אור החיים על במדבר פרק לב

ומקנה רב וגו׳. טעם הודעה זו, להצדיק הכתוב טעם הנמצא בפיהם לשאלת ארץ סיחון ועוג כי אמת הוא. וטעם שהיה להם יותר מכל השבטים להיות שהיו גבורי כח בזזו אנשי הצבא חלק מרבה מכל השבטים.

ויאמרו אל משה ואל אלעזר הכהן ואל נשיאי העדה. צריך לדעת למה לא הספיק להם לדבר למשה לבדו, ואם אין צרך בדבר למה הצרך הכתוב להזכירם? ואולי שהכונה היא לומר שהיה הדבר כדרך שצוה ה׳ עשות בנחלת הארץ, דכתיב בפרשת אלה מסעי (במדבר לד:יז): ״אלה אשר ינחלו לכם את הארץ אלעזר הכהן ויהושע בן נון ונשיא אחד נשיא אחד״ וגו׳, שצריך מלך וכהן גדול והנשיאים, והם האמורים כאן. וטעם שהצריך ה׳ שלשתם, לפי שכל אחד יש לו כח אחר, המלך תמצא שכתב רמב״ם בפרק ד׳ מהלכות מלכים וזה לשונו: כל הארץ שכובש הוא שלו ונותן לעבדיו ולאנשי המלחמה כפי מה שיראה, עד כאן. הרי שהמלך בידו הכל. אלעזר והנשיאים כשאין רצון המלך לתת אלא לכל אחד הראוי לו כפי החלוקה צריכין כל בעלי החלוקה להזדמן לחלוק. והכהן לדעת אשר יסכים אל עליון באיזה מקום יטול פלוני חלקו. הא למדת שכל השלשה צריכין להיות בהסכמת נתינת חלק בארץ, כל אחד יש לו כח אחר. ומה גם שיש בזה לצדד שאין דין מלך שנותן למי שירצה אלא אחר חלוקת הארץ וישיבת ישראל בעריהם, אבל לא בתחלת הירושה, שאין למלך משפט זה, ולכן הצרכו בני גד ובני ראובן לעמוד גם כן לפני אלעזר והנשיאים. ואמרו לאמר, אולי ירצה שיאמרו לישראל כלן דבר שיסכימו עליו. או ירצה אמירה רכה לשון רצוי.

עטרות וגו׳ הארץ וגו׳. צריך לדעת: א׳, למה הצרכו לפרט כל העירות ולא הספיק במאמר הכללי שאמרו ״הארץ אשר הכה ה׳״ וגו׳, ששם כלולים כל הארצות ההם, או היה להם לומר כדרך שהזכירם הכתוב בסמוך בשני כללים, דכתיב ״את ארץ יעזר ואת ארץ גלעד״ (במדבר לב:א). ב׳, אמרו הארץ אשר וגו׳, וכי היו לפניהם ארצות אחרים ששמם כמו כן שהצרכו לסמן אלו, ואם לומר שה׳ הכה אותם מי לא ידע בזה?

אכן הכונה היא על זה הדרך, כי האנשים האלה השכילו לדבר בסדר שלא יהיה מקום להקשות לשאלתם מה שיש להקשות בענין. א׳ כיון שהארץ הלזו היא של כללות ישראל, מה כחם לשאול דבר של אחרים. ב׳ איך יעלה על דעתם שישבו בטח בארץ אשר כבר נכבשה ושאר השבטים יכנסו בסכנת המלחמות העצומות המוכנות להם, וכל אחד מישראל יאמר: כדבריכם אדבר גם אני, ולא אכניס עצמי בסכנת העמים. וכל זה למה שנוגע לשלילת הרצון ממשה וישראל, לבד מה שיש להתרעם עליהם שבוחרים לשבת חוץ לארץ הקדושה והנבחרת לה׳.

אשר על כן נתחכמו בני גד ובני ראובן במאמר ראשון, ונתנו תשובה לשלשה דברים הנזכרים המרעים שאלתם, במה שאמרו עטרות וגו׳ הארץ אשר הכה ה׳ וגו׳, כנגד טענה ראשונה שהארץ היא של כללות ישראל, יש במאמר זה תשובה לזה, שלא לקחו הארץ בדרך טבע לומר הלא לנו היא, אלא ה׳ הוא שהכה יושביה לפניהם, ואין זה אלא נכסי שמים ומנכסי גבוה אנו באים לשאול.

גם טענה שניה שאחיהם יכנסו בסכנת מלחמות וכו׳, סתרוה במאמר זה אשר הכה ה׳, פרוש, בשלמא אם ירשת הארץ היתה בדרך טבע היתה טענה זו טענה, אבל כיון שה׳ הוא המכה את יושבי הארץ לפניהם, מה מקום לחשש סכנת מלחמות? וזה לך האות – הארץ אשר הכה ה׳ לפניהם, וזה סימן לכל הארץ, דכתיב בפרשת דברים (דברים ג:כא): ״ואת יהושע צויתי בעת ההיא לאמר עיניך הראות את כל אשר עשה ה׳ אלהיכם לשני מלכי האמרי כן יעשה ה׳ לכל הממלכות אשר אתה עבר שמה״. מעתה אין מקום לטענת פחד המלחמה. ונתכונו גם כן בזה להסיר מחוש הנופל בשאלתם, שיאמרו שלא עשו כן אלא לפחד מלחמת הארץ.

גם טענת מאיסת ארץ הקדושה נתנו תשובה במאמר אשר הכה ה׳, פרוש, על דרך מה שכתב רמב״ם בפרק א׳ מהלכות תרומות וזה לשונו: ארץ ישראל האמורה בכל מקום הוא ארץ שכבשה מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל, אבל יחיד מישראל או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום אפלו מן הארץ שנתנה לאברהם אינה נקראת ארץ ישראל, עד כאן. וכתב עוד שם בדין ארצות שכבש דוד וזה לשונו: ומפני מה ירדו ממעלת ארץ ישראל? מפני שכבש אותם קודם שיכבוש כל ארץ ישראל שנשאר בה משבעה עממין, עד כאן. ועקר דין זה הובא בספרי (סוף פרשת עקב) שלמדו דין שאר ארצות מארץ ישראל מפסוק (דברים י״א:כ״ד) ״כל מקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה״, ללמד על מקומות שכבשו חוץ מארץ ישראל שהוא מן המדבר והלבנון וגו׳ עד הים האחרון וגו׳. ולמדו שצריך להקדים ארץ ישראל מדכתיב קודם מאמר ״כל מקום״ – ״וירשתם גוים גדולים״ וגו׳, שלא תהיה ארץ ישראל מטמאה בגלולים ואתם מכבשים חוצה לארץ וכו׳, עד כאן. הדברים יגידו שזולת טעם הקדימה, כל שכבשוה רוב ישראל דין ארץ ישראל יש לה לכל דבר. והוא מאמר בני גד ובני ראובן הארץ אשר הכה ה׳ לפני עדת ישראל, פרוש, ארץ זו קדשת הארץ יש לה, לטעם שכבשוה לפני עדת ישראל, וכבוש רבים דינה כארץ ישראל לכל דבריה.

ולטענת מה שדיקו בספרי לומר שכבוש חוץ לארץ קודם כבוש הארץ אין לו דין ארץ ישראל, ואם כן ארץ סיחון ועוג קודם כבישת הארץ היתה, לזה שללו טענה זו במאמר אשר הכה ה׳, פרוש, משנה כבוש זה לפי שהיה במאמר ה׳, כי הוא אמר אל משה על ארץ סיחון: ״ואת ארצו החל רש״ כאמור בפרשת דברים (דברים ב:לא), וגם על ארץ עוג (דברים ג:ב) אמר ה׳ שם: ״בידך נתתי אותו ואת ארצו ואת כל עמו ועשית לו״ וגו׳. מעתה ה׳ הסכים על הקדימה. ויש גם כן טעם בדבר שלא היו לפניהם שתי כבישות, אחד של הארץ ואחד של חוץ לארץ, והקדימו של חוץ לארץ כדרך שעשה דוד שלקח ארם צובה קודם שהוריש היבוסי כאמור שם, לומר למה הנחתם מלכבוש ארץ ישראל קודם. ואדרבה, כבישת ארץ סיחון ועוג היתה צרך כבוש הארץ כדי שיעברו דרך שם לכבשה, וכבר שלחו לו דברי שלום לתת להם מעבר דרך ארצו ולא אבה. מעתה אין תרעומת נגד שאלתם מה׳ ומישראל.

ובזה יש טעם נכון למה הצרכו להזכיר פרטי שמות הארץ, כי למה שנתכונו במאמר ״אשר הכה ה׳״ לומר שלא באו לשאול אלא מנכסי גבוה, אמרו כי כל פרטי המדינות כלם לא כבשום דרך טבע אלא ה׳ הכה אותם לפניהם, בין למה שבאו להחזיקם בחזקת קדשת הארץ דקדקו להזכיר כל השמות לומר שכל אחת מהם ישנה בקדשת הארץ, ומדינה אחרת זולת אלו אינה בכלל, והיוצא מזה כל עיר שבעבר הירדן זולת אלו אין להם דין ארץ ישראל לפי שאינה כבוש רבים.

ואמרו ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה, נתכונו להסיר טענה אחרת והיא, אחר שנסכים לכל הטענות שאמרו, עדין כל שבט ושבט מישראל יבא ויאמר הטענות עצמן לטול את הארץ, כי הטענות עצמן צודקות לכל שבט מישראל. לזה אמרו, אין שבט אחר צריך לה כמו שצריכין הם לה, לפי שהיא ארץ מקנה ולהם יש מקנה רב.

ויאמרו וגו׳ יתן את הארץ וגו׳. הצרך לומר תיבת ויאמרו הגם שהם עודם מדברים ולא היה הפסק לדבריהם, להעירך כי עד עתה היו מסדרים ההצעה שבאמצעותם תתקבל השאלה כדרך שפרשתי למעלה, ומכאן הוא מתחיל מאמר השאלה. ואמרו יתן ולא אמרו תתן, לפי מה שפרשתי כי כח נחלת הארץ היא במלך וכהן וישראל, לזה אמרו ״יתן״, פרוש תהיה הנתינה באפן המועיל, או אם ירצה לתת משה לבדו כמשפט המלך שיכול לתת כמו שכתבתי, או בהסכמת אלעזר והנשיאים כדין חלקת הארץ.

אל תעברנו את הירדן. הכונה בזה על דרך אמרם זכרונם לברכה (בבא בתרא קט:) בפסוק ״והעברתם את נחלתו לבתו״, שהבת מעברת הנחלה ממקומה, כמו כן נתכונו לומר שאם לא יתן להם ארץ המקנה הראויה להם הנה הוא מעביר נחלתם ממקומה.

עוד נתכונו להרים מכשול החשד בהם שבוחרים בארץ זו לצד המנוחה לבל יכנסו לארץ אויביהם, ואמרו שטעם דבריהם אינו אלא לפי שאינם רוצים לנחול בעבר הירדן אלא כאן לצד ההכנה שיש להם, ולא כדי שלא יטריחו במלחמות יושבי הארץ כי אין להם בזה אלא העברה.

עוד נתכונו במאמר אל תעבירנו לומר, כי יש בזה דבר נאות לישראל, שיקלו מעליהם עלם ולא יצטרכו לנחל אותם בארץ.

עוד אפשר שנתכונו לשלול העברתם עם ישראל, כדרך שהתנה עליהם משה לבסוף, וסמכו על הטעם שנתנו בתחלת דבריהם שאמרו ״אשר הכה ה׳״, ואין צרך לעבר כל חלוץ.

ויאמר משה וגו׳ האחיכם יבואו וגו׳ ולמה תניאון וגו׳. הן האדון משה רבינו השכיל בדברי בני גד ובני ראובן כל מה שרצו לומר כמו שפרשנו, וטען כנגד מה שאמרו שמנכסי גבוה הם שואלים כי העדה לא עשו דבר, גם מה שנתכונו לטעון כנגד העתיד שאין טורח בדבר כי ה׳ הוא עושה נפלאות גדולות לבדו, אמר להם ״האחיכם יבואו למלחמה״, פרוש, אמת כי ה׳ הוא הנלחם להם, אבל על כל פנים צריכין להזדמן במלחמה, והוא מה שדיק יבואו למלחמה ולא אמר ״האחיכם ילחמו״ לומר שעל הביאה בלבד הוא תמה, ויש בזה סתירה על טענת מלחמה שעברה וגם טענת מלחמה הבאה בארץ, שעל כל פנים כל איש ישראל יש להם יגיעה בדבר, ולמה יבקשו הם יגיע כפם של ישראל. וגמר אומר ואתם תשבו פה, נתחכם לומר שהגם שהבטחת ה׳ היא משגת, שאמירת הגבוה כמסירת ההדיוט ואין כאן יגיעה, הלא תשכיל ביאת ישראל למלחמה בערך ישיבתכם פה ותראו כי יש הרגש ליגיעת ביאת המלחמה, ואם כן למה תרצו לטול דבר שהיא יגיעה של ישראל כיון שאין אתם יגעים עמהם בביאתכם למלחמת הארץ?

גם נתכון במאמר תשבו פה בטענה הנשמעת, כי ארץ סיחון ועוג שהם שואלים נתנה ה׳ כשהיו מקבצים יחד שבטי ישראל, שזכות כלן עמד להנחילם הארץ הלזו, וכשהם נוטלים חלקם בארץ נגרע מערך זכות הרבים לפי שהם יושבים פה. ובזה סתר טענתם שנתכונו במאמר אשר הכה ה׳, שזה יגיד על מלחמות הארץ שאין טרח לישראל כמו שפרשתי למעלה, כי לא כן הוא שאין הדבר דומה.

ולמה תניאון וגו׳. פרוש, מלבד הטענות, עוד קובל אני עליכם ״למה תניאון את לב״ וגו׳. פרוש, לו יהי שאין כונתכם אלא לטעמים האמורים בדבריכם, עם כל זה יש מקום לרוצה לחשוב שטענותיכם הוא ליראת עם הארץ. והגם שאתם שוללים הדברים, שאדרבה אתם חושבים הארץ כאלו כבושה לפני ישראל, אפשר שזה עצה ותחבולה לכסות טעם הנכר שהוא ליראת יושבי הארץ. והן הנה דברי המרגלים שאמרו (במדבר י״ג:ל״א) שחזק הוא ממנו. והוא אמרו ״כה עשו אבותיכם״ וגו׳. עוד נתכון לומר להם שהיה להם לחוש לחשד זה אחר שכבר קדם מעשה האבות והיה מה שהיה, שפחדו עם בני ישראל מעלות אל הארץ. ולזה יש מקום לחשוב הדבר עצמו כשיראו שחלק מהשבטים מבקשים לשבת חוץ לארץ.

אשר נתן להם ה׳. נתכון גם בזה כנגד מה שנתכונו במאמר ״אשר הכה ה׳״ וגו׳, לומר שדין הארץ יש לה. אמר להם שעל כל פנים יש הפרש בין הארץ אשר הם באים שמה מארץ אשר הם רוצים, כי הארץ נתן להם ה׳ מה שאין כן ארץ סיחון ועוג אינה בכלל ארץ שנתן ה׳ לאברהם, וכדתניא (ספרי דברים רצט) וזה לשונם: ״לתת לך״ – פרט לעבר הירדן שנטלת מעצמך. והגם שסברא זו סברת רבי שמעון, אבל תנא קמא דורש דרשה אחרת, מדרבי שמעון נשמע לתנא קמא, כי מן הסתם אינם חולקים בעקר הדבר אם ארץ סיחון ועוג היא בכלל מה שנתן ה׳ לאברהם אם לאו:

גם מצינו שאמרו רז״ל (במדבר רבה פ״ז) בעשר קדשות, שאין עבר הירדן ראוי לבית המקדש ולשכון השכינה, וכן אמר הכתוב (יהושע כ״ב:י״ט) ״אם טמאה ארץ אחזתכם״, הא למדת שיש הפרש בין ארץ סיחון ועוג לארץ ישראל. ואפשר כי מטעם זה לא היה בדעת משה לחלקה לשבטים, והיה חפץ שיהיו כל ישראל בארץ אשר נתן ה׳ להם להיותה יותר קדושה. ועין בפרשת דברים (ג:יג) בפסוק ״ההוא יקרא ארץ רפאים״:

ויגשו וגו׳. טעם אמרו ויגשו, הגם ששם היו עומדים לפניו לדבר אליו, אפשר שנהגו בעצמן הרחקה כשכעס עליהם משה ואמר להם ״קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים״, לזה כשרצו לדבר אמר הכתוב ״ויגשו״.

או לפי שמדברי משה שתלה להם המניעה בדברים שבידם לתקנם, לזה היה להם אבירות לב וחזקו ידים רפות לגשת אליו ביותר ממקום שהיו בו כשדברו אליו דברים הראשונים.

גדרות צאן וגו׳. קשה למה הצרכו למאמר זה של ״גדרות צאן״ וגו׳, שלא היה להם לומר אלא תשובה הסותרת השגותיו של משה האמורה בדבריהם בסמוך, שהוא ״אנחנו נחלץ חושים וגו׳ לא נשוב וגו׳ עד התנחל״. ויתבאר על פי מה שכתב רמב״ם בפרק י״א מהלכות מכירה וזה לשונו: המוכר בית לחבירו או נתנו לו במתנה על מנת שילך עמו לירושלים ביום פלוני והחזיק זה בבית, קנה כשילך עמו לירושלים באותו היום. אבל אם התנה ואמר לו ״אם תלך עמי לירושלים ביום פלוני אתן לך בית זה״ וכו׳, והלך עמו באותו היום, אף על פי שהחזיק בבית אחר שקים התנאי לא קנה, שזה אסמכתא, עד כאן. ובפרק א׳ מהלכות מכירה כתב וזה לשונו: כיצד החזקה? מכר לו בית, מכר לו שדה או שנתן וכו׳, כיון שנעל או פרץ או גדר כל שהוא, והוא שיועיל מעשיו, הרי זה קנה, עד כאן לשונו.

ועל פי הדינים נתחכמו בני גד ובני ראובן לדבר דבריהם, כיון שמה שלפניהם הוא הדבר בתנאי במציאות עצמו שכתב רמב״ם בפרק י״א מהלכות מכירה, שהם מקבלים הארץ בתנאי שיעלו עמהם לארץ ישראל, ולזה הקדימו זכיתם בארץ קודם התנאי שהוא מציאות שכתב בו רמב״ם, ואמרו גדרות צאן נבנה וגו׳, פרוש נחזיק בארץ לזכותנו מעכשיו, ותנאי הוא הדבר על מנת שנעלה לארץ עם אחינו ביום שיעלו. ואמרו אופן החזקה גדרות צאן וגו׳, נתכונו לעשות החזקה בכל המקומות במה שיעשו בו גדרות לצאן וערים לטף, פרוש, יבנו בדרך שיועילו מעשיהם בארצות כמשפט החזקה.

ואם תאמר, למה הצרכו לומר הדברים, והיו יכולין להחזיק מעצמן באין צרך הודעה? הנה כתב רמב״ם בפרק א׳ מהלכות מכירה וזה לשונו: במה דברים אמורים? שהחזיק בפני המוכר או הנותן, אבל שלא בפני המוכר וכו׳ צריך שיאמר לו לך חזק וקנה, ואחר כך אם החזיק קנה אף על פי שהוא שלא בפני הבעלים, עד כאן. ולזה נתכונו כאן לומר ענין החזקה לפניהם כדי שיסכימו, שזולת זה אין חזקתם חזקה. ולזה כשהסכים משה על הדבר אמר להם בנו לכם ערים וגו׳, והוא מה שכתב רמב״ם שאמר לו ״לך חזק וקנה״.

ולסברת רמב״ן וסיעתו שחולקים עם הרמב״ם בדין זה, וסוברים שכל שהתנאי קיומו תלוי ביד הלוקח או המקבל מתנה אין בו דין אסמכתא, משום שהמקנה גמר והקנה, כפי זה צריך לישב טעם מאמר בנין הגדרות וערים, כי הוא לבל יתחיבו לעבר הירדן עד שיכינו הגדרות ויבנו הערים ואז יחלצו ללכת עמהם, והוא אמרו ״גדרת צאן נבנה למקננו וערים לטפנו״ ואחר כך ״אנחנו נחלץ חשים״ וגו׳.

וישב טפנו וגו׳. הצרך לומר זה, גם לא אמרו כן למעלה כשהזכירו ״וערים לטפנו״, נתכונו לומר שאם ישבו טפם בערים בצורות אז יכולין להוסיף עוד תנאי אחר, שלא ישובו לבניהם עד התנחל איש נחלתו, פרוש, אחר שיעברו שבע שנים של כבוש ושבע שנים של חלוק, ואם לא יהיו בערי המבצר, פרוש ערים בצורות, אלא לשמירה כמצטרך, לא יהיו בטוחים בהם להתעכב כל כך ארבע עשרה שנה אלא שבע שנים עד שיכבשו את הארץ. ולזה כתב מאמר ״וישב טפנו בערי המבצר״ באמצע שני המאמרים שכלם ענין אחד, שהם מאמר ״ואנחנו נחלץ חושים וגו׳ עד הביאונום אל מקומם״ ומאמר ״לא נשוב אל בתינו עד התנחל״ וגו׳, ומן הראוי היה לו להסמיך שני המאמרים, שהשני גזרה של הראשון, ולא להפסיק בשלא כענין, ולדרכנו יתישב על נכון.

גם יתישב למה אמרו שני גבולים נגדיים: א׳ ״עד אשר אם הביאונום״ וגו׳, וב׳ ״עד התנחל״, והגם שהאחד אמרו לענין נחלץ חושים והשני לענין השבתם לארצם, עם כל זה מפסוק ראשון משמע שלא חיבו עצמן אלא עד הביאם למקומן ולא עד התנחל, ולדברינו עלה על נכון.

ואמר להם משה ״בנו לכם ערים לטפכם״, דקדק לומר לכם, פרוש, למה שברצונכם שהוא לבנות ערי מבצר, וכן היה, דכתיב: ״ויבנו את דיבון ואת עטרות״ וגו׳ (במדבר לב:לד-לח), שאלו הם ערי המבצר שהם העירות הגדולות שהזכירו בשאלתם, ותמצא שלא חזרו לבתיהם עד אחר ארבע עשרה שנה של כבוש וחלוק.

כי לא ננחל וגו׳ כי באה וגו׳. אמרו כי לא ננחל, הוא נתינת טעם למה שאמרו בסמוך ״עד התנחל בני ישראל״ וגו׳, שהוציאו עצמן מהנחלה. לזה אמרו טעם שאנו מיחסים הנחלה לישראל ולא לנו, מטעם ״כי לא ננחל אתם כי באה״ וגו׳, פרוש, מטעם שבאה נחלתנו וגו׳. או נתכונו לומר שאחר שקבלו עליהם כל האמור, יודע עתה שטעם שאלתם לא מטעם יראתם ממלחמת העמים הוא, כמו שבא החשד בדברי משה, אלא מטעם שאין להם נחלה בארץ, כי ה׳ נתן להם נחלתם כבר מעבר הירדן מזרחה.

ויאמר אליהם משה אם תעשון וגו׳ אם תחלצו וגו׳. קשה, למה כפל לומר אם תעשון וגו׳ אם תחלצו וגו׳ ולא הספיק באחת מהנה. ולכשנדיק לא היה צריך להשיבם, אלא יסכים לדבריהם במה שיקרא ליהושע ולאלעזר ויצו אותם כאמור בסמוך. עוד, למה דקדק לומר ״הזה״. עוד, מה כונתו באמרו בסמוך ״לפני ה׳״?

אכן כונת מאמר משה היא, לפי שראה שדעת בני גד ובני ראובן שרוצים לעבור עם ישראל אינו אלא כדי שיתרצו ויחליטו להם נתינת הארצות ולא לתכלית אחר, ודבר זה אין נכון לעשות כן לענין הצלחת המלחמה, כי צריכין בני המלחמה שתהיה מלחמתם להנקם מאויבי ה׳ להכרית להם כל נשמה, ותקרא מלחמת חובת מצות ה׳, וזה לך לשון רמב״ם בפרק ז׳ מהלכות מלכים: כל הנלחם בכל לבו וכו׳ ותהיה כונתו לקדש ה׳ בלבד, מבטח לו שלא ימצא לו שום נזק ולא תגיעהו רעה וכו׳ ויזכה לחיי עולם הבא, עד כאן.

על כן האנשים ההמה, כיון שאין הולכים אלא להתקים בידם הארץ, יש מחוש בחליצתם שלא תועיל, ואפשר שיהיו נזוקים מהם. אשר על כן נתחכם משה ואמר להם אם תעשון וגו׳ אם תחלצו וגו׳, פרוש, כנגד מה שאמרו הם ״ואנחנו נחלץ חשים״ וגו׳, אמר ״אם תעשון את הדבר הזה״, ותיבת ״זה״ חוזרת למאמר הנאמר בסמוך. וכנגד מה שכונתן בהליכה לקיום התנאי אמר ״אם תחלצו לפני ה׳ למלחמה״. דקדק לומר לפני ה׳ כמאמר רמב״ם שכתב שתהיה כונתו לקדש ה׳, וכמו שגמר אומר עד הורישו את אויביו, פרוש, אויביו של הקדוש ברוך הוא. ואין לפרש אויביו של ישראל, שהרי לא הזכר בדברי משה מתחלת דבריו עד עתה זכרון ישראל לומר שעליו חוזר מאמר אויביו, אלא ודאי כי לה׳ חוזרים הדברים, שתהיה כונתם להנקם מאויבי ה׳ לקדש שמו יתברך. וכפרוש זה הרוחנו גזרת דברי משה שלא נודע מקומה, שכל המאמרים הטיל להם וא״ו בתחלתם, ולדברינו הגזרה היא ״לפני ה׳״.

עוד נתכון באמרו אם תחלצו לפני ה׳ להשיבם להמובן בדבריהם שאמרו ״נחלץ וגו׳ לפני בני ישראל״, שזה יגיד שישראל צריכין עזר טבעי. לזה אמר ״אם תחלצו לפני ה׳״, ״תחלצו״ פרוש, להרבות זכותכם לפני ה׳, שאין דומה זכות מאה לזכות מאה ואחד:

ועבר לכם כל חלוץ. ולא הספיק מה שאמר ״אם תחלצו״, בא להתנות דבר שלא הוזכרו בדבריהם, והוא שיעברו כלם, פרוש, כל הראוי לחלוץ צבא. אלא שעדין קשה, שהיה לו לומר בפסוק ראשון ״אם תחלצו כלכם״ או ״אם תעברו כלכם חלוצים״.

אכן כונת משה בזה הוא הבטחה והודעת דיוק הנשמע על זה הדרך, שאם תעשו וגו׳ ותחלצו וגו׳ מבטיח כי לא יפול מהם אחד ויהיו שלמים וכן רבים, והוא אמרו ועבר לכם כל חלוץ פרוש, כלם, ולא יפקד מהם איש, ומכלל זה אתה שומע שאם לא יעשו האמור הם מוכנים להשחתה. וכפרוש זה מאמר ועבר וגו׳ הוא גזרה לפסוק שקדם לא תנאי במעשה, שהתנאי כבר אמר ״אם תעשון הדבר הזה״ שפרושו הוא התנאי שהתנו הם כמו שכתבתי למעלה. ואמרו לפני ה׳ לומר שבזה לא יהיה מסך מבדיל בינם ובין ה׳, כאמרו (ישעיהו נט:ב) ״עונותיכם היו מבדילין ביניכם לבין אלהיכם״, שס״מ הרשע וחילותיו הם המבדילים והם המכלים.

עוד נתכון לומר לפני ה׳, פרוש, שהוא המוריש אויביו, כמו שגמר אומר ״עד הורישו״, פרוש, ה׳, לאויביו מפניו. וכפרוש זה שעור הכתוב הוא על זה הדרך: אם תחלצו ותהיה כונתכם לפני ה׳ וגו׳, אז אינכם צריכין למלחמה אלא העברה לבד לפני ה׳ והוא יוריש אויביו. והוא אמרו ״ועבר לכם וגו׳ לפני ה׳״ היוצא להנקם, עד הורישו אויביו. הא למדת כי הוא המוריש לפני בני ישראל. ודקדק לומר מפניו, לפי שה׳ שוכן בעיר אשר בחר לו ירושלים החביבה, ואינו חפץ לראות אויביו לפניו.

ונכבשה הארץ. צריך לדעת למה לא הספיק במאמר ״עד הורישו״ שאמר בסמוך? עוד צריך לדעת למה הצרך לומר ואחר תשובו, שמובן הוא מאמרו ״עד הורישו״ וגו׳, הרי גבול ההליכה, ומובן מעצמו שישובו אחר כך. אכן כונת משה בזה הוא הבטחת הטובה הנמשכת מקיום הדברים, כי באמצעות מעשה הקודם יבטחו בכמה הבטחות: א׳ ונכבשה הארץ – פרוש, ודאי שתכבש הארץ לפני ה׳, ב׳ ואחר תשובו – פרוש, הבטיח כל המדבר אליהם שלא יפקדו בכל זמן שיהיו בארץ במלחמות הגדולות וישובו שלמים לביתם. והגם שמצינו (בבא בתרא קכא:) שיאיר בן מנשה נהרג במלחמת העי, חצי המנשה לא היה מאותם שדבר משה עמהם אז, כמובן מהכתובים.

עוד הודיעם שבזה יהיו נקיים מה׳ ומישראל, פרוש: מה׳ – כשיעברו למלחמה על דרך שכתבתי שתהיה כונתם לקדש שם שמים ולא להנאתם בשביל קיום תנאי הארץ, ומישראל – לבל יחשדו שטינא היתה בלבם מהמרגלים כמו שאמר להם משה ״קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים״ שכונתם לשוב מאחרי ה׳. ואמרו והיתה הארץ וגו׳ – הבטיחם שבזה תתקים בידם הארץ לאחזה ולא תהיה נגזלת מהם, וממוצא דבר אתה למד שאם לא יעשו כדבר משה ישללו מכל הבטחות הטובות.

ואמרו לפני ה׳ אפשר שנתכון להחזיקם בקדשת הארץ מהטעמים עצמן שאמרו הם בתחלת דבריהם, וזה הוא שעור דבריו: והיתה הארץ הזאת וגו׳, הגם שהוא חוצה לארץ תהיה נחשבת לכם לאחזה לפני ה׳, פרוש, תהיה נחשבת אחזה זו שהיא לפני ה׳, וזו היא קדשתה, שלטעם זה היא שנחשבת הארץ קדושה לפי שהיא לפני ה׳ באין רצועת חול מפסקת בינה ובין ה׳ שוכן הבירה.

ואם לא תעשון כן הנה חטאתם. קשה, לא היה לו לומר אלא ״ואם לא תעשון כן לא תהיה הארץ הזאת לכם״. אכן כונת המאמר הוא שאם לא יעשו כדברי משה שצוה אותם שילכו לקים מצות מלחמת חובה לעשות נקמה באויבי ה׳, הגם שיעברו חלוצים הנה חטאתם, פרוש, מה שלפנינו כבר יש בידכם חטא, והוא מה שדקדק לומר ״חטאתם לה׳״ כבר.

ודעו את חטאתכם וגו׳. פרוש, מודיעם שמי שיש חטא בידו ימצאהו בשעת הסכנה ויפרע ממנו, והוא אמרו אשר תמצא אתכם בפשיטות. וצא ולמד ממאמרם זכרונם לברכה (טור אורח חיים סימן נד) שחוזרים מעורכי המלחמה על חטא קל אם שח בין ישתבח ליוצר, וכמו כן ימצאם עון זה ויחסרו כל ההצלחות הרשומים בדבריו, גם אז לא יהיו נקיים מה׳ ומישראל, כי מהמקרה הרע אדרבה יצדיקו כי לא נקיים היו. ועיין מה שפרשתי בתשובת בני גד ובני ראובן שאמרו ״עבדיך יעשו כאשר אדני מצוה״ (במדבר לב:כה).

והיצא מפיכם תעשו. הכונה במאמר זה שלא יבינו שהחליט להם מאמר בנין הערים וגו׳ על כל פנים, אלא תנאי הוא הדבר. או נתכון להשיב למה שאמרו שאם יבנו ערי מבצר וישבו שם טפם שיתעכבו עד שינחלו ישראל נחלתם בארץ. לזה אמר והיצא וגו׳, פרוש, פרט זה אם לא הייתם אומרים אותו אין צרך בו למחוש שיש בענין, והיה די בעכבתכם שם עד תשלום שבע שני כבוש ואין צרך להתעכב שם ארבע עשרה שנה, ולפי שאתם אמרתם כן – היוצא מפיכם תעשו. ותמצא שלא התנה עליהם משה אלא עד שנכבשה ולא עד שנחלקה כאמור במאמר התנאים, לומר שאין תנאי זה מעכב אלא לקים היוצא מפיהם.

ויאמר בני גד וגו׳ לאמר עבדיך יעשו וגו׳. קשה: א׳ אמרו לאמר למי יאמר משה. ב׳ מה חדוש בדבריהם עבדיך יעשו הלא כבר הם קדמו ואמרו מה שצוה אותם משה. ג׳ אחר שאמרו בדרך כלל ״עבדיך יעשו כאשר אדני מצוה״ למה הצרכו לומר עוד טפנו וגו׳ יהיו שם וגו׳ ועבדיך יעברו. עוד למה כפלו לומר כאשר אדני דבר, והלא כבר אמרו ״עבדיך יעשו כאשר אדני מצוה״. ד׳ למה שנה, בפסוק ראשון אמר מצוה ובפסוק שני אמר דובר?

אכן לפי מה שפרשתי בדברי משה שנתכון לחדש להם שתהיה כונת עברתם למלחמה כמשפט אוהבי שמו, כמו שכתב רמב״ם בפרק ז׳ מהלכות מלכים, גם בענין פרט הקדמת ערים לטף לבנין גדרות צאן, כאמרם זכרונם לברכה (במדבר רבה כאן) שהם חבבו הממון מטף ומשה הפך להם, לזה השיבו יחד כאיש אחד ״ויאמר בני גד״ והסכימו למאמר משה בשני הפרטים שחדש להם משה, והתחילו מהסמוך שהוא ענין חבוב טפם מממונם ואמרו טפנו וגו׳ וכל בהמתנו, הרי שהקדימו טפם לבהמתם כדברי משה. ואחר כך אמרו גם כן הודאתם עשות בפרט הראשון שתהיה כונתם במלחמה לפני ה׳, והוא אמרם ״ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה׳ כאשר אדני דבר״, ולא כמו שאמרו בתחלה ״נחלץ חשים לפני בני ישראל עד הביאונום״ וגו׳:

והנה לצד כי שני דברים אלו יש עליהם חיוב לקימם בשביל שכך התנה עליהם משה, וכל תנאי שבממון קים הגם שיהיה המתנה איש הדיוט, לזה נתחכמו בתחלת דבריהם ואמרו כי גם בלא חיוב התנאי עליהם לקים כל דברי משה נביא ה׳ דכתיב (דברים י״ח:ט״ו) ״אליו תשמעון״, והוא מה שנתכונו במאמר ראשון שאמרו עבדיך יעשו כאשר אדני מצוה אותנו לעשות גם בלא טעם שהוא תנאי נתינת הארץ, ולזה אמר תיבת לאמר, פרוש, במאמרך לבד חובה עלינו לעשות מצותך.

גם ירצה לשון עלוי ורוממות, כי דבר זה אמרוהו בני גד ובני ראובן לצד מעלת מלך ונביא, ואחר כך פרשו הדברים ואמרו עבדיך יעשו כאשר אדני דובר, פרוש, גם מלבד חיוב הבא מחמת המצוה יש חובה עלינו לעשות, הגם שלא היה הדבר מצוה אלא דבור, כדברים העוברים בין אדם לחברו בעניני תנאי מקח וממכר זוכה ומזכה בעניני העולם. והכונה בזה שמקבלים גם כן עליהם הדבר כדברים שמתחיב אדם לחברו בתנאי הממון שקימין כראי מוצק.

ויאמר משה וגו׳ ונתתם להם. אמר ״ונתתם להם״ שנראה כי הם הנותנים, ובסמוך אמר הכתוב ״ויתן להם משה וגו׳ את ממלכת״ וגו׳ (במדבר לב:לג), לפי שאין החלט הנתינה אלא אחר קיום התנאי, לזה אמר ונתתם. ונשאר לדעת למה אמר ונתתם שהיה לו לומר ״תתנו להם״. ואולי שרמז להם הדברים עצמן שאמר לבני גד ובני ראובן, שאם ילכו – יצליחו כל ישראל, בין הנוחלים בארץ בין הנוחלים בעבר הירדן, והוא אמרו אם יעברו וגו׳ ונכבשה וגו׳ הצלחת נוחלי הארץ, ונתתם וגו׳ הצלחת נוחלי עבר הירדן. ורמז זה לא היה נשמע אם היה אומר ״תתנו להם״.

ואם לא יעברו חלוצים אתכם. פרוש, הגם שיעברו אחר כך יאחזו בתוככם. וטעם אמרו ונאחזו בתוספת וא״ו ולא אמר ״יאחזו״, נתכון לרמוז דיוק הצלחתם הנשמע מפסוק ״אם יעברו״ על זה הדרך, ואם לא יעברו אין הצלחתם בארץ הלזו, ומעצמן יאחזו בתוככם לצד המצר להם בארץ, ונמצאו בטלו המצוה ושלהם לא הגיעם.

ויענו בני גד וגו׳. הצרכו להחזיר הדברים, גם אמר הכתוב ויענו ולא אמר ״ויאמרו״, לפי שאמר משה ״ונתתם להם״ חשו שאז תתחיל הנתינה, לזה ענו ואמרו כי עברתם חלוצים הוא דבר שחיבין לעשותו בדבר מלך שלטון ומלחמת חובה היא להם, והוא אמרו את אשר דבר ה׳ לעבדיך כן נעשה נחנו נחלץ חושים לפני ה׳ להלחם באויביו, אבל הנתינה היא מעכשיו, והוא אמרו ואתנו אחזת נחלתנו, והם לא הבינו כונת דברי משה כמו שפרשנוהו, ולזה תכף נתן להם ובזה גלה דעתו כי כונתו במאמר ״ונתתם להם״ היא בידם כמו שפרשתי.

או אפשר שגם משה דעתו היה שלא יתחיל זכותם בה אלא אחר התנאי, וכשראה חוזק רצונם במעשה הטוב הסכים ונתנה להם תכף ומיד.

חסלת פרשת מטות