שמות טז, יט

וַאֲמַר משֶׁה לְהוֹן אֱנַשׁ לָא יַשְׁאַר מִנֵהּ עַד צַפְרָא:

וַאֲמַר משֶׁה לְהוֹן גְּבַר לָא יְשַׁיֵּיר מִנֵּיהּ עַד צַפְרָא

ויאמר. הטעם שלא יותירו ממנו לאכלו מחר. רק יבטח בשם כי מחר ירד. כי אינו מצוה עליו לאכלו כלו. רק אם נשאר לו שלא יכול לאכלו. ישליכנו מחוץ לאהלו:

אל יותר כמו אל יותיר וכן ויוצא העבד כמו ויוציא עמו בששון מוצא רוח מאוצרותיו כמו מוציא.

אל יותר ממנו. שתראו כחסרי אמנה ולא שמעו ונבאש:

ויאמר משה וגו׳. אולי כי מצוה זו משה מעצמו דן אותה, להיות שראה כי ה׳ נותן להם דבר יום ביומו, זה יגיד כי אין יום אחד מכין לחברו, והבין דבר מתוך דבר ואסר להם. ולזה אמר הכתוב ״ולא שמעו אל משה״, וקשה, לא היה צריך לומר אלא ״ויותירו״ וגו׳ ואני יודע שלא שמעו.

עוד למה לא הספיק לומר ״ולא שמעו ויותירו״, ואני יודע כי לא שמעו למשמיע? ולדברינו יבא על נכון פרוש ולא שמעו – למה שנתחכם ואסר להם מדעתו. ולדרך זה ידיק גם כן אמרו במאמר הקודם לזה ״זה הדבר אשר צוה ה׳״, מה שלא אמר כן במה שלפנינו. וטעם שהבאיש וירם תולעים, שהסכים ה׳ על ידו שהצדיק בסברתו סברת חכם עדיף מנביא.

ואפשר לומר כי לעולם מפי הגבורה נאמרה לו מצוה זו, אלא לצד שכבר אמר ״זה הדבר אשר צוה ה׳״, סמך שכל ענין פרטי דיני המן נמשך למה שהקדים לומר ״זה הדבר אשר צוה ה׳״, והם לא השכילו כונתו וחשבו כי הוראתו הוראת חכם לא הודעת נביא.

ויאמר משה אלהם. לזקנים שיגיע לישראל כמש״כ לעיל. ומשום שלא היה בזה ג״כ קול ה׳ מדבר מתוך גרונו כמש״כ:

איש אל יותר. אל יותר איש מיבעי. אבל איש אל יותר משמע בדיוק איש ולא אשה וצריך ביאור. גם לשון אל יותר אינו מדויק אל ישאיר מיבעי שהרי כבר נתבאר לעיל י׳ ט״ו. הבדל משמעות נותר ממשמעות השאיר. דנותר משמעו ממילא. והשאיר משמעו בכונה וע׳ בס׳ במדבר ט׳ י״ב וא״כ כאן שכל העומר היה צורך אכילה ומי שישאיר ממנו הלא יהיה בכונה לראות מה יהיה למחר ממנו. א״כ לא ישאיר מיבעי. ונראה דמשום דד״א להניח פיאה באלפס כדאיתא בעירובין דנ״ג והוא במס׳ ד״א. וא״כ מי שהוא בעל ד״א מותיר מצד הרגלו מעט מן הצורך למאכלו. ע״ז הזהיר משה דכאן לא יניח פיאה מש״ה דייק איש. דזה הוא ד״א של איש דמשמעו חשוב ובעל ד״א:

אל יותר. לא ינהוג דרכו להותיר גם ממנו:

ויאמר משה אליהם. עוד למוד אחר לדורות, שיבטח אדם בה' שיתן לו מזונו יום יום, וכל מי שיש לו מה לאכול היום ואומר מה נאכל למחר ה"ז מקטני אמנה, הגם שאמרו חז"ל ופחדת לילה ויומם זה הלוקח חטים לשנה, זה בהנהגת הטבע, לא כן המושגח מה' א"צ לדאוג דאגת מחר, וע"כ צוה שלא יותירו ממנו עד בקר, שאם יותיר שידאג שיום מחר לא ימצאהו ה"ז מקטני אמנה, ואם יותיר כדי לעשות ממנו סחורה, ע"ז כבר הוזהרו שלא ילקטו רק עומר לגלגלת: