שמות טז, לב

למשמרת. לגניזה:

לדרתיכם. בימי ירמיהו כשהיה ירמיהו מוכיחם, למה אין אתם עוסקים בתורה והם אומרים נניח מלאכתנו ונעסוק בתורה, מהיכן נתפרנס, הוציא להם צנצנת המן ואמר להם (ירמיה ב לא) הדור אתם ראו דבר ה', שמעו לא נאמר אלא ראו, בזה נתפרנסו אבותיכם, הרבה שלוחין יש לו למקום להכין מזון ליראיו:

וַאֲמַר משֶׁה דֵין פִּתְגָמָא דִי פַקִיד יְיָ מִלֵי עֻמְרָא מִנֵהּ לְמַטְרָא לְדָרֵיכוֹן בְּדִיל דְיֶחְזוּן יָת לַחְמָא דִי אוֹכָלִית יָתְכוֹן בְּמַדְבְּרָא בְּאַפָּקוּתִי יָתְכוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם:

וַאֲמַר משֶׁה דֵּין פִּתְגָמָא דְפַקֵיד יְיָ לְאַצְנָעָא מְלֵי עוּמְרָא מִנֵּיהּ לְמַטָּרָא לְדָרֵיכוֹן מִן בִּגְלַל דְּיֶחְמוּן דָּרַיָא מְסַרְבַיָיא יַת לַחְמָא דְאוֹכְלִית יַתְכוֹן בְּמַדְבְּרָא בְּהַנְפָקוּתִי יַתְכוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם

ויאמר. זאת הפרשה ראויה היתה להכתב אחר שנעשה המשכן. רק נכתבה במקום הזה לספר זה הנס שעומד המן לדורות. והנה משה אמר כן לישראל. על כן אמר אשר האכלתי אתכם:

למען יראו את הלחם ר"ת אליה לומר שיהא שמור עד שיבא אליהו:

למשמרת לדורותיכם. שלש משמרות נאמר כאן, דכתיב לפני ה' למשמרת לדורותיכם, וכתיב לפני העדות למשמרת, למשמרת לדורותיכם למען יראו את הלחם זה דור המדבר, לפני ה' למשמרת כלומר בארץ ישראל לע"ל לפי שנצנת המן ומקלו של אהרן שקדיה ופרחיה והארון ובדיו וכל מלאכת המשכן נגנזו תחת מחילות ההיכל, ומי גנזם יאשיהו המלך גנזם בשעה שמצא חלקיהו הכהן ספר תורה פתוח בהיכל, וכן דרשו רז"ל במסכת הוריות פרק כהן משוח משנגנז ארון נגנזו עמו צנצנת המן וצלוחית של שמן המשחה ומקלו של אהרן שקדיה ופרחיה וארגז ששגרו פלשתים דורון לאלהי ישראל שנאמר (שמואל א ו׳:ח׳) ואת כלי הזהב אשר השיבותם לו אשם תשימו בארגז מצדו, ומי גנזו יאשיהו מלך יהודה שראה כתוב בתורה (דברים כ״ח:ל״ו) יולך ה' אותך ואת מלכך וגו', צוה וגנזם שנאמר (דברי הימים ב ל״ה:ג׳) ויאמר לכל ישראל הקדושים לה' תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה בן דוד מלך ישראל, ואמר ר' אלעזר אתיא דורות דורות אתיא משמרת משמרת כתיב במקלו של אהרן (במדבר י) השב את מטה אהרן לפני העדות למשמרת לאות לבני מרי וכתיב הכא למשמרת לדורותיכם וכתיב לפני העדות למשמרת ללמדך שבמקום אחד נגנזו.

[זה הדבר אשר צוה ה' הוא כבר צוה לעיל רק כאן נאמר].

ויאמר משה זה וגו׳. צריך לדעת אמרו הדבר. עוד צריך לדעת מצוה זו למי מצוה אותה משה, אם לאהרן הרי הוא אומר אחר כך ״ויאמר משה״ וגו׳. ועוד כפל הדברים רואני כאן.

ונראה כי כונת משה הוא על זה הדרך: זה הדבר אשר צוה וגו׳ מלא העמר וגו׳, ולא אמר ה׳ מי יקחנו, וגם לא אמר סדר לקיחתו, גם לא אמר מקום הנחתו, אלא זה הוא הדבור שיצא מפי ה׳ אלי ולא יותר. ויאמר אל אהרן – שפט בצדק דעת חכם, כי פרוש ״למשמרת״ סובלת שתי דרכים, ומדרכי התורה כל שהתבה תסבול שני דברים שקולים במשמעותה תכון אל השנים, כי איזה מהם תוציא. ושתי הדרכים הם: האחת – למשמרת מן הטמאה, והשניה – מן שליחות יד. כנגד שליחות יד אמר מקום המשתמר באהל מועד, גם שם מקום שצרכי ישראל נתונים שם, התורה וכלי שרת, וזה גם כן כלי שמשמש הוראת דבר אשר חפץ ה׳ להראות לדורות. וכמו כן עשה ה׳ במטה אהרן ובמחתות עדת קרח (במדבר יז:כה, יז:ג-ד), ולזה אמר להניחו לפני ה׳. וכנגד שמירת טמאה אמר צנצנת אחת, ואמרו זכרונם לברכה (מכילתא) צנצנת דבר שהוא מציץ מחברו שהוא כלי חרס שכל שצמיד פתיל עליו טהור. ושני פרטים אלו שמעם מדבר ה׳ באמרו ״למשמרת״, ומעתה דן כי אהרן הוא הלוקח כי הוא הכהן המשרת במקדש, ולזה ״ויאמר אל אהרן״. ולבל יחשבו העם כי ה׳ אמר אליו לדבר אל אהרן ״ולקחת צנצנת״ וגו׳, לזה אמר הנאמן הגדול ״זה הדבר אשר צוה ה׳״ ולא יותר, והחכם הבין הכונה.

או ירצה, כי מתחלה כשקבל הנבואה סדרה לפני ישראל כסדר שמיעתה מאל עליון, והיה חסר הידיעה מי העושה ומקום הנחת המן ומקום הנחת הכלי, ולא ידע מה לעשות עד שבאה הנבואה פעם שניה, ואמר לו ספקותיו, והוא אמרו בסוף המעשה כאשר צוה ה׳ אל משה (שמות טז:לד), פרוש, לא תחשוב בדעתך כי פרטים שאינם מפרשים בדבר ה׳ שהם שלשה הנזכרים, משה מעצמו עשאן, לא כן הוא, אלא כאשר צוה ה׳ אל משה מפי עליון היו הדברים.

ולדרך הראשון יתבאר אמרו כאשר צוה ה׳ וגו׳, יכון הכתוב לומר כי הצדיקו עיונו של משה כאלו כן צוה ה׳ אליו כאשר שפט בדברים הסתומים כמו שפרשנו.

למשמרת לדרתיכם. אמר לשון רבים, אחת היתה בדורו של ירמיה, ואחת תהיה לעתיד לבא כמאמרם זכרונם לברכה (מכילתא כא, תנחומא ג) שלשה דברים עתיד אליהו להעמיד לישראל, ואחד מהם היא צלוחית של מן.

ויאמר משה. לכל ישראל להודיעם מזה מוסר ותוכחה לשקידת התורה שהרי לא ניתן המן אלא בשביל זה. כדתניא במכילתא לא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן. ומש״ה בשביל משה ירד המן שמשה נתן נפשו שיהיו ישראל שוקדים בתורה כאשר יבואר בס׳ דברים. והוכיח לישראל מזה שצוה ה׳ להניח למשמרת מלא העומר להראות לדורות כי הקב״ה מסייע למי שנותן נפשו לשקידת התורה ואע״ג שאינו באופן נעלה כזה מ״מ השגחתו הפרטית ישנו בכל דור שלא יהיו מפריעים לשקידה ומסירים ממנו עול ד״א. הוא עסק פרנסה:

ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה'. מעם הצווי הזה ללמד שענין המן לא היה נוהג רק במדבר לבד, כי הוא ענין קיים ונוהג לדורות, שכל מי שינזר מעניני העולם אל התורה ואל העבודה יזמין לו ה' לחם חקו בלא עמל ויגיעה ויהיה מאוכלי המן, כמו שהזמין אל משה שנתעשר מפסולתן של לוחות, ר"ל שע"י קבלת התורה ניתן לו עושר ופרנסה עפ"י נס, ולאהרן ולבניו הזמין פרנסתם מאשי ה' ומתרומת הקדש כדי שיעסקו בתורה בלא דאגה וכמ"ש (דברי הימים ב ל״א:ד׳) ויאמר לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה', וכתב הרמב"ם [סוף ה' שמטה ויובל] כמו ששבט לוי היה כולו פנוי לעבודת ה' ופרנסתו מאת ה', כן כל מי שעוסק בתורה ופורש א"ע מן העולם הקב"ה נותן לו פרנסתו וזה כענין המן שהיה כדי שיוכלו לעתוק בתורה, כמ"ש לא נתנת תורה אלא לאוכלי מן וע"כ צוה ה' מלא העומר ממנו למשמרת לדורותיכם להראות שהוא דבר שינהג לדורות, וכן יששכר שעסק בתורה היתה פרנסתו ע"י זבלון (ע"פ אבן של זבלון היה בדולח, על שם ועינו כעין הבדולח, וז"ש למען וראו את הלחם, כי לחם זה ינהג תמיד. והנה המן נברא בדבר ה' כי לא היה מכלל מעשה בראשית, כמו שהמליצו חז"ל שנברא בע"ש בין השמשות, וירמיה (ב) אמר הדור אתם ראו דבר ה', קרא צנצנת המן בשם דבר ה', כי נברא בדבר ה' וא"ל שמן יפרנס אותם גם עתה בנס, שעז"א הכי רק במדבר הייתי לישראל, כמ"ש בפירושי שם, ויש הבדל בין דבור ובין צווי, שהצווי נוהג לדורות כמ"ש בספרא צו (סי' א), וז"ש זה הדבר ר"ל המן שנולד ע"י דבר ה' אשר צוה ה' שיהיה נוהג לדורות, וע"כ מלא העומר ממנו [היינו מן דבר ה' שהוא המן] יהיה למשמרת לדורותיכם למען יראו שזה ינהג תמיד. והנה תחלה טרם שנבחר אהרן לכהונה, לא היה מאוכלי המן התמידי שינהג לדורות רק משה לבדו שנתעשר מפסולתן של לוחות כנ"ל, לכן בא תחלה הצווי אל משה לבדו: