במדבר לב, לא

וְאָתִיבוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לְמֵימָר יָת דִי מַלִיל יְיָ לְעַבְדָךְ כֵּן נַעְבֵּד

וְאָתִיבוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַאֲמָרוּ יַת כָּל דְמַלֵיל יְיָ לְעַבְדָךְ הֵיכְדֵין נַעֲבֵיד

וַיַּעֲנוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לֵאמֹר וְגוֹ' נַחְנוּ נַעֲבֹר – אָמְרוּ לוֹ: אֵין אֲדוֹנֵנוּ צָרִיךְ לְצַוּוֹת עָלֵינוּ בִּתְנַאי כָּפוּל, חָלִילָה לַעֲבָדֶיךָ מֵעֲבוֹר עַל מַה שֶׁאֲדוֹנִי מְצַוֶּה, כִּי הֵם דִּבְרֵי ה' וְלֹא נַעֲבֹר עַל מִצְוָתוֹ. וְזֶה טַעַם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה', כִּי מִתְּחִלָּה אָמְרוּ "כַּאֲשֶׁר אֲדוֹנִי מְצַוֶּה" (במדבר ל״ב:כ״ה):

ויענו בני גד. שנית חזוק:

ויענו בני גד וגו׳. הצרכו להחזיר הדברים, גם אמר הכתוב ויענו ולא אמר ״ויאמרו״, לפי שאמר משה ״ונתתם להם״ חשו שאז תתחיל הנתינה, לזה ענו ואמרו כי עברתם חלוצים הוא דבר שחיבין לעשותו בדבר מלך שלטון ומלחמת חובה היא להם, והוא אמרו את אשר דבר ה׳ לעבדיך כן נעשה נחנו נחלץ חושים לפני ה׳ להלחם באויביו, אבל הנתינה היא מעכשיו, והוא אמרו ואתנו אחזת נחלתנו, והם לא הבינו כונת דברי משה כמו שפרשנוהו, ולזה תכף נתן להם ובזה גלה דעתו כי כונתו במאמר ״ונתתם להם״ היא בידם כמו שפרשתי.

או אפשר שגם משה דעתו היה שלא יתחיל זכותם בה אלא אחר התנאי, וכשראה חוזק רצונם במעשה הטוב הסכים ונתנה להם תכף ומיד.

חסלת פרשת מטות

ויענו. כאשר במעמד כולם דבר משה לאלעזר ויהושע. ע״כ ענו כולם בהסכמה אחת להוציא עצמם מחשד דברים שבלב:

ויענו בני גד הם רצו שינתן להם ארץ הגלעד תכף, באשר מבטיחים שיעברו למלחמה ומוצא שפתם בל ישנו, אמנם השיבו בזה תשובה נצחת, כי כבר בארתי בדרושי ארצות השלום (דרוש ב'), שקשה מאד על האדם לעשות לשם שמים מצוה שהוא מקוה ממנה שכר וריוח תכף, למשל אם יבטיחו נו עושר גדול בעת שילמד מסכת פלונית אז קשה מאד שילמד למוד זה לשם שמים, אחר שהוא מקוה שכר בעד למודו הוא לומד לתקות השכר לא לש"ש, ושם בארתי כמה ענינים בזה, וזה טענו בני ראובן וב"ג שאחר שאתה רוצה שנעשה מלחמה לפני ה' היינו במנה הראויה רק לשם שמים, א"א שנעשה זה בעוד שאנו מקוים שע"י מלחמה זו נשיג ממקשנו שינתן לנו ארץ הגלעד אשר אנו חפצים בו, כי הלא יעלה על לבנו התועלת שנקבל מהליכה וא"א שנלך בלא שום פניה אחרת רק לשם ה' בלבד, ולכן צריך שתתן לנו ארץ הגלעד במתנה תיכף בין נלך למלתמה מן לא נלך כבר הוא שלנו, ובזה יקל לנו ללכת בכונה מיוחדת רק לש"ש כי אין לנו עוד פניה אחרת מתקות שכר שבעמר זה ינתן לנו ארץ הגלעד, אחר שכבר זכינו בארץ הזאת בכל אופן, וז"ש אחר כי את אשר דבר ה' אל עבריך כן נעשה והוא שנחנו נעבר חלוצים לפני ה' ר"ל רק לש"ש בלבד וא"כ זה לא נוכל לעשות רק אם אתנו אחוזת נחלתנו מעבר לירדן אם כבר נזכה באחוזה זו תכף בכל אופן אז נוכל ללכת במנה לש"ש בלבד, ומשה קבל דבריהם: