שמות טז, ג

מי יתן מותנו. שנמות, ואינו שם דבר כמו מותנו אלא כמו עשותנו, חנותנו, שובנו, לעשות אנחנו, לחנות אנחנו, למות אנחנו ותרגומו לוי דמיתנא, כמו (במדבר יד ב) לו מתנו, הלואי והיינו מתים:

וַאֲמָרוּ לְהוֹן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְוַי דְמִיתְנָא קֳדָם יְיָ בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם כַּד הֲוֵינָא יָתְבִין עַל דוּדֵי בִסְרָא כַּד הֲוֵינָא אָכְלִין לַחְמָא וְשָׂבְעִין אֲרֵי אַפֶּקְתּוּן יָתָנָא לְמַדְבְּרָא הָדֵין לְקַטָּלָא יָת כָּל קְהָלָא הָדֵין בְּכַפְנָא:

וַאֲמָרוּ לְהוֹן בְּנֵי יִשְרָאֵל הַלְוַאי דְּמִיתְנָא בְּמֵימְרָא דַיְיָ בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם כַּד הֲוֵינָא יַתְבִין עַל דִּדְוָתָא דְבִיסְרָא כַּד הֲוֵינָא אָכְלִין לַחְמָא וּשְבֵעִין אֲרוּם הַנְפַּקְתּוּן יָתָן לְמַדְבְּרָא הָדֵין לְקַטָלָא יַת כָּל קְהָלָא הָדֵין בְּכַפְנָא

ביד ה' - מיתת (הבאים בכלח אלי קבר ולא ברעב.

על סיר הבשר - כמו: ועליו מטה מנשה.

מי יתן מותנו. בשבתנו על סיר הבשר. אם היה האל יתברך חפץ להמיתנו היה טוב לנו שימיתנו שם בעודנו שבעים, כענין טובים היו חללי חרב מחללי רעב:

לשובע ד' במס' דין. ואידך ואכלתם לשובע. ואכלתם לחמכם לשובע. צידה שלח להם לשובע. מלמד שגם במצרים זימן להם הקב"ה ספוקיהם כמו שדרשו רז"ל הדגה אשר נאכל במצרים חנם וכי תעלה על דעתך שנתנו להם חנם השתא וכו' אלא שהקב"ה היה מזמין להם דגים בכדיהם וזהו צידה שלח להם לשובע:

מי יתן מותנו ביד ד'. כלומר בשלשת ימי החשך שמתו בהם רשעי ישראל בארץ מצרים:

מי יתן מותנו ביד ה'. כלומר בשלשת ימי החשך שמתו בהם רשעי ישראל בארץ מצרים, כן פירש רבינו חננאל ז"ל.

מותנו ביד ה' מיתת עצמנו בעתנו ולא יתקצרו ימינו ברעב.

בשבתנו על סיר הבשר בסעודה, דוגמא וישבו לאכול לחם.

מי יתן מותנו. בעתנו מיתת עצמנו ולא יקצרו ימינו ברעב:

בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע. אין דרך בני אדם להשביע עצמו כי אם בלחם וכן כת' בערב תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם ואמרו רבות' למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר לשובע כי אם לחם לשובע וכגון בשר בערב ולא בבוקר וגם למדנו בכאן שזמן סעודה פעמים ביום בוקר וערב:

כי הוצאתם אותנו. תלו במשה ובאהרן הקלקלה ולא בהק' ולפיכך אמרו להם משה ואהרן בשעת התיקון בערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם הארץ מצרים ולא אנו ואע"פ שאין אדם יכול להיות בלא לחם לא היה להם לבקש דרך תלונה אלא דרך רחמים הגה"ה:

ביד ה׳ בארץ מצרים. פרוש, כי אם היו במצרים והיו ממאנים לצאת, מה היה הדבר? היו מתים הרוגי ה׳, לזה אמרו כי הם בוחרים שהיה ה׳ ממיתם בארץ מצרים על מיאונם, ולא יודו לצאת, וימותו ברעב, על דרך אמרו (איכה ד:ט) ״טובים היו חללי חרב מחללי רעב״.

בשבתנו על סיר וגו׳. מכאן אתה למד כי מדברי לשון הרע זה הם אותם שלא היו עליהם עול סבלות מצרים והם השוטרים, כי המענים סובלי עול הגלות לחמא עניא אכלו במצרים. ואולי שהם הרשומים ברשע, הוא דתן ואבירם.

בשבתנו על וגו׳. פרוש, ובאמצעות הבשר היו אוכלים לחם לשובע, כי היה להם הבשר ללפת בו את הפת.

או ירצה, כי מלבד שכבר אכלו לחם, פרוש, סעודתם, היו מוסיפין לאכול בשר על השובע. ואולי שדקדקו באמרם על סיר וגו׳, ולא אמרו ״באכלנו בשר״ וגו׳, לרמוז כי לא היו אוכלים שנתבשל ושהה, כי זה יפגם טעמו, אלא שהיו יושבים על הסיר לאכלו בעת גמר בשולו. ורמזו לו בדבריהם כי הגם שיאמר להם שחטו ממקניכם ואכלו בשר, זה לא יספיק בתמידות כאשר היו רגילים לאכול תמיד לחם ובשר.

עוד יתבאר הכתוב למה שקדם לומר ״כל עדת בני ישראל״, מן הסתם לא תהיה כל העדה בגדר שוה בתלונתם נגד ה׳ ונגד נביאו, ולזה רשם ה׳ שתי טענות כנגד שתי כתות שהיו בישראל, אחת תובעת בשר ואחת תובעת לחם, והוא אמרו בשבתנו על סיר הבשר – זו כת הפריצים שבהם, והתחיל הכתוב בדברים אלו כי בקלקלה מתחילין מן הצד, ואחר כך אמר ״באכלנו לחם לשבע״ כנגד התובעים לחם לאכל, כי היו רואים עצמן בארץ לא עבר בה איש ולא היו מושלים ברוחם להמתין עד שיתן להם רבם מנתם.

מי יתן מותנו ביד ה׳. היינו בעת שהיה יד חזקה זה הדבר על ישראל שהיה בשלשת ימי אפלה והכי מפרש במכילתא לואי מתנו בשלשה ימי אפלה של מצרים. והנה לשון התלונה בכלל פלא. ולמה לא אמרו מי יתן ועבדנו את מצרים וכמו שאמרו בתלונה הראשונה כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר. ותו ק׳ דיוק הלשון כי הוצאתם אותנו להמית את כל הקהל הזה ברעב. והכי מיבעי להמיתנו ברעב. או כי הוצאתם את כל הקהל הזה להמיתם ברעב. ותו קשה למה התלוננו כאן גם על אהרן יותר מתלונתם בעמדם על הים. אלא כך הענין שכאן לא התלוננו על עיקר יציאת מצרים לחשוב תועה שמשה עשה הכל מדעת עצמו ח״ו כמו שהיו סבורים לפני קריעת י״ס. שהרי אח״כ כתיב ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו. הרי האמינו אשר ה׳ הוציאם. אלא כך היתה התלונה על משה ואהרן שחשבו כי ברצון ה׳ היה להוציא עדה קטנה של זקני הדור וצדיקים מעיקרם שהיו במצרים ולא כל המון העם אשר כמה מהם באמת לא רצו לצאת לולי משה ואהרן החוצבים להבות אש בדבריהם ועל שפתיהם לקחו לבבם ופתום לצאת גם המה. אבל בל״ז היו מתים גם המה בתוך הרבה שלא נתרצו גם אח״כ לצאת ומתו בג׳ ימי אפלה שכך עלה ברצון שלא ישאר מזרע ישראל פרסה במצרים. וחשבו אשר אם עלו רק עדה קטנה היה די להסתפק בצאן ובקר עד בואם אל ארץ נושבת. אבל משה ואהרן הוציאו המון רבה מד״ע כמו שהוציא משה ערב רב בלי רצון ה׳ כידוע. ובזה הגיעו שאין מקום להתפרנס במדבר. ובע״כ ימותו כולם אפילו זקני הדור והעדה שהיו ראוים לצאת. וזהו דבריהם בדיוק מי יתן מותנו ביד ה׳ כמו כל המתים בדבר בשביל שלא רצו לצאת:

כי הוצאתם אותנו. הדיוטים אשר מתחלה לא רצינו לצאת ולעבוד את ה׳. ויהיה מזה סיבה. להמית את כל הקהל הזה. אפילו מי שהיה ראוי לכך מתחלה ובע״כ ימותו כולם. נמצא היתה התלונה רק על משה ואהרן לפי דעתם. ומש״ה היתה התלונה כאן גם על אהרן שגם הוא הוכיח ופתה אותם לצאת ממצרים ולהשתעבד למלכות שמים. והנה אמרו בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע. שהיינו אוכלים בשר בשעת אכילת לחם לשובע אז אכלו בשר אחר המזון לתענוג. מה שאין כן במדבר. אע״ג שהיה להם בשר הרבה גם זולת השליו שהרי הוציאו צאן ובקר מקנה כבד מאד אבל לא השתמשו בבשר לתענוג אלא לשובע. היינו שהיו צולים ואוכלים כדרך אנשי המחנה שממלאים נפשם במה שבידם. והנה לצורך עיקר התלונה על משה ואהרן לא נצרכו להזכיר כלל בשר שהרי אינם תובעים כ״א לחם לשבוע אבל הזכרת בשר היה נראה שבאים בלבבם לקבול גם על זה שאינם מוצאים במדבר סיר הבשר בריוח כיד המלך שהיה במצרים להאכילם אחר עבודתם סיר הבשר מה שאין כן דרך האדם כשהוא ברשות עצמו לזבוח צאנו ובקרו כדי לאכול בשר וכדאי׳ בחולין דפ״ד א׳ אשר יצוד וגו׳ למדה תורה ד״א שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה הזאת. היינו בצידה מן ההפקר. וזה היה ברמז תלונה על הקב״ה שאינו מספיק להם בשר מן ההפקר אפילו להעדה שיצאו מרצון ה׳ ית׳. אבל לא היתה תלונה זו מפורש יוצא מפיהם כמו שהיתה תלונת המתאוים במדבר. ויבואר עוד לפנינו בהמשך הפרשה:

ויאמרו מי יתן מותני, ר"ל גם אם היינו מתים במצרים, ג"כ היה טוב לנו המיתה במצרים מן המיתה במדבר, משני טעמים: א] ביד ה' ר"ל ששם היינו מתים מיתת דבר שזה מיוחס תמיד ליד ה', כמ"ש ביד חזקה זו הדבר, וזה טוב יותר כמו שהשיב דוד לגד שא"ל שיבחר דבר או רעב או חרב והשיב נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו, שהמיתה שהיא ביד ה' יש תקוה שירחם וישאיר פליטה, לא כן המיתה ע"י רעב שימותו כלם, ב] שהיינו מתים בשבתנו על סיר הבשר לא מתוך זלעפות רעב, ואתם הוצאתם אותנו, שבזה יש שתי רעות: א] להמות את כל הקהל הזה מבלי שארית ופליטה, ב] שרעב שהוא מיתה משונה, וטובים היו חללי חרב מחללי רעב:

ש פירוש דהא התרגום מתרגם על מי יתן מותנו לוי דמיתנא כמו שתרגם על לו מתנו ולו מתנו פשיטא שפירושו הלואי והיינו מתים אם כן מי יתן מותנו נמי פירושו הלואי היינו מתים דהיינו שנמות: