במדבר לב, יז

ואנחנו נחלץ חשים. נזדרז מהירים, כמו (ישעיה ח, א) מהר שלל חש בז, (ישעיה ה, יט) ימהר יחישה:

לפני בני ישראל. בראשי גיסות, מתוך שגבורים היו, שכן נאמר בגד (דברים לג, כ) וטרף זרוע אף קדקד, ואף משה חזר ופרש להם באלה הדברים (דברים ג, יח) ואצו אתכם בעת ההיא וגו' חלוצים תעברו לפני אחיכם בני ישראל כל בני חיל וביריחו כתיב (יהושע ו, יג) והחלוץ הולך לפניהם, זה ראובן וגד שקימו תנאם:

וישב טפנו. בעודנו אצל אחינו:

בערי המבצר. שנבנה עכשיו:

וַאֲנַחְנָא נִזְדָרֵיז מַבְעִין קֳדָם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד דִי נְעֵלִינוּן לְאַתְרֵהוֹן וְיֵתְבוּן טַפְלָנָא בְּקִרְוִין כְּרִיכִין מִן קֳדָם יַתְבֵי אַרְעָא

וַאֲנַחְנָא נִזְדְרַז מַבְעִין בְּגוֹ בְּנֵי יִשְרָאֵל עַד דִנְעִילוּנוּן לְאַתְרֵיהוֹן וְיֵתְבוּן טַפְלָנָא בְּקִרְוֵי חַקְלָא מִן קֳדָם יַתְבֵי אַרְעָא

בְּקִרְוִין תְּלוּלִין מִן קֳדָם דְמָרֵי אַרְעָא:

חשים. על משקל מולים היו כמו מהירים מגזרת מהרה חושה אל תעמוד:

חשים - נמהרים כמו: החישה מפלט לי.

עד אשר אם הביאונום. בעוד שלא הביאונום. כמו עד לא עשה ארץ וחוצות. עד אם כלו:

חושים ב' במסורה מתרי לישני הכא ואידך ובני דן חושים והיינו דאיתא בפרק מי שמת ודלמא כחושים של קנה פי' הרבה קנים יוצאים משורש אחד ולמעלה נפרדים זה מזה וכך פי' נחלץ כמו חושים של קנה שנאחזים זה בזה כך נחלץ למלחמה כי כן דרך הנלחמים להתקרב זה אל זה כדי שלא יפרידום האויבים:

ואנחנו נחלץ חשים לאחר שנניח נשינו וטפינו מקננו ורכושנו בעבר הירדן נוכל לרוץ מהירים ראשונים שלא יהיה לנו שום כובד ומשא כמו שאר השבטים שיוליכו עמהם הכבוד שלהן שקורין הרניי״ש.

לפני בני ישראל שלקחנו ראשונים כן נהיה ראשונים במלחמה.

וישב טפנו וגו׳. הצרך לומר זה, גם לא אמרו כן למעלה כשהזכירו ״וערים לטפנו״, נתכונו לומר שאם ישבו טפם בערים בצורות אז יכולין להוסיף עוד תנאי אחר, שלא ישובו לבניהם עד התנחל איש נחלתו, פרוש, אחר שיעברו שבע שנים של כבוש ושבע שנים של חלוק, ואם לא יהיו בערי המבצר, פרוש ערים בצורות, אלא לשמירה כמצטרך, לא יהיו בטוחים בהם להתעכב כל כך ארבע עשרה שנה אלא שבע שנים עד שיכבשו את הארץ. ולזה כתב מאמר ״וישב טפנו בערי המבצר״ באמצע שני המאמרים שכלם ענין אחד, שהם מאמר ״ואנחנו נחלץ חושים וגו׳ עד הביאונום אל מקומם״ ומאמר ״לא נשוב אל בתינו עד התנחל״ וגו׳, ומן הראוי היה לו להסמיך שני המאמרים, שהשני גזרה של הראשון, ולא להפסיק בשלא כענין, ולדרכנו יתישב על נכון.

גם יתישב למה אמרו שני גבולים נגדיים: א׳ ״עד אשר אם הביאונום״ וגו׳, וב׳ ״עד התנחל״, והגם שהאחד אמרו לענין נחלץ חושים והשני לענין השבתם לארצם, עם כל זה מפסוק ראשון משמע שלא חיבו עצמן אלא עד הביאם למקומן ולא עד התנחל, ולדברינו עלה על נכון.

ואמר להם משה ״בנו לכם ערים לטפכם״, דקדק לומר לכם, פרוש, למה שברצונכם שהוא לבנות ערי מבצר, וכן היה, דכתיב: ״ויבנו את דיבון ואת עטרות״ וגו׳ (במדבר לב:לד-לח), שאלו הם ערי המבצר שהם העירות הגדולות שהזכירו בשאלתם, ותמצא שלא חזרו לבתיהם עד אחר ארבע עשרה שנה של כבוש וחלוק.

לפני בני ישראל. הוסר הטענה הראשונה של משה איך ימצאו לב שהם יבאו למלחמה ואנחנו נשב. הרי אנו הולכים חושים למלחמה. וגם הטענה השני׳ שיאמרו שאנו יראים. ואין אנחנו סומכים על השגחתו ית״ש. אדרבה בשעה שנלך חושים. וישב טפנו בערי המבצר. הרי אין אנו יראים לעזוב את הבנים וסומכים אנחנו על השגחתו ית׳ עליהם. ואם שלא רצו לסמוך על נס ולהניחם בערי הפרזי. זה כבר נתרצה הקב״ה שיהיו בזו המדרגה. אבל מכ״מ הרי סמוכים עליו. דבלא השגחה פרטית ממנו ית׳ לא יועיל ערי מבצר כאשר אין איש להלחם ג״כ:

ד דאם לא כן מה טעם אמרו זה למשה מה שיהיה:

ה כי הבנוים כבר נהרסו במלחמה: