שמות טז, כח

עד אנה מאנתם. משל הדיוט הוא, בהדי הוצא לקי כרבא, על ידי הרשעים מתגנין הכשרין:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה עַד אֵימָתַי אַתּוּן מְסָרְבִין לְמִטַר פִּקוּדַי וְאוֹרָיָתַי:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה עַד אֵימַת אַתּוּן מְסַרְבִין לְמִנְטוֹר פִּיקוּדַי וְאוֹרַיְיתָי

ויאמר ה'. משה כנגד כל ישראל. והטעם שיאמר לישראל ככה:

וטעם מצותי. על האנשים שהותירו ממנו עד בקר:

וטעם ותורתי. שהשם הורה להם טעם השבת על כן לקטו לחם משנה. וטעם לשון רבים מצותי ותורותי. כי כל המצות והתורות הם אמת בלי ספק כמשמעם ויש להם סודות בדברי הנשמ'. ולא יבינום רק המשכילים. ועל כן כל מצוה היא שתים:

עד אנה מאנתם לשמור. הנה החטא בשמירה נעשה בין כלכם, כי אתה אף על פי שלא יצאת עמהם ללקוט, גרמת שיצאו, שלא למדת אותם הלכות שבת וענינן, רק אמרת ששת ימים תלקטוהו ולא שבעת ימים, ובזה מרו את פיך, ואמרת וביום השביעי שבת לא יהיה בו והם לא האמינו לדברך. אבל לא למדתם מצוותי שבכלל מלאכה תהיה לקיטת המן שחייב בה הלוקט משום תולש והבאתו מרשות לרשות, שהיא מכלל המלאכות גם כן:

ותורותי. ענין השבת וטעמו ומתן שכרו וענשו, אשר כל יודעיהם יזהרו לשבות בשבת בלי ספק:

מצותי על שהותירו ממנו עד בוקר. ותורתי שהורה להם טעם שבת דוגמא והודעתי את חוקי האלוקים ואת תורותיו.

עד אנה מאנתם. לפי שלא הזהירם משה שלא לצאת אלא אמר לא יהיה בו כללו עמהם:

ראו כי ה' נתן לכם השבת. יכולין אתם לראות כי מה' השבת שנתן לכם בששי לחם משנה ובשבת אינו יורד וזה אינו אלא בידי שמים לכן אל יצא איש ממקומו וכבדו את השבת :

וישבתו העם. משם ואילך:

עד אנה מאנתם. לפי מה שהעליתי בפסוק ״ויגידו למשה״ כי משה לא פעל און במה שלא אמר להם קודם ענין זה, אם כן מה מקום לכוללו עם הממאנים לשמר מצוות ה׳? ורבותינו זכרונם לברכה (בבא קמא צב,א) אמרו: בהדי הוצא לקי כרבא, ודבריהם זכרונם לברכה יצדיקו כי לא פעל מכשול. ולי נראה כי על כל פנים לא יכללנו הכתוב עם השאר אם לא היה לה׳ עליו חוט השערה מההקפדה. והצצתי במאמר משה בסמוך לפסוק זה שאמר לישראל ״ראו״ וגו׳, וצריך לדעת נבואה זו אימתי נאמרה למשה, אם נאמרה אחר שאמר לו ״עד אנה מאנתם״ – קשיא לאלהינו למה לא צוה לו קודם לצוות ישראל ״אל יצא איש״ וגו׳, ואם נאמרה לו קודם – איך לא אמרה משה לישראל?

אכן זו היא שגיונו של איש האלהים, כי ההתחכמות שנתחכם בהשכלתו בדברי ה׳ בטעם שלא אמר לו ״דבר״ וגו׳, או ״לאמר״ היה צריך לאמרה לישראל, והוא לא אמר להם אלא ״הוא אשר דבר ה׳״ וגו׳, ולא אמר להם היוצא ממעשה זה אשר עשה ה׳ לחם משנה שהוא לתת להם השבת בדרך זה ממנו להם, על דרך שפרשנו בפסוק (שמות טז:כב) ״ויבאו כל נשיאי העדה״ וגו׳. והנה מזה יצא להם שיצאו ביום שבת קדש מן העם ללקט, כי חשבו כיון שלא אמר להם אזהרה בפרוש אלא דמפרש להם הענין ״הוא אשר דבר״ וגו׳, לא עשו הרגשה ויצאו ללקט ולא חששו לזה עד אחר כך כשאמר להם ״אל יצא״ וגו׳, אז אמר הכתוב ״וישבתו העם״ וגו׳, הא למדת כי לא כן מקדם. אשר על כן כללו ה׳ ואמר ״עד אנה מאנתם״. ולזה כשראה משה שהקפיד ה׳ עליו הבין הדברים ותכף אמר ״ראו כי ה׳״ וגו׳, והם הדברים שנאמרו לו בתחלת דבר ה׳ בענין זה (שמות טז:ה) ״והכינו את אשר יביאו״ וכמו שפרשתי שם. והנה מכאן אתה למד שעל עכוב מאמר זה לישראל כללו ה׳ עם הממאנים, שהיה לו לומר לישראל כונת ה׳ כמו שהשיג לדעת הוא וכמו שפרשנו בפסוק ״ויגידו למשה״. וסובר אני כי אין בדבר זה כדי להתיסר בשבט מוסר גדול עליו לאמר לו ״עד אנה מאנתם״, כי הוא לא נצטוה וכחד ולא עבר אפלו על חוט השערה, אלא שהיה לו להודיע לישראל מה שהשיג בדעת עליון כדי שלא ישגו לצאת כמו ששגגו ואין בזה ענש, לזה אמרו זכרונם לברכה (בבא קמא צב,א) בהדי הוצא לקי כרבא לקוי שאינו ראוי לו.

מצותי ותורתי. כי מצינו להם שעברו על שתי מצוות: אחת שאמר להם ״אל יותר ממנו״ והותירו, ושניה שאמר להם ״תלקטוהו וביום השביעי לא יהיה בו״ הלקיטה, ועברו ויצאו ללקוט, לזה אמר ״עד אנה מאנתם לשמר מצותי״. ואמרו ותורתי גם כן הם שתי תורות: אחת כי ה׳ אמר להם שילקטו עמר לגלגלת והם לקטו יותר, וכמו שדרשו זכרונם לברכה (מכילתא) באמרו ״ולא העדיף המרבה״, ובמעשה שבת גם כן לא הספיק להם מה שנתן להם משנה יום ששי ויצאו ללקוט יותר מעמר לגלגלת, ושניה שלא האמינו במאמר ה׳ כי ביום שבת לא יהיה בו ויצאו וגו׳, ואין לך עובר על תורה כזה שאינו מאמין בתורת משה עבדו.

עד אנה מאנתם וגו׳. כבר נתבאר דעת חז״ל בפ׳ החובל וברבה. ולפי הפשט היה התרעומת על משה שאמר כי זה הענין מורה על שהוא שבת לה׳. והוא ית׳ קדשו במן. אבל לבד ענין המן עדיין לא נזהרו ישראל על השבת עד שיבואו להר סיני ע״ז התרעם הקב״ה שמזה מוכיח כמה קשה עליכם לקבל מצותי ותורתי. היינו מה שכבר למדו במרה דיני שבת בתורה שבע״פ כדאיתא בסנהדרין דף נ״ו ובס״ע. דאלו היה נוח עליכם היה לכם להבין שלא כן הוא:

ויאמר וגו' עד אנה מאנתם. יש הבדל בין מאן ובין לא אבה, שהבלתי אובה הוא בלב והממאן הוא בפתי אף שיאבה בלבו, וכל אדם יאבה בלבו לקיים מצות ה' רק שימאן בפה כי יהיה עליו לטורח, וא"ל הלא גם לפי מחשבותיכם שתפסידו בשביתת היום היה לכם לשמור מצד שהם מצותי ותורותי. שהוא מצוה מאתי, ויש בו תורות ולמודים ששבת מעיד על חדוש העולם, ועל ההשגחה ועל ההנהגה הנסיית וכדומה:

ב פירוש דכך משל הדיוט כשצומחין בשדה קוצים ומיני עשבים וירק טוב ובאו לתלוש אותן קוצים פעמים בא בתלושין מן הכרוב הטוב ונמצא בהדי הוצא לקי כרבא כך זה בהדי ישראל שחטאו לקה אף מי שלא חטא. וא"ת דלעיל פרש"י בעצמו שתלה הסרחון במשה מפני שלא הגיד לישראל פרשת המן עד ששאלו. וי"ל דהא והא גרמו דאי משום טעם שלא הגיד להם מצות שבת לחוד למה לא הוכיח הקב"ה את משה מיד שלא הגיד להם ולמה המתין עד כאן אלא ודאי משום משל הדיוט ואי משום טעם משל הדיוט לחוד למה כלל אותו כאן יותר מבשאר מקומות שחטאו ישראל אלא משום טעם השני גם כן: