שמות טו, יב

נטית ימינך. כשהקדוש ברוך הוא נוטה ידו הרשעים כלים ונופלים, לפי שהכל נתון בידו נופלים בהטיתה וכן הוא אומר (ישעיה לא ג) וה' יטה ידו וכשל עוזר ונפל עזר משל לכלי זכוכית הנתונים בידי אדם, מטה ידו מעט והן נופלין ומשתברין:

תבלעמו ארץ. מכאן שזכו לקבורה בשכר שאמרו (לעיל ט כז) ה' הצדיק:

אֲרֵמְתָּ יַמִינָךְ בְּלַעְתְּנוּן אַרְעָא:

יַמָא וְאַרְעָא הֲווֹן מְדַיְינִין דָּא עִם דָּא כַּחֲדָא יַמָא הֲוָה אָמַר לְאַרְעָא קַבִּילִי בְּנַיְיכִי וְאַרְעָא הֲוַת אָמְרָה לְיַמָא קַבֵּיל קְטִילָנַיִךְ לָא יַמָא הֲוָה בָּעֵי לְמִטְמַע יַתְהוֹן וְלָא אַרְעָא הֲוַת בַּעֲיָא לְמִבְלַע יַתְהוֹן דְּחִילָא הֲוַת אַרְעָא לְמִקְבְּלָא יַתְהוֹן מִן בִּגְלַל דְּלָא יִתְבְּעוּן גַּבָּהּ בְּיוֹם דִּינָא רַבָּא לְעַלְמָא דַּאֲתֵי הֵיכְמָא דְיִתְבַּע מִינָהּ דְּמֵי דְהֶבֶל מִן יַד אַרְכִינַת יַד יְמִינָךְ יְיָ בִּשְׁבוּעָה עַל אַרְעָא דְלָא יִתְבְּעוּן מִינָהּ לְעַלְמָא דְאָתֵי וּפְתָחַת אַרְעָא פּוּמָהּ וּבְלָעַת יַתְהוֹן

יַמָא וְאַרְעָא הֲוָה מְדַיְינִין דֵּין לִקְבֵל דֵּין יַמָא הֲוָה אָמַר לְאַרְעָא קַבִּילִי בְּנַיְיכִי וְאַרְעָא הֲוָת אָמְרָה לְיַמָא קַבֵּיל קְטִילָךְ אַרְעָא לָא הֲוָת בַּעְיָא לְמִבְלוֹעַ יַתְהוֹן וְלָא יַמָא הֲוָה בָּעֵי לְמִטְמְעָא יַתְהוֹן וּבְמֵימַר מִן קֳדָמָךְ אַרְכִינַת יַת יְדָךְ יְמִינָךְ בִּשְׁבוּעָה וְאַשְׁבַּע לְאַרְעָא דְּלֵית אַתְּ תְּבַע יַתְהוֹן מִינָהּ לְעַלְמָא דְאָתֵי בְּכֵן פָּתְחַת אַרְעָא יַת פּוּמָא וּבְלָעַת יַתְהוֹן:

נטית ימינך תבלעמו ארץ הטעם כי אחר שנשפת ברוחך וכסמו הים נטית עליהם ימינך וזרועך ותבלעמו ארץ והענין כי אחר שטבעו השליכם הים כמנהג הימים וכן אמר (לעיל יד ל) וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים ושם יכלו וישובו לעפר על הארץ כשהיו והנה הם נבלעים ונשחתים כמו יחד סביב ותבלעני (איוב י ח) בלע ה' ולא חמל (איכה ב ב) ודרך אורחותיך בלעו (ישעיהו ג יב) השחיתו ורבותינו אמרו (מכילתא כאן) שפתחה הארץ את פיה ובלעה אותם שזכו לקבורה בשכר שאמרו ה' הצדיק (לעיל ט כז) ואין לשון "ימין" ו"יד נטויה" רק לנקמה ולהשחתה ואולי יפרשו נטית ימינך להמיתם בים ותבלעמו הארץ אחר כך והיא הקבורה שזכו אליה

נטית ימינך. מהו הפלא כי שמך עליון בעליונים ומשם נטית ימינך ובלע' הארץ שהיא למטה מכל השפלים את האויב. והנה בדרך משל כי ברגע אחד הגיעה ימינך שהוא למעלה משמי השמים אל תחת הים.

וטעם ימינך כחך:

נטית ימינך - ויאמר ה' אל משה נטה את ידך על הים וישובו וגו'.

נטית ימינך תבלעמו ארץ. דרשו רז"ל מכאן שזכו לקבורה בשכר שעלו עם יוסף בקבורת יעקב אבינו. ואמרו במדרש אין ימין אלא שבועה שנאמר (ישעיהו ס״ב:ח׳) נשבע ה' בימינו, פירוש שהים פלט את המצריים ביבשה ולא רצתה היבשה לקבלם מפני שקלל הקב"ה את האדמה כשקבלה דמי הבל עד שנשבע לה הקב"ה שלא יתבע ממנה הה"ד נטית ימינך תבלעמו ארץ.

נטית ימינך כדכתיב ויאמר ה׳ אל משה נטה את ידך על הים וישובו וגו'.

תבלעמו ארץ. שמעתי טעם מפני מה זכו לקבורה לפי שהמה נתעסקו בכבוד קבורת יעקב אבינו ומי שאינו מקפח שכר כל בריה לא קפח שכרם מדה כנגד מדה:

נטית ימינך. עליהם להכותם ונבלעו ונבערו מן העולם:

תבלעמו ארץ שזכו לקבורה בשכר שאמרו ה' הצדיק ובשכר שעלו עם יוסף לקבור את אביו:

נטית ימינך וגו׳. רבותינו זכרונם לברכה אמרו בספרא (מכילתא) מלמד שהיה הים זורקן ליבשה והיבשה לים. אמרה היבשה לים: ומה במקום שלא קבלתי אלא דמו של הבל יחיד נאמר לי ״ארורה״ וגו׳, עתה איך אוכל לקבל כל האוכלוסים? עד שנשבע לה הקדוש ברוך הוא שאינו מעמידה בדין, דכתיב ״נטית ימינך״ וגו׳, עד כאן. וכן תרגם יונתן בן עוזיאל. מכאן אתה רואה כי לא רצה הים לקבלן והיה פולטן ליבשה, ולא כן מצינו שאמרו בפסחים קי״ח, וזה לשונם: אמר הקדוש ברוך הוא לשרו של ים ״פלט אותם ליבשה״. אמר לפניו: ״רבונו של עולם, יש עבד שנותן לו רבו מתנה וחוזר ונוטלה ממנו?״ אמר לו: ״אתן לך אחד ומחצה״ וכו׳. אמר לו: ״יש עבד שתובע רבו?״ אמר לו: ״נחל קישון יהיה ערב״. מיד פלטן ליבשה ובאו ישראל וראו אותם, שנאמר ״וירא ישראל״ וגו׳, עד כאן. הרי שאמרו זכרונם לברכה בפרוש שלא היה הים חפץ לפלטן, אם כן אחר כך כשהחזירתם לו האדמה למה לא שמח לקבלם? גם למה הצרך ה׳ לפרע לו ממחנה סיסרא, והרי שלך לפניך – יחזירם לו בעצמן ולא היה צריך ערב?

עוד קשה, הלא עינינו רואות כי אין הים סובל בתוכו אדם ובהמה אלא פולטן ליבשה, שזכורני פעמים שטבעו בני אדם בים והשליכן ליבשה, מהם ביום ההוא מהם אחר יום או יומים, ולדבריהם זכרונם לברכה הים חפץ שיהיו עומדים אצלו. וראיתי לרש״י ורשב״ם שפרשו שטענת הים הוא לצד פרנסת דגי הים שימצאו מזון. וצריך לדעת אם כן למה לא קבלם כשזרקתן היבשה והיו למזון הדגים. והיה נראה לישב כי אז היו סרוחים ואינם ראויים למאכל דגים, וזה דברי דחוי כי מן הסתם לא יתעכב ה׳ לומר ליבשה לקברם מדין ״לא תלין״ (דברים כא:כג), וגם אין צרך בדבר לעכב קלונם על פני האדמה אלא עד שימותו, ואחר מיתה מה צרך להתעכב בלא קבורה.

והגם שאין דרכנו בחבור זה לפרש מאמרי רבותינו זכרונם לברכה, עם כל זה הענין הוא צרך משמעות הכתוב, וכדי שלא נאמר מדרשים חלוקים, נראה להתאימם על פי מאמרם זכרונם לברכה (מכילתא על יד:ל) וכתבנו אותו בפסוק ״וירא ישראל וגו׳ מת על שפת הים״ כי ראו אותם בגמר מיתה בעודם קצת חיים כדי שיכירו ואז וכו׳, ולפי דבריהם אלו זרח אור שני המאמרים, כי מה ששאל הים שלא יפלט אותם הוא לצד כי ה׳ אמר אליו לפלט אותם חיים לסבת הנזכר לשמח ידידיו שיכירו המצריים ישראל ויראו ותכסם בושה, כאמור בדבריהם הפלגת נס זה, והגם שלא רמוז במאמרם זה ענין הפליטה שתהיה בעודם חיים, אף על פי כן רבותינו זכרונם לברכה סומכים למה שידוע ביניהם, ולזה טען הים ״יש עבד שנותן״ וכו׳, הכונה כי חפץ הוא לגמר המצוה במכעיסי אל. ותמצא כי כל שרי מעלה וכל ברואי מעלה ומטה חפצים וחשקים לעשות מצות ה׳, כי הם אביונים בדבר לצד שאין להם מצות, וכן תמצא שם בפסחים באותה סוגיה כי גבריאל בקש מה׳ להציל אברהם מכבשן האש, ואמרו שם כי ה׳ לא קפח שכרו ואמר לו תזכה ותציל שלשה מבני בניו וגו׳ עד כאן, הרי כי זכות הוא למלאכים לעשות חסד לצדיקים ולאוהבי עליון, וכמו כן היה חפץ הים שתגמר יציאת נפשם בים ולא ביבשה ולזה צעק לבו, והשיבו אל עליון כדרך שעשה לגבריאל, כי לעתיד ימציא לו זכות אחר לאבד עם רשע חלק ומחצה, והוא מחנה סיסרא שהוא יעשה בהם מצות אבוד רשעים.

עוד יש טעם בטענת הים שהיה חפץ שתגמר מיתתם בים לקחת כל כחות החיוניות שהם כל הנפשות של העם, כי מטבע נפשות העמים לעמד במקום מיתתן, כאמרו (קהלת ג:יט) ״ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ״, והעובדי כוכבים ומזלות נמשלו לבהמות, וכי תצא נפשם בים יזכה השר בהם לבחינות המושגות אצלו מהענין. ולזה כשאמר אליו לפלטן חיים, שאז תהיה הארץ זוכה בדבר, כי קונים מקומן במקום הנחתם יורדים שמה, צעק לבו ״יש עבד״ וכו׳ עד שענהו רבו כי יתן לו בעדם וכו׳, פרוש בני אדם חיים כמות אלו, ופרט לו בדומין לאלו ושאב חיותם מהם שהוא עקר חשקו לא בגוף. ולזה אחר שפלטם ויצתה נפשם על שפת הים וזרקתם האדמה לים, לא רצה לקבלם כי אינו מטבעו, והארץ היא המכסית על בניה אשר לקחו ממנה, והכריחה ה׳ לקבלם כי לה נוגע הדבר.

ולא תקשה לדרכנו זה ממה שאמרו שם בפסחים (פסחים קיח,ב) כי כשפרע ה׳ לים פתחו דגים שבים ואמרו ״ואמת ה׳ לעולם״ עד כאן, אם כן להם נוגע הדבר. ואולי כי בעת אשר יחפץ הים בקבלתם בתוכו, שהוא בזמן שהם חיים, היו הדגים נהנים מהם ביני וביני קדם שימותו, ואז ישליכם הים ואין להם עוד מהם מזון, ועל זמן פרנסתם אמרו שירה.

וראיתי מי שנתעצם בטענת הים ״יש עבד״ וכו׳ – הלא יד עבד כיד רבו, ואין בזה קיהוי, כי הים טענתו נכונה על דרך אמרם (תענית כה,א): משמים מיהב יהבי, משקל לא שקלי, ועל אדנות אדונו הוא אומר, וכי קרה מקרה זה לאיזה עבד מעבדי ה׳ שנתן לו רבו וחזר וכו׳, ולזה לא אמר ״יש אדון שנותן וכו׳ וחוזר״ וכו׳, כי זו אינה טענה – יש ויש, ואדרבה יד עבד כיד רבו, וכאלו לא נתן, אלא דבריו הם לרבו כי אינו מתנהג כן עם עבדיו.

נטית ימינך תבלעמו ארץ. יש רמז למה שארז"ל (סוטה יא:) כיון שהרגישו בהם המצרים היו מבקשים להרגם ונעשה להם נס ונבלעים בקרקע ואח"כ מבצבצים ועולים ובאים לביתם עדרים עדרים כו', ועל הים הם הכירוהו תחילה ואמרו זה אלי, וע"ז אמר עושה פלא, ומהו הפלא נטית ימינך תבלעמו ארץ לישראל שהזכיר בפסוק מי כמוך באלים ה', ואח"כ נחית בחסדך עם זו גאלת כי הלכו לביתם עדרים עדרים, ואח"כ נהלת בעזך אל נוה קדשך כי הם הכירוהו תחילה וראו השכינה בנוה קדשו ית'.

וי"א שאמר זה דרך שואל ומשיב, למה אתה ה' הבאת את המצרים אל הים סוף להטביעם שמה, ואילו רצית לנטות ידך עליהם אז תבלעמו ארץ כשאול חיים במקומם, ונתן תשובה לדבר נחית בחסדך עם זו גאלת נהלת בעזך, כאשר ינהל הרועה את עדרו אל מרעה כר נרחב בלא צער מלחמה כי בצאתם ממצרים לא היו מלומדי מלחמה ע"כ הביאם לים סוף שהיה קולו הומה מסוף העולם ועד סופו, ועי"ז שמעו עמים ירגזון ולא היו צריכין למלחמות גדולות כמ"ש (יהושע ב ט) וכי נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם כי שמענו את אשר הוביש ה' מי ים סוף מפניכם. ואילו היו נבלעים בקרקע במקומם לא היה הקול נשמע למרחוק ולא רגזו וחלו כל מלכי כנען והיו ישראל צריכין למלחמות גדולות.

נטית ימינך וגו׳. מבאר מאמר הראשון מי כמכה באלם ה׳. שבנטיה אחת נבלעו כל המוטלים בארץ ובאו לקבורה שהוא חסד גדול ואיזה כח יעשה כזה או יזדקק להיטיב להרוגיו ולהביאם לקבורה:

חלק ד: נטית. אח"כ נטית ימינך והפליט אותם הים לחוץ ומצאו קבר על שפת הים ששם בלעה אותם הארץ: