למעט אלא שאינם שבת.

עוד נתכון באמרו כי שבת טעם למה שלאחריה על זה הדרך, ולטעם שהיום שבת לא תמצאוהו בשדה. דקדק לומר בשדה לרמוז מאמר רבי שמעון בן יוחאי שאמר בזהר (חלק ב׳ פח.) כי ביום שבת ירד המזון של כל ששת ימים למעלה, ומאותו מזון יורד דבר יום ביומו, והוא אמרו לא תמצאוהו בשדה אבל למעלה בו ימצא אדרבה מזון לכל ששה ימים:

ששת ימים וגו׳. הכונה בזה להזהירם לבל יצאו ללקוט, ופרוש לא יהיה בו – לא יהיה בו מעשה זה של הלקיטה, שאם על הוית המן כבר אמר ״לא תמצאהו בשדה״, ולזה כשיצאו מן העם ללקוט אמר ה׳ להם ״עד אנה מאנתם לשמר מצותי״ וגו׳, הרי שעברו על הלאו, והיכן מצינו אזהרה זו שאמר להם כן? ואם כונתו על דיוק הנשמע מאמרו ״ששת ימים״ לבד, לאו זה לא יקרא לאו אלא עשה כדין לאו הבא מכלל עשה (פסחים מא,א), ולא יצדק לומר להם עליו ״מאנתם לשמר״ כי לשון שמירה יאמר על הלאו.

ולא מצאו. פרוש, שאם מצאו היו לוקטין:

עד אנה מאנתם. לפי מה שהעליתי בפסוק ״ויגידו למשה״ כי משה לא פעל און במה שלא אמר להם קודם ענין זה, אם כן מה מקום לכוללו עם הממאנים לשמר מצוות ה׳? ורבותינו זכרונם לברכה (בבא קמא צב,א) אמרו: בהדי הוצא לקי כרבא, ודבריהם זכרונם לברכה יצדיקו כי לא פעל מכשול. ולי נראה כי על כל פנים לא יכללנו הכתוב עם השאר אם לא היה לה׳ עליו חוט השערה מההקפדה. והצצתי במאמר משה בסמוך לפסוק זה שאמר לישראל ״ראו״ וגו׳, וצריך לדעת נבואה זו אימתי נאמרה למשה, אם נאמרה אחר שאמר לו ״עד אנה מאנתם״ – קשיא לאלהינו למה לא צוה לו קודם לצוות ישראל ״אל יצא איש״ וגו׳, ואם נאמרה לו קודם – איך לא אמרה משה לישראל?

אכן זו היא שגיונו של איש האלהים, כי ההתחכמות שנתחכם בהשכלתו בדברי ה׳ בטעם שלא אמר לו ״דבר״ וגו׳, או ״לאמר״ היה צריך לאמרה לישראל, והוא לא אמר להם אלא ״הוא אשר דבר ה׳״ וגו׳, ולא אמר להם היוצא ממעשה זה אשר עשה ה׳ לחם משנה שהוא לתת להם השבת בדרך זה ממנו להם, על דרך שפרשנו בפסוק (שמות טז:כב) ״ויבאו כל נשיאי העדה״ וגו׳. והנה מזה יצא להם שיצאו ביום שבת קדש מן העם ללקט, כי חשבו כיון שלא אמר להם אזהרה בפרוש אלא דמפרש להם הענין ״הוא אשר דבר״ וגו׳, לא עשו הרגשה ויצאו ללקט ולא חששו לזה עד אחר כך כשאמר להם ״אל יצא״ וגו׳, אז אמר הכתוב ״וישבתו העם״ וגו׳, הא למדת כי לא כן מקדם. אשר על כן כללו ה׳ ואמר ״עד אנה מאנתם״. ולזה כשראה משה שהקפיד ה׳ עליו הבין הדברים ותכף אמר ״ראו כי ה׳״ וגו׳, והם הדברים שנאמרו לו בתחלת דבר ה׳ בענין זה (שמות טז:ה) ״והכינו את אשר יביאו״ וכמו שפרשתי שם. והנה מכאן אתה למד שעל עכוב מאמר זה לישראל כללו ה׳ עם הממאנים, שהיה לו לומר לישראל כונת ה׳ כמו שהשיג לדעת הוא וכמו שפרשנו בפסוק ״ויגידו למשה״. וסובר אני כי אין בדבר זה כדי להתיסר בשבט מוסר גדול עליו לאמר לו ״עד אנה מאנתם״, כי הוא לא נצטוה וכחד ולא עבר אפלו על חוט השערה, אלא שהיה לו להודיע לישראל מה שהשיג בדעת עליון כדי שלא ישגו לצאת כמו ששגגו ואין בזה ענש, לזה אמרו זכרונם לברכה (בבא קמא צב,א) בהדי הוצא לקי כרבא לקוי שאינו ראוי לו.

מצותי ותורתי. כי מצינו להם שעברו על שתי מצוות: אחת שאמר להם ״אל יותר ממנו״ והותירו, ושניה שאמר להם ״תלקטוהו וביום השביעי לא יהיה בו״ הלקיטה, ועברו ויצאו ללקוט, לזה אמר ״עד אנה מאנתם לשמר מצותי״. ואמרו ותורתי גם כן הם שתי תורות: אחת כי ה׳ אמר להם שילקטו עמר לגלגלת והם לקטו יותר, וכמו שדרשו זכרונם לברכה (מכילתא) באמרו ״ולא העדיף המרבה״, ובמעשה שבת גם כן לא הספיק להם מה שנתן להם משנה יום ששי ויצאו ללקוט יותר מעמר לגלגלת, ושניה שלא האמינו במאמר ה׳ כי ביום שבת לא יהיה בו ויצאו וגו׳, ואין לך עובר על תורה כזה שאינו מאמין בתורת משה עבדו.

ראו כי ה׳ וגו׳. פרשתי למעלה שנתכון משה לומר להם כי מצוה זו אינו צריך לאמרה הוא להם, אלא הנה הם רואים אותה כי ה׳ נותן המצוה ממנו להם בלא שום אמצעי, כמו שפרשתי בפסוק (שמות טז:כב) ״ויגידו״ וגו׳, וזה למעלת השבת כי יראו ישראל הדבר בחוש הראות. ואמרו אל יצא איש, פרוש כי ה׳ לא הוריד המן לצד שלא יצטרכו לצאת איש ממקומו וגו׳, ועין מה שכתבתי בפסוק (שמות טז:כח) ״עד אנה מאנתם״:

ויאמר משה זה וגו׳. צריך לדעת אמרו הדבר. עוד צריך לדעת מצוה זו למי מצוה אותה משה, אם לאהרן הרי הוא אומר אחר כך ״ויאמר משה״ וגו׳. ועוד כפל הדברים רואני כאן.

ונראה כי כונת משה הוא על זה הדרך: זה הדבר אשר צוה וגו׳ מלא העמר וגו׳, ולא אמר ה׳ מי יקחנו, וגם לא אמר סדר לקיחתו, גם לא אמר מקום הנחתו, אלא זה הוא הדבור שיצא מפי ה׳ אלי ולא יותר. ויאמר אל אהרן – שפט בצדק דעת חכם, כי פרוש ״למשמרת״ סובלת שתי דרכים, ומדרכי התורה כל שהתבה תסבול שני דברים שקולים במשמעותה תכון אל השנים, כי איזה מהם תוציא. ושתי הדרכים הם: האחת – למשמרת מן הטמאה, והשניה – מן שליחות יד. כנגד שליחות יד אמר מקום המשתמר באהל מועד, גם שם מקום שצרכי ישראל נתונים שם, התורה וכלי שרת, וזה גם כן כלי שמשמש הוראת דבר אשר חפץ ה׳ להראות לדורות. וכמו כן עשה ה׳ במטה אהרן ובמחתות עדת קרח (במדבר יז:כה, יז:ג-ד), ולזה אמר להניחו לפני ה׳. וכנגד שמירת טמאה אמר צנצנת אחת, ואמרו זכרונם לברכה (מכילתא) צנצנת דבר שהוא מציץ מחברו שהוא כלי חרס שכל שצמיד פתיל עליו טהור. ושני פרטים אלו שמעם מדבר ה׳ באמרו ״למשמרת״, ומעתה דן כי אהרן הוא הלוקח כי הוא הכהן המשרת במקדש, ולזה ״ויאמר אל אהרן״. ולבל יחשבו העם כי ה׳ אמר אליו לדבר אל אהרן ״ולקחת צנצנת״ וגו׳, לזה אמר הנאמן הגדול ״זה הדבר אשר צוה ה׳״ ולא יותר, והחכם הבין הכונה.

או ירצה, כי מתחלה כשקבל הנבואה סדרה לפני ישראל כסדר שמיעתה מאל עליון, והיה חסר הידיעה מי העושה ומקום הנחת המן ומקום הנחת הכלי, ולא ידע מה לעשות עד שבאה הנבואה פעם שניה, ואמר לו ספקותיו, והוא אמרו בסוף המעשה כאשר צוה ה׳ אל משה (שמות טז:לד), פרוש, לא תחשוב בדעתך כי פרטים שאינם מפרשים בדבר ה׳ שהם שלשה הנזכרים, משה מעצמו עשאן, לא כן הוא, אלא כאשר צוה ה׳ אל משה מפי עליון היו הדברים.

ולדרך הראשון יתבאר אמרו כאשר צוה ה׳ וגו׳, יכון הכתוב לומר כי הצדיקו עיונו של משה כאלו כן צוה ה׳ אליו כאשר שפט בדברים הסתומים כמו שפרשנו.

למשמרת לדרתיכם. אמר לשון רבים, אחת היתה בדורו של ירמיה, ואחת תהיה לעתיד לבא כמאמרם זכרונם לברכה (מכילתא כא, תנחומא ג) שלשה דברים עתיד אליהו להעמיד לישראל, ואחד מהם היא צלוחית של מן.

את המן אכלו וגו׳. הצרך לומר פעם שניה ״את המן״ ולא סמך על הזכרתו בסמוך, להיות שיש שנוי בין אכילת המן שאכלו עד בואם אל ארץ נושבת למן שאכלו עד בואם לקצה ארץ כנען שהוא קדם העברת הירדן, כי אותו שעד ארץ נושבת היה מהמן שבכלים לא שהיה יורד יום יום, לזה כשרצה להזכיר המן שאכלו עד בואם אל ארץ כנען זכר אותו בפני עצמו, לומר כי ישתנה זה מזה, והשכל יכיר זה כי כל שיוסיף להתרחק זמן שהיה קרוב למקור שנתהוה ממנו יוגשם יותר. עוד אמרו זכרונם לברכה (קידושין לח,א) וכי ארבעים שנה אכלו, והלא חסרים שלשים יום מט״ו בניסן עד ט״ז באיר, אלא שהיו טועמים בעוגות טעם כמן.

וראיתי לדקדק הכתוב למה שנה לשונו: בתחלה כתיב אכלו את המן, הקדים זכרון האכילה לזכרון המן, וכשהזכיר המן פעם שניה אמר את המן אכלו, הקדים זכרון המן לזכרון האכילה. הנה הכתוב ידקדק לשונו לומר כי ישתנה חשבון ארבעים שנה שמנה באכילת המן למה שמודיעך שאכלו המן עד בואם וגו׳, מלבד ההפרש שכתבנו של ירידתו יום יום או מהשמור, כי המן שנכנס בחשבון ארבעים שנה אינו אלא בערך מה שהיו טועמים באכילתן, והוא שהקדים זכרון אכילה קודם זכרון המן לומר כי לצד האכילה הכר היותו מן שהיו טועמים בעוגותיהם מן, אבל אין כל הארבעים שנה מן ממש, שהרי שלשים יום אכלו מה שהוציאו ממצרים עוגות, וכשרצה להגביל שעור זמן אכילת המן הקדים זכרונו לומר אין זה נחשב מן לצד שטעמו כן אלא לפי מה שהוא כפי האמת, ודוק: