שמות טז, לה

ארבעים שנה. והלא חסר שלשים יום, שהרי בחמשה עשר באיר ירד להם המן תחלה, ובחמשה עשר בניסן פסק, שנאמר (יהושע ה יב) וישבת המן ממחרת, אלא מגיד שהעוגות שהוציאו ישראל ממצרים טעמו בהם טעם מן:

אל ארץ נושבת. לאחר שעברו את הירדן שאותה שבעבר הירדן מישבת וטובה, שנאמר (דברים ג כה) אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן, ותרגום של נושבת יתבתא, רצה לומר מישבת:

אל קצה ארץ כנען. בתחלת הגבול, קדם שעברו את הירדן, והוא ערבות מואב נמצאו מכחישין זה את זה, אלא בערבות מואב כשמת משה בשבעה באדר פסק המן מלירד, ונסתפקו ממן שלקטו בו ביום עד שהקריבו העמר בששה עשר בניסן, שנאמר (יהושע ה יא) ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח:

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲכָלוּ יָת מַנָא אַרְבְּעִין שְׁנִין עַד דְמֵיתֵיהוֹן לְאַרְעָא יָתְבָתָא יָת מַנָא אֲכָלוּ עַד דְאָתוֹ לִסְיָפֵי אַרְעָא דִכְנָעַן:

וּבְנֵי יִשְרָאֵל אָכְלוּ יַת מַנָּא אַרְבְּעִין שְׁנִין בְּחַיּוֹהִי דְמשֶׁה עַד מֵיתֵיהוֹן לְאַרְעָא מֵיתִיבָא יַת מַנָּא אָכְלוּ אַרְבְּעִין יוֹמִין בָּתַר מוֹתֵיהּ עַד דְּעָבְרוּ יוּרְדְּנָא וְעָלוּ לִסְיָיפֵי אַרְעָא דִכְנָעַן

ובני. זה הנס היה גדול מכל הנסים שנעשו על יד משה כי נסים רבים היו במן. ועמדו ארבעים שנה. ולא כל הנסים האחרים:

וטעם אל ארץ נושבת. כי היו במדבר בארץ לא עבר בה איש. והנה כשעברו הירדן היו אוכלים התבואה שמצאו. על כן הוצרך לומר את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען. כי המן נמשך עמהם עד שבאו לגלגל. שהוא קצה ארץ כנען והנה התבואה חדשה עמהם אז שבת המן:

אל קצה ארץ כנען - כדכתיב ביהושע: וישבת המן ממחרת.

אכלו את המן. תמורת לחם חטים וזולתו, כאמרם בלתי אל המן עינינו:

עד באם אל ארץ נושבת. אל ארץ סיחון ועוג כי שם אכלו גם מלחם הארץ:

את המן אכלו עד באם אל קצה ארץ כנען. ועם לחם הארץ אכלו מן אחר בואם אל ארץ סיחון ועוג עד שעברו את הירדן, כאמרו ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח וישבות המן ממחרת:

ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה. לפי הנראה לא היו מ' שלמים כי חדש אחד יחסר מהם שהרי המן התחיל לירד באחד בשבת וחצי אייר היה ובצק שהוציאו ממצרים הספיק להם חדש אחד ואם כן היה ראוי שישבות המן בחצי אייר וזה הכתוב מעיד ששבת בחצי ניסן כשהיו ישראל בערבות יריחו וכתיב (יהושע ה) ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי וישבות המן ממחרת, על כן יש לומר כי טעם מ' שנה קרוב למ' שנה וכדי שלא תבין שהיו מ' שלמים לכך הוצרך לחזור סתם את המן אכלו עד באם אל קצה ארץ כנען כי כן תמצא כתוב וישבת המן ממחרת באכלם מעבור הארץ ולא היה עוד לבני ישראל מן ויאכלו מתבואת ארץ כנען בשנה ההיא ולמדנו כי ישראל שירד להם המן כל ימי משה עוד ירד להם אחר פטירתו של משה והם ברשותו של יהושע ל"ח ימים שהרי בז' באדר מת משה ובכו אותו כל ישראל שלשים יום ועברו את הירדן בעשור לחדש הראשון כי כן מפורש ביהושע והמן לא פסק עד ט"ו בניסן וכאשר תחשוב מז' מאדר שמת משה עד ט"ו בניסן שפסק בו המן תמצא ל"ח ימים.

אבל רש"י פירש כי היו מ' שנה שלמים וכתב בזה כי בז' באדר שמת משה בו פסק המן ואעפ"כ היו ארבעים שנה שלמים משני טעמים, האחד שהעוגות שהוציאו ממצרים טעמו בהן טעם מן ואם כן לא יחסר חדש אחד, השני כי כשפסק המן בז' באדר שמת משה המן שירד מיום שלפניו הספיק להם עד שהביאו העומר בט"ז בניסן ויתקיים בכל זה את המן אכלו ארבעים שנה שלמים.

אל ארץ נושבת אל ארץ מיושבת שאינה מדבר, כדכתיב ועברתם את הירדן וישבתם בארץ וגו'.

ארבעים שנה. פחות מחודש שבששה עשר באייר התחיל ובי"ו בניסן פסק כדכ' (יהושע ה׳:י״ב) וישבת המן ממחרת אבל רוב השנה ככולה ורבות' פי' כי עוגות שהוציאו ממצרים טעמו בהן טעם מן ולכך אמר מ' שנה אכלו מן וי"מ שירד להם ביום א' של פסח בשנת מ' והספיק להם עד ט"ו באייר הגה"ה:

את המן אכלו וגו׳. הצרך לומר פעם שניה ״את המן״ ולא סמך על הזכרתו בסמוך, להיות שיש שנוי בין אכילת המן שאכלו עד בואם אל ארץ נושבת למן שאכלו עד בואם לקצה ארץ כנען שהוא קדם העברת הירדן, כי אותו שעד ארץ נושבת היה מהמן שבכלים לא שהיה יורד יום יום, לזה כשרצה להזכיר המן שאכלו עד בואם אל ארץ כנען זכר אותו בפני עצמו, לומר כי ישתנה זה מזה, והשכל יכיר זה כי כל שיוסיף להתרחק זמן שהיה קרוב למקור שנתהוה ממנו יוגשם יותר. עוד אמרו זכרונם לברכה (קידושין לח,א) וכי ארבעים שנה אכלו, והלא חסרים שלשים יום מט״ו בניסן עד ט״ז באיר, אלא שהיו טועמים בעוגות טעם כמן.

וראיתי לדקדק הכתוב למה שנה לשונו: בתחלה כתיב אכלו את המן, הקדים זכרון האכילה לזכרון המן, וכשהזכיר המן פעם שניה אמר את המן אכלו, הקדים זכרון המן לזכרון האכילה. הנה הכתוב ידקדק לשונו לומר כי ישתנה חשבון ארבעים שנה שמנה באכילת המן למה שמודיעך שאכלו המן עד בואם וגו׳, מלבד ההפרש שכתבנו של ירידתו יום יום או מהשמור, כי המן שנכנס בחשבון ארבעים שנה אינו אלא בערך מה שהיו טועמים באכילתן, והוא שהקדים זכרון אכילה קודם זכרון המן לומר כי לצד האכילה הכר היותו מן שהיו טועמים בעוגותיהם מן, אבל אין כל הארבעים שנה מן ממש, שהרי שלשים יום אכלו מה שהוציאו ממצרים עוגות, וכשרצה להגביל שעור זמן אכילת המן הקדים זכרונו לומר אין זה נחשב מן לצד שטעמו כן אלא לפי מה שהוא כפי האמת, ודוק:

עד בואם אל ארץ נושבת. היינו בסמוך לביאת הארץ שבאו לארץ מיושבת של אדום ומואב ושמה קצו ההדיוטים בו וקראו לו לחם הקלקל. ואף על גב שנענשו ע״ז מ״מ לא היה נוח עוד להם המן ואכלו מתבואת הישוב:

את המן אכלו וגו׳. הכשרים שבדור שחבבו את המן אכלוהו עד בואם אל קצה ארץ כנען. והיינו שהקדים הכתוב כאן את המן לאכלו. דידוע כי התיבה הראשונה הוא נושא המאמר כמש״כ בס׳ בראשית מ״ג ט״ז. והוא הדיוק את המן שחביב על המשכיל עליו אכלו וגו׳:

ובני ישראל. ר"ל והזמן שכל ישראל היו עוסקי תורה וכולם אכלו את המן היה ארבעים שנה, ותחלה אכלו את המן עד בואם אל ארץ נושבת, היינו שבאו לערבות מואב שעל ירדן ירחו ששם היתה ארץ נושבת, כי מואב ישב שם [כי ארץ סיחון ועוג נחרבה אז לפי שעה], ושם מת משה בז' אדר ונפסק המן מלרדת, ומאז היו מסתפקים ממן שבכליהם, ועז"א את המן אכלו שבכ"ז אכלו את המן שהיה בידם עד בואם אל קצה ארץ כנען שהוא בגלגל, והיו מסתפקים ארבעים יום מן ז' אדר עד ט"ז ניסן נגד ארבעים שנה שאכלוהו ע"י שירד בכל יום:

ז וא"ת הא רש"י בעצמו פירש לעיל דבט"ז ירד להם המן תחלה. וי"ל מה שנקט רש"י לעיל ט"ז ר"ל תחלת ט"ז ומה שנקט הכא ט"ו הוא סוף ט"ו יום דשדינן הלילה אחר היום שעבר והוי סוף ט"ו כיון שירד המן מיד למחר באשמורת: