אור החיים על במדבר פרק לג

אלה מסעי וגו׳. רז״ל (בראשית רבה יב,ג) אמרו: כל מקום שנאמר ״אלה״ פסל הקודמים, ובמה שלפנינו לא ראינו שקדמו במאמר מסעות זולתם לומר שנתכון הכתוב לפסלם. והיה נראה כי נתכון לפסל כל מסעות זולתם שישנם בעולם, הגם שלא הזכרו. אלא שרואני שלא היו המסעות לשבח, ולואי שלא היו בעולם, כי רבם היו ליסורין של עון המרגלים. גם הקודמים היו דרך רחוקה לבל יתנו ראש וישובו, דכתיב (שמות י״ג:י״ז) ״ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים״. הא למדת שלא היה לרצון ולסדר הנכון למועדי רגל. גם אמרו רז״ל (ילקוט יתרו רעג) וזה לשונם: ״וכל נתיבותיה שלום״ – בקש הקדוש ברוך הוא לתן התורה לישראל כשיצאו ממצרים, והיו חולקין אלו עם אלו וכו׳, מה כתיב ״ויסעו מסכות ויחנו באיתם״, היו נוסעים במריבה וחונים במריבה וכו׳, עד כאן. וכפרוש זה אין במסעות אלו דבר יקר הערך לפסל כל זולתם.

ואפשר כי לפי שיש במסעות אלה האמורים בפרשה שתי הדרגות: א׳ הם המסעות שהיו בשנה ראשונה קודם גזרת מרגלים, ב׳ המסעות שעשו בשביל גזרת המרגלים שלא היה בדעת ה׳ עשות זולת מה שעשו בשתי שנים, ומסעות אלו גרועים הם מערך שלאחריהם, וכנגדן נתכון ה׳ במאמר אלה לפסלם. וזה שעור הכתוב אלה מסעי וגו׳, פרוש, האמורים בסמוך הם המסעות הראויים והצריכין, וכל זולתם פסולין הם, שלא היו אלא יסורין להניעם במדבר בתוכחות של עון המרגלים.

עוד נראה בהעיר למה בחר הכתוב למנות המסעות ולא החניות, ומה גם לדבריהם זכרונם לברכה (מדרש רבה כאן) שאמרו משל למלך וכו׳ כאן ישננו כאן וכו׳, עד כאן, שזה יותר בזכרון החניות, לא במסעות. גם לפי מדרש אחר (תנחומא) שאמרו שהזכיר המסעות לקבע להם שכר לעתיד לבא, דכתיב (ישעיהו לה:א) ״יששום מדבר״ וגו׳, לפי זה היה ראוי למנות החניות.

אכן יתבאר על פי דברי אנשי אמת (זוהר חלק ב קנז.) שאמרו שהליכת ישראל במדבר היתה לברר ניצוצי הקדשה שאנס איש הבליעל החונה במדבר השמם, ששם קנה מקומו מקום נחש שרף ועקרב, ודרכו שם עדת ה׳ להוציא בלעו מפיו. והוא הטעם שהיו ישראל חונים במקום אחד שנה ובמקום אחר שתים עשרה שעות, שהוא כפי מה שצריך לברור הניצוצות שישנם במקום ההוא. וברור זה אין כח בעולם שיכול עשותו זולת קדשה השלמה ובסוד שלמות מחברת הכללות ומחברת הפרטות: קדשה השלמה היא השכינה וישראל והתורה, ומחברת הפרטות הם ששים רבוא נשמות קדושות, מחברת הכללות הוא משה רבינו בסוד ״משה עמו״ (ישעיהו סג:יא), כי הוא אילן שממנו נוצצו נשמות ששים רבוא שהיו שם, ונסתיעו בעזר אלהי בשכונת שוכן הבירה, ושברו מלתעות עול ובררו ברור עצום.

וכפי זה תכלית המעשה הוא כשנוסעים היו נוסעים עמהם כל הדומה למין הקדש, לא בזמן החניה שעדין לא נעשה עמו דבר. והוא מה שרמז במאמר אלה מסעי – אלה פסל כל המסעות שבעולם, שאין מסע כזה שהיו נוסעים עמהם הון קדוש ויקר שאין ערוך אליו. והגם שקדמו האבות ודרכו מקומות ועשו חלקם בברורי ניצוצות, לא הגיעו לגדר זה. ואמר הכתוב עצמו טעם עלוי מסעות אלה לפי שהם של בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים ונצרפו בכור הברזל שהיא ארץ מצרים כאמור, ובזה היו נשמותם ראויים לברר ניצוצי הקדשה בכל המקום אשר יבואו שמה. ועוד לצבאותם שהיא שלמות הצבא אשר תשרה עליו השכינה שהוא מספר ששים רבוא, ופחות ממספר זה אינו בגדר השלמות.

ותמצא שאמרו זכרונם לברכה (בראשית רבה ע״א, מכילתא יתרו) כי לסבה זו לא נתן ה׳ התורה לראשונים, שלא היה בהם שלמות הצבא שתשרה עליהם שכינה הנקראת צבאות. גם רמז בתיבת לצבאותם השראת שכינה עמהם. הרי לפניך זכרון עם קדוש וזכרון מספר השלם והשראת השכינה, וכנגד מחברת כללות מספר השלם אמר ״ביד משה ואהרן״, משה הוא מחברת מספר השלם, ואהרן הוא שושבין השכינה המקריב ומיחד אליה כל הענפים כידוע בסוד הקרבן:

אשר יצאו מארץ מצרים לצבאתם. לפי מה שפרשנו כי תבת ״אלה״ הגידה על המסעות המבחרים ופסלה מסעות הגרועים, סמך הכתוב למאמר ״אלה״ מאמר אשר יצאו וגו׳ לצבאתם, להעירך כי המבחרים הם אותם שקדמו למרגלים, שהם בני ישראל שיצאו מארץ מצרים לצבאותם. פרוש, הצבאות עצמן, שיצאו לשלל מסעות שהיו מזמן המרגלים, שלא היו לצבאותם, שנגזרה גזרה למות במדבר, ומאותה שנה עצמה מתו חלק מהם ולא היה בנמצא הצבאות שיצאו ממצרים. ואמרו ביד משה ואהרן, פרוש, המסעות היו בידם, דכתיב בפרשת בהעלותך (במדבר ט:כ): ״ועל פי ה׳ יסעו״ וגו׳ ״על פי ה׳ ביד משה״, וסמך עמו אהרן שאהרן הוא התוקע בחצוצרות למסעם, לזה שתפו עם משה.

ויכתב משה את מוצאיהם וגו׳. צריך לדעת מה מודיענו הכתוב במאמר זה, אם לומר שמשה כתבם, הלא כל התורה משה כתבה והמסעות הכתובים בתורה מכלל התורה. עוד היה לו לומר ״ויכתב משה את מסעיהם״. עוד למה חזר לומר ואלה מסעיהם וגו׳, והלא כבר אמר ״אלה מסעי״ וגו׳. עוד למה שנה, בתחלה הקדים לומר למוצאיהם ואחר כך אמר למסעיהם, ואחר כך הקדים תבת למסעיהם לתבת למוצאיהם:

ונראה שהכתוב נתכון להודיענו סדר כתיבת המסעות, שלא נכתבו ביום אחד, אלא על זה הסדר: שהתחיל משה לכתב בפנקסו במצות המלך מיום שיצאו ממצרים על זה הדרך – יום שיצאו ממצרים כתב פסוק ״ויסעו בני ישראל מרעמסס״ וגו׳, שני כתובים הבאים כאחד הכתובים לפנינו עד תיבת ״שפטים״, וכשחנו בסכות כתב פסוק ״ויסעו וגו׳ ויחנו בסכות״, וכשנסעו מסכות כתב ״ויסעו מסכות״, וכשחנו באיתם כתב ״ויחנו באיתם״, וכן על זה הדרך היה כותב כל מסע בזמנו עד שהגיעו לערבות מואב. ואחר כך אמר ה׳ אליו שיסדרם בתורה כדרך שהיו כתובים אצלו, והוא מה שאמר הכתוב ויכתב משה את מוצאיהם – פרוש יום שיצאו ממצרים והם שני הכתובים מ״ויסעו מרעמסס״ עד תיבת ״שפטים״. ואמרו למסעיהם – פרוש לסדר כל מסעיהם שנסעו מיום צאתם ממצרים עד סוף המסעות. ואמרו על פי ה׳ – לומר שמכתב הראשון עצמו היה על פי ה׳, הוא אמר אליו שיהיה כותב והולך. ואמרו ואלה מסעיהם וגו׳ – פרוש אלה הם המסעות האמורים שכתב משה למוצאיהם כל אחד בזמנו ובמקומו, וזה העתקה.

ויסעו מרעמסס וגומר. הצרך לומר זכרון בחדש הראשון שתי פעמים, הגם שהיה יכול לומר ״בחמשה עשר יום״ ומובן הדבר שבחדש הראשון מדבר הכתוב, או על זה הדרך ״ויסעו בחמשה עשר לחדש הראשון״. אולי שרמז מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שמות רבה טו,יא) כי חדש ניסן הוא זמן שמזלם של ישראל עומד, גם זמן שלמות ההצלחה בו הוא חמשה עשר בחדש, והוא אמרו ויסעו וגו׳ בחדש הראשון שהוא זמן העמדת מזלם, ועוד לתוספת גדל המערכה בחמשה עשר שהוא זמן מלוי הלבנה, ואמרו לחדש הראשון לפי שאין גדר זה מורה על רום ההצלחה אלא כשהוא בחדש המצלח.

ויסעו וגו׳ ויחנו בסכות. קשה, הלא כבר אמר ״ויסעו בני ישראל מרעמסס״ וגו׳, ולא היה צריך לומר אלא ״ויחנו בסכות״? ונראה שנתכון לומר שלא היה מסע אחר בין רעמסס לסכות, והוא מה שסמך ל״ויסעו״ ״ויחנו״, וזולת זה אם היה מתחיל ״ויחנו בסכות״ אין הערה לזה, וכמו כן דקדק בכל המסעות להסמיך החניה למסע (מכילתא שמות יב,לז).

והורשתם וגו׳. והגם שאמר הכתוב בשבעה עממין (דברים כ:טז) ״לא תחיה כל נשמה״, כאן מדבר הכתוב חוץ משבעה עממין הנמצאין שם, ולזה דקדק לומר את כל יושבי הארץ לומר אפלו שאינם משבעה עממין.

או אפשר שחוזר על אומה שאין כח בהם להרגם, שישתדלו להורישם ולא יניחו מהם בארץ.

והורשתם את וגו׳ וישבתם וגו׳. רש״י זכרונו לברכה פרש שהמצוה היא ״והורשתם״, אבל ״וישבתם״ הוא הבטחה. ורמב״ן זכרונו לברכה פרש שהמצוה היא ״וישבתם״, ומכאן סמכו לומר (כתובות קי.) הכל מעלין לארץ ישראל.

ונראה פשט הכתוב כדברי רש״י, ממה שגמר אומר כי לכם וגו׳ לרשת אתה, ואם הישיבה היא המצוה, היה לו לתלות בעקר המצוה ולומר ״כי לכם וגו׳ לשבת בה״.

ואם לא תורישו וגו׳ והיה וגו׳. לדבריהם זכרונם לברכה (מגילה י:) שאמרו כל מקום שנאמר ״והיה״ הוא לשון שמחה, כאן נתכון לומר שהגם שהם יותירו אותם לצד הרצון והשמחה בהם לצרכיהם, הוא מבשרם שיהיו לשכים וגו׳.

וצררו אתכם על הארץ וגו׳. פרוש, לא מלבד שיחזיקו בחלק מהארץ שלא זכיתם בו, אלא גם חלק שזכיתם בו אתם וישבתם בו, וצררו אתכם על חלק שאתם יושבים בו לומר ״קומו צאו ממנו״. ופרוש תבת על כדרך אמרו (במדבר כ:כד) ״על אשר מריתם פי״, ״על אשר לא קדשתם״ (דברים לב:נא).

כאשר דמיתי וגו׳. פרוש, חשבתי במצותי זו לכם, ואתם לא עשיתם, ותשאר מחשבתי עומדת בלא קיום וקימה בהם.