שמות טז, כה

ויאמר משה אכלהו היום כי שבת היום. שחרית שהיו רגילים לצאת וללקוט, באו לשאול אם נצא אם לאו, אמר להם את שבידכם אכלו לערב חזרו לפניו ושאלוהו מהו לצאת, אמר להם שבת היום. ראה אותם דואגים שמא פסק המן ולא ירד עוד, אמר להם היום לא תמצאהו. מה תלמוד לומר היום, היום לא תמצאהו אבל מחר תמצאהו:

וַאֲמַר משֶׁה אִכְלוּהִי יוֹמָא דֵין אֲרֵי שַׁבְּתָא יוֹמָא דֵין קֳדָם יְיָ יוֹמָא דֵין לָא תַשְׁכְּחֻנֵהּ בְּחַקְלָא:

וַאֲמַר משֶׁה אִכְלוּהוּ יוֹמָא דֵין אֲרוּם שַׁבְּתָא יוֹמָא דֵין קֳדָם יְיָ יוֹמָא דֵין לָא תִשְׁכְּחוּנֵיהּ בְּחַקְלָא

ויאמר. רבים חסרי אמונה השתבשו בעבור זה הפסוק ואמרו כי חייב אדם לשמור יום השבת והלילה הבא אחריו. כי משה אמר כי שבת היום לה'. ולא הלילה שעבר. גם אמר מחר. ופרשו ויהי ערב ויהי בקר כרצונם. כי יום ראשון לא השלים עד בקר יום שני ולא דברו נכונה כי משה לא דבר לישראל רק כנגד מנהגם. כאשר הזכרתי לך. כי מנהג ארצות ערלים אינם כמנהג ארץ ישראל במאכלם ובמלבושם ובנינם וענינם כי אין מנהג שיאפה אדם או יבשל בקיץ ובחורף ולא לעשות מלאכה רק ביום. ע"כ אמר מחר. ועתה שים לבך להבין טפשות המפרשים ויהי ערב ויהי בקר אשר הזכרתי. כי הכתוב אומר ויקרא אלהים לאור יום. והוא מעת זרוח השמש עד שקעו ולחשך קרא לילה מעת שקוע השמש עד זרחו. והנה הלילה הפך היום. כמו שחשך הפך אור. א"כ איך יקרא מעת ערב שהוא עריבת השמש עד בקר יום. והנה הוא לילה. והנה כתוב על אלה לילה ליום ישימו. ודע כי היום בלשון הקדש על שני דרכים. האחת כאשר הזכרתי כל זמן שאור השמש עומד על הארץ כנגד כל מקום. על כן כתוב לילה ויום. ויום ולילה. שלשת ימים ושלשה לילות. כי אלו היתה מדת היום כוללת עמו לילה למה יזכיר לילה. וזה לא יתכן בראייה גמורה מחכמת הדבור. ששם דבר יהיה כולל שני דברים שהאחד הפך כנגדו. והדרך השנית שמלת יום נופל על זמן קרוב או רחוק. כמו ביום הכותי כל בכור. אתה עובר היום. אל ארץ אחרת כיום הזה והיה ביום ההוא. ורבים ככה. והנה נניח כל אלה הדברים ונבקש יום התורה כאשר אמרתי. כי שנותינו אינם קבועים במהלך החמה והלבנה רק בקביעות ב"ד. והנה מצאנו שאמר שבעת ימים מצות תאכלו. ופי' כי זה המספר מארבעה עשר לחדש בערב. וכתוב מערב עד ערב תשבתו שבתכם. ועוד מי שאירע לו קרי בלילה או ביום. כי כן כתוב מקרה לילה. והנה לא יטהר עד בא השמש שהוא סוף היום הראשון. ואלו כן שהוא עד בקר יום שני. היה ראוי שירחץ בבקר. כי הם אומרים כי היום והלילה שהוא אחריו יקרא יום. הנה יהיה חצי היום טמא וחציו טהור. ואשר יארע לו קרי בתחלת הלילה חצי יום שעבר טמא גם חצי יום הבא. ואלה דברי התועים וכבר פירשתי ויהי ערב ויהי בקר במקומו:

ויאמר. עתה פירש מה יעשו בעודף המונח וגלה להם סודו כי לא ימצאוהו היום כי לא ירד:

אכלוהו היום. לעתים מזומנים מזה היום:

כי שבת היום לה'. כי כל זה היום שבת לה', ובכלו מותר לאכול את המן הנותר מערב שבת, ולא יהיה מותר זה לאחר השבת:

היום לא תמצאוהו. בכל יום שבת כמו שהוא היום, לא תמצאוהו.

אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאוהו בשדה. ודרשו רז"ל היום לא תמצאוהו אבל לעוה"ב תמצאוהו, ובאור זה כי ביום שבת לא ימצאו המן אבל לעוה"ב ימצאו יסוד המן הוא האור העליון בעצמו, ונזכרת מלת היום ג' פעמים בכתוב לרמוז על שלש סעודות בשבת.

והנני מגלה סוד אשר הסתירו חכמי האמת בג' סעודות וארמזנו לך בכאן ואומר כי סעודה ראשונה היא סעודת הלילה היא מדת שמור ונקראת בשם מלכות ומזה האירו רז"ל את עינינו שהיו אומרים בערב שבת באו ונצא לקראת כלה שבת מלכתא ואמרו באי כלה באי כלה, ועל כן הזכיר תחלה אכלוהו היום כי מלת אכלוהו מלשון כלה ואין מקדשים את האיש כי אם את האשה, סעודה שניה היא של שחרית והיא רמז למדת יסוד הנקרא שבת הגדול ועיקר קדוש אינו אלא ביום ועל כן נקרא קדוש היום קדושא רבא וכן תפלת (שחרית) ערבית אנו אומרים אהבת עולם ואותה של שחרית קורין רז"ל אהבה רבה, וידוע כי הלילה שמור והיום זכור ועל כן אמר כי שבת היום לה', סעודה שלישית היא של מנחה והוא חתימת היום רמז לראשית הראשית שהוא עיקר הבנין וראשו ועל כן אמר היום לא תמצאוהו כי מלת לא כמו אין כי החכמה מאין תמצא כל זה ממטה למעלה והם סעודות לנפש בחיים האמתיים בתענוג הקיים והנצחי, ומעתה הבן גודל מעלת המקיים שלש סעודות ושכרו וזכותו הגדול בכונה הגדולה והעליונה הזאת.

אכלהו היום וגו׳. צריך לדעת למה הצרך לצוותם על אכילתו. ואולי כי להיות שלא אמר להם אלא הניחו אותו למשמרת ולא פרש להם שיהיו מתרים באכילתו, והגם שלא מצינו שאסר בפרוש אכילת הנותר, מכאן אתה למד שאסרו להם. או אולי דאסור מדין ״לא תאכל כל תועבה״ ואמרו זכרונם לברכה (חולין קיד:) כל שתעבתי לך הוא בבל תאכל, לזה אמר להם אכלוהו היום. ודקדק לומר היום לשלל יום אחר אסור הנותר לבקר, וכדי שלא תטעה ותאמר היום דוקא ולא יום אחר כל עקר ואפלו שבת, לזה גמר אומר כי שבת וגו׳, הא למדת כי מעוט היום לא בא למעט אלא שאינם שבת.

עוד נתכון באמרו כי שבת טעם למה שלאחריה על זה הדרך, ולטעם שהיום שבת לא תמצאוהו בשדה. דקדק לומר בשדה לרמוז מאמר רבי שמעון בן יוחאי שאמר בזהר (חלק ב׳ פח.) כי ביום שבת ירד המזון של כל ששת ימים למעלה, ומאותו מזון יורד דבר יום ביומו, והוא אמרו לא תמצאוהו בשדה אבל למעלה בו ימצא אדרבה מזון לכל ששה ימים:

ויאמר משה. כאן לא כתיב אליהם שיהא במשמע שאמר להנשיאים. משום שאמר היום לא תמצאוהו בשדה. והנשיאים הצדיקים בא להם המן בכל יום סמוך לאהליהם והרי ראו בשבת שאין שם מן. אלא נצרך לדבר לכל המון ישראל שמהם שטו ולקטו בשדה. והודיע שהיום לא ימצאהו. כי שבת היום לה׳. כבר נתבאר שכסבור משה שאין בזה אזהרה לישראל אלא שבת היום לה׳ והוא ית׳ מכבדו ומקדישו בזה כמו שברכו בששת ימי בראשית:

ויאמר משה אכלוהו היום. צוה: א] שיאכלו כי אכילת שבת מצוה משא"כ בשאר הימים רשות ב] שיאכלו היום, כי בשאר הימים אכלו סעודה אחת ביום ואחת בלילה, וכן סעודת ע"ש אכלו בלילה שהוא ליל שבת אבל שתי סעודות של יום השביעי, שניהם יהיו בו ביום, ומכאן ג' סעודות לשבת ומפרש הטעם שיאכלו כי שבת היום לה' וקראת לשבת עונג, ורק היום שבת לא בלילה ולכן אכלוהו היום לא בלילה, ואל תחשבו שכמו שפסק מלירד בשבת כן לא ירד גם למחר ותרצו להניח על מחר, כי רק היום לא תמצאוהו בשדה ומחר יהיה מן:

ש דכל כי הוא נתינת טעם אשלמעלה ואם כן הניחא אי שאלתם היה אם יצאו ללקוט כמנהגם והשיב להם את שבידכם אכלו כי שבת היום ואסור ללקוט היום לא תמצאוהו אבל אם היתה שאלתם אם רשאים לאכלו היה די במה שהשיב אכלוהו היום אבל כי שבת למה ליה נתינת טעם אלא ודאי השאלה לא היתה על האכילה אלא אם לצאת. ואפשר כי דברי משה הטעה אותם שאמר להם ואת כל העודף הניחו לכם למשמרת ופרש"י לגניזה והיו סבורים לגניזה כמשמעו ולא לאכלו ליום המחרת כמו והיה לכם למשמרת לדורותיכם משום הכי שאלוהו אם לצאת ולא על האכילה:

ת כי היו סבורים שמא לצורך סעודת שבת אין להם לצאת ללקוט אבל לסעודת הלילה שהוא חול צריכים לצאת כי הששי מכין לשבת ואין מכין לחול לכך חזרו לשאול: