אור החיים על במדבר פרק לא

וידבר ה׳ וגו׳ לאמר נקם וגו׳. קשה, אם הדבור בא לאמר לישראל כנשמע מתיבת ״לאמר״, היה לו לומר ״נקמו נקמתכם מאת״ וגו׳. ובמדרש תנחומא אמרו וזה לשונם: אין וידבר אלא לשון עז וכו׳, התחיל משה לפיס הקדוש ברוך הוא על מיתתו ולא נתפיס וכו׳, אמר לו משה: לי ראוי מיתה שראיתי נפלאות וכו׳, ופיסו ה׳ בשני דברים: אם אתה רוצה לחיות שנים רבות לא יראו ישראל במפלת אויביהם ולא תכבש מדין לפניהם וכו׳, וכיון שנתפיס משה היה קשה לפני הקדוש ברוך הוא שקנס עליו מיתה וכו׳, עד כאן. הנה בעל המדרש הרגיש במה שדקדקנו ולדבריו יתישב הכתוב על נכון. ״וידבר״ לשון קושי, זה ירמז לשני מיני קושי: אחד למשה על מיתתו, ואחד בעיני ה׳ על שקנס על ידידו המיתה. ותיבת לאמר נתכון לרמז אל הפיוס שפיס ה׳ למשה להתפיס למות מטעם ״נקם״ וגו׳ כאמור במדרש. או ירצה בתיבת לאמר להודיע רצוי שרצה משה לה׳ כדי שלא ימות, וענהו ה׳ ״נקם״ וגו׳ פרוש, בשביל שינקם מאויבי ישראל.

ולפי פשט הכתוב יתבאר על זה הדרך: ״וידבר ה׳״ – אמר לשון דבור, לומר דבר אליו דבר מלך שלטון כשאר כל הצוויים שבתורה. ואמרו לאמר כפשטה – לאמר לישראל ככל ״לאמר״ האמורה בתורה, וכאן צריכה ליאמר יותר מכל המקומות, לפי שאמר ״נקם״ תבא לו הסברא שהוא לבד יעשה הנקמה כפשט המאמר, ואין זה דבר זר כי גבור חיל היה וה׳ בעזרו. וצא ולמד מיהונתן בן שאול וגו׳ (שמואל א יד), ומכל שכן משה גבור הגבורים. לזה אמר אליו לאמר לישראל. ואמרו נקם וגו׳, פרוש: לפי שתלה לו ה׳ מיתתו בנקמת מדין, דכתיב ״אחר תאסף״ וגו׳, אמר אליו כי במה שיאמר הדברים הוא להם, בזה מעלה עליו הכתוב שהוא הנוקם, כי הוא מוסר נפשו ממש על הדבר, שהגם שיודע שבאמצעות כן ימות, אף על פי כן יאמר לישראל מה שאמר בסמוך. אין לך קיום מצות ״בכל נפשך״ כזו, ובסמוך יתבאר באפן אחר.

נקם נקמת וגו׳. משמעות הכתוב יגיד שהטיל ה׳ על משה להנקם ממדין, וראינו שאפלו למלחמה לא יצא עמהם. והגם שפרשתי שהנקמה היא האמירה שיאמר להם, עם כל זה פשט הכתוב משמע שהוא עצמו ינקום, לא שישלח פינחס במקומו. עוד למה תלה אסיפת משה בנקמת מדין?

אכן כונת מאמר ״נקם״ סובלת שני דרכים: א׳, הוא השתדלות סדר המעשה, פרוש התחכמות סדר המלחמה לתועלת הנצחון, בין בשעור הצריך בין בסדר שבו ישיג לאבד קמיו והערכת הלוחמים וכדומה. ב׳, המלחמה עצמה שהיא פעלת הנקמה. והבין משה פרוש צודק כי כונת ״נקם״ וגו׳ שאמר ה׳ היא התחכמות סדר הדבר שבאמצעותו תהיה הנקמה. ופרוש זה הצדקתו היא ממה שלא אמר לו ה׳ בפרוש ״הלחם במדין״ שהוא לשון מכרע, גם לפי שהשכיל במה שלפנינו שהוא צריך להתחכמות בסדר הדבר, מטעם כי הנה העם אשר יצו ה׳ עליהם הנקמה הם עם אשר נכשלו בני ישראל בהם בעריות, מהם במעשה מהם במחשבה. והגם שנגף ה׳ כמה וכמה, סוף כל סוף ימנע מהם הנס בהם, ואדרבה יקטרג המקטרג להפילם במלחמותם לצד שמץ העון. וזה ידמה למעשה העגל שהגם שנגף ה׳ כל עובדיו, עם כל זה יצו ה׳ לבל יכנס כהן גדול לפנים בבגדי זהב, גם צוה (פרקי דרבי אליעזר פרק ד) שוכני שמים לכסות בכנפיהם את רגליהם שדומים לרגל עגל לבל יתעורר המקטרג. ומכל שכן בעת המלחמה שיתעורר המקטרג על החטא שבא מהם. וצא ולמד (סוטה מד.) שעור החטא שיחזרו עליו מעורכי המלחמה, וכמו כן יתפסו בכל שהוא מהרהור התעוב, ואין צריך לומר שיהיו מנועי הנס. ולזה כשאמר ה׳ למשה ״נקם״, אמר, ודאי כונת ה׳ הוא ההתחכמות בסדר הענין להרים המחוש האמור, וזו היא עקר הדבר שתעלה בידם הנקמה, וכמו כן עשה בחכמתו עבד ה׳ כאשר אבאר בסמוך.

ואמרו אחר תאסף אל עמך – נראה כי נתכון לומר לו שקודם לכן אינו שלם התקון לאסף אל עמיו, פרוש שיהיה לו מונע בדין וימנענו מגשת נפשו למקום מושבה שיקרא ״עמיו״ כידוע, עד שיעמידנו במשפט, כי על הכל יביא ה׳ במשפט וסביביו נשערה מאד, והמונע הוא לפי שהשלם הזה נתרפה במעשה זמרי ולא עשה דבר, כאמרם זכרונם לברכה (במדבר רבה כ,כד) שרפו ידיו, והקפיד ה׳ עליו שלא נקם עד שעמד פנחס. ולזה כשהגיע זמן פטירתו אמר ה׳ אליו תקון לדבר זה שנמנע מהתנקם מעושי רשע – יקום ויתנקם ממדין שסבבוהו, ואחר שישלים התקון ליאסף אל עמיו באין שטן ואין וכו׳, וזה מחסדי אל ואהבתו לידידיו ינחם במעגלי צדק.

מאת המדינים. אמרו מאת ולא הספיק לומר מהמדינים, אולי שרמז לזולתם הנמצא אתם, והוא בלעם שנמצא שם אז והרגוהו, דכתיב (במדבר לא:ח) ״ואת בלעם״ וגו׳. ואולי כי לזה מהר ה׳ הדבר קודם שיחזור בלעם לארצו, כי לא היה במדין אלא לקחת שכרו, כאמרם זכרונם לברכה (סנהדרין קו.), ועומד לחזור, וה׳ פרש רשת לרגלו וצדו לחרב נוקמת.

וידבר וגו׳ לאמר החלצו וגו׳. צריך לדעת: א׳ אמרו לאמר למי יאמרו. ב׳ אמרו החלצו וגו׳ למה לא צוה כסדר שאמר במלחמת עמלק ליהושע (שמות יז:ט) ״בחר לנו אנשים״, כמו כן כאן היה לו לצוות לפינחס ששלח עמהם ולא לכללות העם. גם שאין דרך זה נכון, כי מי מפיס לדעת מי זה הוא שיזרז עצמו לצאת, וכל אחד יאמר לא עלי המצוה לעשות. ג׳ אמרו ויהיו על מדין שהיה לו לומר ״וילחמו במדין״ כדרך אמרו (שם) ״הלחם בעמלק״. ד׳ למה שנה מדברי ה׳ כי ה׳ אמר אליו ״נקם נקמת בני ישראל״ והוא אמר ״נקמת ה׳״, והיה צריך לדיק מאמר ה׳. ה׳ אמרו אלף למטה למה לא שלח כל העם לעשות נקמה בגוים הרשעים, ועל מי סמך לשלח אנשים מועטים שנים עשר אלף לעם רב, וצא ולמד רבוים מטפם הנשארים שהיו שנים ושלשים אלף.

אכן לפי מה שהקדמנו כי יש בענין מלחמה זו מחוש צודק, ולזה בא האלהים בנועם דבריו למשה ״נקם״ וגו׳ להעירך סדר המלחמה בסדר שבו יקים דבר הנקמה אשר צוה ה׳. לזה נתחכם ולא רצה לבחור אנשים על ידי הזולת, כי מי יודע האנשים אשר לא חשבו מחשבות און ולא טעו במכשול אומה זו. ויעץ ואמר להם שיחלצו מהעדה, פרוש הם מעצמן כל מי שיודע עצמו שהוא בר לבב ונקי כפים ימסר לחשבון האלף למטה. והוא מה שרמז בתבת לאמר מאמר הנעלם שהוא ענין נקיותם מחטא מדין, להבחין בעצמו כל אחד מהנמסרים אם הוא נקי ובר. ואולי כי רמז גם כן בתבת לאמר ענין העריות, כאמרם זכרונם לברכה (סנהדרין נו:) ״לאמר״ זו גלוי עריות, שאמר להם שצריכין שיהיו החלוצים נקיים מהחטא. וכמו שגמר אומר ״אנשים לצבא״, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (תנחומא) כל אנשים צדיקים. והגם שפרשנו במקומות אחרים שאין זה אלא כשתהיה תבת אנשים יתרה, במה שלפנינו יגיד עליו רעו מה שדיקנו בענין. ולזה אין להם לחוש למכשול כיון שהיוצאים לצבא צדיקים. ועוד להם שיקראו חסידים כיון שבא לידם עון זה ונצולו ממנו, כאמרם זכרונם לברכה (זהר חדש ג קצה:) שלזה יקרא חסיד. באמצעות כן תהיה הנקמה באין מחוש. ולזה לא רצה שירצו כל ישראל לצבא, כי בדרך זה יש מחוש מניעת הנקמה, ואדרבה להיפך כנזכר:

ויהיו על מדין – יתבאר על פי מה שאמרו אנשי אמת, שבחינת הקדשה הוא יסוד העליה, ובחינת הקלפה היא סוד הירידה. וכשאדם חוטא ונדבק בו חלק הרע, תפעיל בו טבעה ויסודה להשפילו. ופרט זה פרשנוהו בפרשת כי תשא את ראש בני ישראל (שמות ל:יב), שהחוטא יכף כאגמון ראשו ועומד בגדר השפלות. והוא אמרו ויהיו על מדין, פרוש שלא יהיה בהם מהטמאה הסובבת השואתם למדין, אלא יהיו בגדר הטוב שעומדים למעלה.

ואמרו ״לתת נקמת ה׳״ – גם זה מההתחכמות להשגת הנקמה, שצוה אותם שתהיה כונת הנקמה לקנאת ה׳ אשר גרמו בטול מצוותיו ורצונו יתברך, ולא להתנקם על המסבב מהחטא שמתו כמה מישראל, כי לכשתהיה הכונה על זה אין במעשה מצוה להסתיע באמצעותם להנקם מאויב. והגם שה׳ אמר אליו ״נקמת בני ישראל״, לא אמר אליו שיאמר לישראל לשון זה, אלא שדבריו היו עם משה ״נקם נקמת בני ישראל״, ומשה נתחכם לעשות הדבר בדרך זה לקים הנקמה של ישראל שנצטוה עליה במאמר ״נקם״.

עוד יתבאר הכתוב על זה הדרך, שאין צרך שילחמו הם, אלא יהיו שם עליהם, פרוש בשבילם. והטעם – לתת נקמת ה׳, פרוש נקמה שיתנקם ה׳ במדין באמצעותם, על דרך אמרו (שמות י״ד:י״ד) ״ה׳ ילחם לכם״.

ואמר הכתוב וימסרו מאלפי ישראל, פרוש, כל מי שהיה יודע בעצמו שעומד בצדקו מסר עצמו לדבר, עד שבאו לכלל האלף. והגם שהיו בישראל כהנה וכהנה מהצדיקים, נתחכם ה׳ כדי שלא לביש הנשארים שלא יהיו נכרים.

וישלח וגו׳ אותם ואת פנחס וגו׳. אמרו וישלח, נתכון לעשותן שלוחי מצוה לנקום נקמת ה׳, ושלוחי מצוה אינן ניזוקין. וכפל לומר אותם פעם שניה לרמוז ששקול פנחס כנגד כלן.

וטעם שבחר בפינחס ולא יהושע וכדומה, גם זה מהתחכמות הנקמה, כי זה הוא אשר קנא ועשה בהם שפטים מפלאים, וסמוך הוא בכח מפלא להשמיד כל האמה הטמאה. גם אפשר שחש משה לקטרוג האנשים למה לא מיחו בזונים, הגם שהם נקיים, לזה נתחכם ושלח המקנא קנאת ה׳ במסירת נפשו. ואולי כי הוא מה שדקדק במאמר אותם ואת פינחס לומר ישלים זה מה שחסר לזה. ואולי כי דבר זה היה בלב תעלומות חכמה שנקמת מדין צריכה להיות על ידי פינחס, והן האדון חשב לטובה שלא יכלים משה לומר לו בפרוש שלח את פינחס, שזה יגיד שנפסל חס ושלום הוא מהמעשה, לזה נתחכם ותלה הדבר ביד משה ואמר לו ״נקם״ וגו׳, ומשה מעצמו ידע הנכון עשות וישלח פינחס, ובזה נעשית מחשבת ה׳ לטובה ולא נכלם משה ידיד ה׳.

ואת מלכי וגו׳ חמשת וגו׳. טעם שהצרך הכתוב להזכיר מנינם, לומר שנהרגו יחד זה עם זה וראו זה את זה במפלתן. ואמרו מלכי מדין פעם שניה, אולי שנתכון בכפל הדברים לומר שהרגום בידיעה שהם מלכי מדין ולא בהסח הדעת:

הרגו בחרב. הצרך לומר הרגו, הגם שמובן הוא שהרגוהו מסמיכות זכרונו עם הנהרגים. יתבאר על פי דבריהם זכרונם לברכה (ספרי) שאמרו כי בלעם הלך ממדין לקראת ישראל ליעצם לבל ילחמו במדין, ואמר להם: ומה כשהייתם וכו׳, עד כאן. הדברים יגידו כי בלעם נהרג קדם הריגת ה׳ מלכי מדין, והוא מה שנתחכם ה׳ ויחד לו הריגה בפני עצמו, להעירך שלא נהרג עמהם, שלא היה מובן כן אם לא היה אומר הרגו. ואמרו בחרב, לומר שבטלו כשפיו בערך ישראל והרגוהו בגשמי.

הן הנה וגו׳ בדבר בלעם. צריך לדעת כונת אמרו הן הנה, עוד למה האריך לומר ״בדבר בלעם וגו׳ על דבר פעור״, ויתבאר הדבר בהעיר למה שגגו פינחס וצדיקי עליון שהלכו עמו בדבר זה.

אכן פינחס ואנשי הצבא דנו ופטרום מטעם שהנשים כפופות הן לבעליהן ולאבותיהן ואנוסים המה, והן האדון משה רבינו עליו השלום הרגיש שמטעם זה החיו אותם ובא בטענה הנשמעת ואמר: בשלמא אם לא היו עושים אלא מעשה הזנות שבא להם עליו מצות גדוליהם יש לדון אותם לזכות, אלא שהם עשו מעצמן מעשה אחר מה שלא צוו אותם גדוליהם, שהוא מעשה פעור, שאמרו רז״ל (במדבר רבה כ,כג) שהיו מוציאים להם צורת פעור ואומרים להם: השתחוה לזה ותהיה נשמעת לו. נמצא שמכשול עבודה זרה היה מהם. והוא אמרו הן הנה, פרוש, מדנפשם היו סבה לבני ישראל. בדבר בלעם וגו׳, פרוש, באמצעות סבת עצת בלעם שיעצם להפקיר בנותיהם לזנות. ותמצא שלא אמרו ז״ל שאמר בלעם אלא ענין הזנות, כאמרם (שם): אלהיהן של אלו שונא זמה וכו׳, והם היו סבה למסר מעל בה׳ על דבר פעור, שלא היו רוצים להשמע להם אלא אם ישתחוו לפעור. ותהי המגפה בעדת ה׳, פרוש, בסבת עבודה זרה ולא בסבת הזנות, ומי גרם עבודה זרה – הן הנה. ואומר ״ועתה״ וגו׳, פרוש, יתודו על השגגה ויהרגו כל וגו׳.

הרגו. הצרך לומר פעם שניה ״הרגו״, אמר רבי ישמעאל (ספרי) להפסיק וכו׳, שאם לא כן יהיה מאמר ״וכל אשה״ וגו׳ שקול אם נמשך למעלה או למטה. וקשה שהיה לו להקדים תבת ״החיו לכם״ בפסוק ״וכל הטף״ על זה הדרך ״החיו לכם״, ובזה אין צרך לכפול מאמר ״הרגו״. ואולי שחש לומר כן שאז תהיה הכונה שהוא מצוה אותם להחיותם, ולא כן מחשבת ה׳ אלא רשות הוא אומר שאין מצוה להמיתם, ולזה הקדים מאמר ״וכל הטף״ וגו׳ לומר שלא בא אלא להודיע מה יהיה דינם, לא לצוות בהם.

ועוד נשאר לנו לישב מה שקשה עוד, למה אמר הרגו בתחלת הכתוב ולא הספיק ב״הרוגו״ שאמר לבסוף? ואולי שנתכון להסמיך מאמר ״הרגו״ למאמר ״ועתה״, לומר שהתשובה הרמוזה ב״ועתה״ היא במעשה הריגה, וכל עוד שלא הרגו לא קימו תשובת החטא. או אפשר שנתכון להסמיך ״הרגו״ לטף ו״הרוגו״ לאשה וכו׳, לומר שיש מצוה על אלו בפני עצמן ועל אלו בפני עצמן. או נתכון להסמיך זכרון ההריגה לתיבת ״ועתה״, לומר שיהרגום תכף ומיד.

החיו לכם. פרוש, יגיירו אותם, שבזה יקראו חיים, כדי שיהיו ראויות להם להנשא לחפץ בהם:

ויהי המלקוח וגו׳ ותהי המחצה וגו׳ ויהי המכס וגו׳ ותהי מחצת וגו׳. צריך לדעת למה האריך כל כך בפרטי החשבון בדבר שיכול כל הבא למנות לידע כי כך יעלה למחצה וכן יעלה למכס וגו׳, גם בענין מחצת העדה לא האריך לומר כל פרטי הסכומים אלא חשבון העולה במחצית המלקוח, וגם עליו דן אנכי שלא היה צריך לאמרו. והרמב״ן עליו השלום כתב טעם הדבר שבא להודיע שלא נחסר אחד מזמן המספר לזמן שחצוהו, עד כאן. ואין נראה בעיני דבר זה שמה שלא נחסר מהמקנה בזמן מועט שיש בו נס, ומה גם שיצטרך הכתוב לכתוב כל הדברים בשבילו.

והנכון בעיני הוא, שהודעת פרטי החשבון במחצית חלק היוצאים בצבא הוא לגלות שהמכס היה מלגיו, לא שהיה מונה חמש מאות ונותן אחד לה׳ מפאת המכס, אלא מונה ארבע מאות תשעים ותשע ונותן אחד, ולזה העלה כל פרטי חשבון המכס, וממנו תדע שהיו נותנים אחד לארבע מאות תשעים ותשע.

והודעת חשבון מחצת העדה – בא הכתוב להסיר טעות אחר, והוא שיאמר האומר לעולם מכס שנתנו אנשי הצבא היה אחד מחמש מאות מלבר, ואין ראיה מסכום המכס שעלה המכס לומר שאם כן לא היה עולה מכס של שלש מאות שלשים ושבעה אלף וחמש מאות צאן למספר האמור. יש לומר שהיו נותנים אותו המכס ממחצית העדה, שבזה יעלה מספר האמור במכס חלק הצבא הגם שיהיה נתן מלבר. אשר על כן בא הכתוב ומנה מספר חלק העדה ומנאו שלם להסיר מחוש זה, ולזה לא פרט הכתוב במספר חלק העדה אלא מספר המחצית לצרך מה שכתבתי שהמכס נתן מלגיו וכל אחד שלם חלקו ממחציתו, והוא גם כן מה שצוהו ה׳ במאמר ״ממחציתם תקחו״ לומר שלא יפרעו המכס אלא ממחציתם, וגם אמר אחד מחמש מאות, הא למדת שצריך שיהיה המכס מלגיו.

ויאמרו אל משה וגו׳ ונקרב וגו׳. פרוש מאמר ויאמרו וגו׳ ולא נפקד וגו׳ הוא להסיר מהם חשש מכשול עון, כמובן ממין הקרבן אשר הקריבו תכשיטי נשים, ומאמר ונקרב וגו׳ הוא טעם הקרבן שהוא לכפר על הרהור עון, כמאמרם זכרונם לברכה בשבת (שבת סד.) ופרשתיהו בחבורי (חפץ ה׳):

כל כלי מעשה. הודיע בזה רבוי השלל של מדין לבד היה ששה עשר אלף ושבע מאות וחמשים. ואמר עוד אנשי הצבא בזזו איש לו אחר שכבר הודיע הכתוב למעלה בזת אנשי הצבא שבזזו לעצמן, גם אין זה מקום הודעה זו, אלא בא להודיע כי לא כל כלי זהב של מדין היו אלו, אלא מה שהביאו הממנים של הצבא מלבד מה שבזזו אנשי הצבא כל אחד לעצמו. והכונה בזה שמצאו להם עשר גדול.

אל אהל מועד זכרון וגו׳ לפני ה׳. צריך לדעת למה כתב בסדר זה שהפסיק בין זכרון המקום ובין מאמר ״לפני ה׳״, שהיה לו לומר ״אל אהל מועד לפני ה׳ זכרון לבני ישראל״? ויתבאר הכתוב על פי מה שאמרו במסכת כלה וזה לשונם: אמר רב אחאי בר יאשיה, כל המפנה עצמו מן העברה, אפלו הוא ישראל ראוי הוא להעלות עולה ככהן גדול על גבי המזבח וכו׳, עד כאן. ומה שלפנינו כל כלי מעשה שהרימו הפקודים היו מהאנשים שפנו עצמן מהעברה, והכלים באו מגוף הדבר, שאמרו זכרונם לברכה (שיר השירים ו:ו) שכך היה מנהגם באותה מלחמה: כשהיו מפשיטים תכשיטיהם היו טחין פניהם בטיט ורפש והיו פורקין נזמיהם מהם שלא יסתכלו בהם. והוא מה שנתכון במה שסמך מאמר ״לפני ה׳״ למאמר ״לבני ישראל״, כי בני ישראל אלו ראויים להיות לפני ה׳ כמאמר רב אחאי בר יאשיה, והיה הדבר לזכרון.