שמות טז, יא

וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:

וּמַלֵּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר

וידבר ה'. וראו כי משה הלך אל הכבוד ודבר עמו:

וידבר ה׳ אל משה וכבר בפרשה שלמעלה דבר ה׳ למשה לאמר להם לבנ״י כן.

וידבר ה' אל משה. וכבר דבר ה' אל משה לעשות להם כן:

בט"ו יום לחדש הב' הוא אייר והספיק הבצק שהוציאו ממצרים מט"ו בניסן עד ט"ו באייר ובי"ו באייר ירד מן:

דבר אל בני ישראל לאמר שידבר להם אחד קשה ואחד רכה:

וידבר וגו׳ לאמר שמעתי וגו׳ דבר וגו׳. קשה למה אמר תיבת לאמר בפסוק ראשון, ולא הספיק במה שאמר אחר כך ״דבר אל בני ישראל״, ואם נתכון שגם פרט זה שאמר לו ״שמעתי את תלונות״ וגו׳ יאמרנו לישראל, אם כן למה הוצרך לומר עוד אחר כך ״דבר״?

ונראה לומר על פי דבריהם זכרונם לברכה (יומא ד,א) שאמרו שכל האומר דבר לחברו הרי הוא בבל תאמר עד שיאמר לו לאמר, והנה כשדבר ה׳ למשה ואמר לו שמעתי וגו׳ הם דברי ה׳ למשה, וענין זה הוא בבל תאמר, לזה אמר לו ה׳ לאמר. והנה אין הכרח בזה שחיב לומר אלא רשות הוא שמרשהו לומר לשלל בל תאמר, והדבר בידו להודיע דבר ה׳ זה אליהם, וכשרצה ה׳ שידבר אליו דברים שנוגעים לישראל, אמר ״דבר אל בני ישראל״ כי מכאן ואילך הם דברים שאני מחיבך לדברם, ולזה תמצא ששנה ה׳ את דברו, כי מקודם דבר דרך נסתר על ישראל כאלו מדבר דברים בינו לבין משה אלא שהרשהו לספר לישראל. וכשיאמר לישראל צריך לדבר להם על זה הדרך כי ה׳ אמר למשה ששמע תלונות בני ישראל, לא שהושלח מה׳ לומר להם משמו ששמע וגו׳, ומאמר שני אמר אליו דבר אל בני ישראל משמי בשליחות, ״בין הערבים תאכלו״. וטעם שהצרך לומר תבת ״לאמר״, נתכון שיאמר להם משמו יתברך. וזה שעור הכתוב, דבר אל בני ישראל שאני אומר להם בערב תאכלו וגו׳, והוא אמרו לאמר, ומשמשת תבת ״לאמר״ במקום כה אמר ה׳. גם בזה יצדק גמר הדברים שאמר אני ה׳ אלהיכם, וזולת ״לאמר״ ישמע הדבר שחס ושלום על משה.

שאלות: פה אמר שהמן נפל סביבות המחנה ובפ' בהעלותך אמר וברדת הטל על המחנה. פה אמר שהטל היה על המן ושם אמר שהטל היה מלמטה, ומ"ש דק מחספס דק ככפור אין לו פירוש: