במדבר לב, א

וּבְעִיר סַגִי הֲוָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד תַּקֵּיף לַחֲדָא וַחֲזוֹ יָת אֲרַע יַעְזֵר וְיָת אֲרַע גִּלְעָד וְהָא אַתְרָא אֲתַר כְּשַׁר לְבֵית בְּעִיר

וּבְעִירֵי סַגְיָא הֲווֹן לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד תַּקִיף לַחֲדָא וְחָמוּן יַת אַרְעָא דְמִכְוַור וְיַת אֲרַע גִלְעָד וְהָא אַתְרָא אֲתַר כָּשַׁר לְבֵית בְּעִיר

וְחָמוֹן יַת אַרְעָא דְמִכְוַור וְיַת אַרְעָא דְגִלְעָד וְהָא אַתְרָא אֲתַר דְנִכְסִין הוּא:

לבני ראובן. כי הוא בן הגבירה:

מקום מקנה. כי שם מרעה טוב:

ומקנה רב היה. לפי שהיו עשירים ביותר חבבו ממונם ובשביל חבוב ממונם פירשו מאחיהם וישבו להם חוץ לארץ ישראל ולפיכך גלו תחלה לכל השבטים שנאמר ויגלם לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשי וזש"ה כי לא ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים כלומר כל מה שאדם עמל ויוצא בסחורה והולך ממזרח למערב ודוחק את השעה להתעשר אינו נעשה עשיר בשביל זה ואפי' ילך במדבריות ואל ההרים מהו ולא ממדבר הרים אמר ר' אבא כל הרים שבמקרא הרים ממש חוץ מזה שהוא לשון הרמה כלומר שאין האדם מתרומם בזה כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים נוטל נכסים מזה ונותנם לזה ולמה נקרא שמם נכסים שהם נכסין מזה ונגלין לזה. ולמה נקרא שמם זוזים שהם זזין מזה והולכין לזה ולמה נקרא שמם ממון כלומר למה אתה מונה אותם ולמה נקרא שמם מעות שמעותין את המשפט. ועוד אמר ר' אבא אמרה חנה ה' מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם כלומר מאף שהוא מביא על זה מתרומם זה וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן מה כתיב למעלה אנשי הצבא בזזו איש לו מאף שהביא הקב"ה על מדין נתעשרו בני גד ובני ראובן וכן מאף שהביא הקב"ה על מצרים נתעשרו ישראל וכן אמז"ל שלש מתנות ברא הקב"ה בעולמו חכמה וגבורה ועושר זכה לאחד מהם זכה לכלם ואימתי בזמן שהם באים מכח חכמת התורה ויראת השם אבל בענין אחר אין גבורה ועושר האדם מועיל לו כלום. וכך אמר ירמיה אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו כי אם בזאת יתהלל המתהלל וכו'. וגם אני שמעתי על זה מה שאמחז"ל במס' נדה פרק כל היד שמלאך אחד ממונה על ההריון ולילה שמו ומביא הטפה לפני הקב"ה ואומר טפה זו מה תהא עליה חכם או טפש גבור או חלש עני או עשיר אבל רשע וצדיק לא קאמר כי הדבר תלוי ברצונו של אדם כדאמרינן הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים וזהו שאמר הכתוב אל יתהלל חכם בחכמתו שהרי נגזר עליו מיום שנוצר כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי שזה לא נגזר עליו שזה בידו הוא. והשלשה הללו בזמן שאינן מאת הקב"ה סופן ליפסק ממנו וכן שנו רז"ל שני חכמים היו והיו עשירים עמדו בעולם. אחד מישראל ואחד מאומות העולם קרח והמן ושניהם נאבדו מן העולם. וכן אז"ל עושר שמור לבעליו לרעתו זה עשרו של קרח ושל המן וכל כך למה לפי שלא היתה מתנתן מאת הקב"ה אלא חטפו אותן להם:

ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד. כאן הקדים ראובן. ויאמר בני גד ובני ראובן הקדים גד. אלא תחלה הקדים ראובן שהיה הגדול ואחר כך הקדים גד שהיו גבורים והרוגיהם ניכרים דכתיב וטרף זרוע אף קדקד. ח"פ הוזכרו בני גד ובני ראובן בפ' זו וזהו נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך מבוחלת כתיב בחי"ת בשביל ח"פ שהוזכרו על נחלתן ליקח בראשונה אחריתה לא תבורך שגלו ח' שנים קודם לשאר השבטים:

ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד. הזכיר תחלה בני הגבירה ואח"כ בני השפחה.

מקנה רב במדרש העושר כשבא מהש"י קיים ואי לא לא שני עשירים היו בעולם קרח בישראל והמן באומות העולם ושניהם אבדו וכן בני ראובן ובני גד היו עשירים וחבבו ממונם וישבו חוצה לארץ לפיכך גלו תחלה מכל השבטים:

ומקנה רב וגו׳. טעם הודעה זו, להצדיק הכתוב טעם הנמצא בפיהם לשאלת ארץ סיחון ועוג כי אמת הוא. וטעם שהיה להם יותר מכל השבטים להיות שהיו גבורי כח בזזו אנשי הצבא חלק מרבה מכל השבטים.

ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד. מדלא ערבינהו לומר ומקנה רב ועצום היה וגו' ש"מ שכל אחד מילתא באפי נפשיה כי לבני ראובן היה מקנה רב במספר, ולבני גד היה מקנה עצום בכח, כדרך שנאמר (איוב א י) ומקנהו פרץ בארץ. שעזים שלו היו הורגין זאבים וכדמסיק בתענית (כה.) לייתי עיזי דובא בקרנייהו. כך היה לגבי גד מקנה עצום מאד בחיל וכח וע"כ בחרו לישב על הספר ולא היה פחד האויבים לנגד עיניהם ופן יקחו הזאבים מקניהם כי בטחו על כחם, ובזה יש ללמוד קצת זכות עליהם מה שהקדימו המקנה לטף באמרם גדרות צאן נבנה למקנינו וערים לטפינו, כי אמרו שסמוך לגבול הספר נבנה תחילה גדרות צאן למקנינו ואח"כ תוך הארץ נבנה ערים לטפינו ונרויח בזה שהטף ישבו בטוחים שאם יבואו האויבים יבואו תחילה אל גדרות צאן וביני ביני ימלטו הטף, והמקנה שעל הספר אינן מתיראים מן הזאבים. ומ"מ הוכיחם משה ואמר אם כן אין אתם בוטחים בתשועת ה' אלא כך תעשו בנו לכם ערים לטפכם תחילה סמוך לספר וגדרות לצאנכם תוך הארץ ואחיכם כל בית ישראל יראו כי אתם בוטחים בתשועת ה' ובזה תתנו אומץ בלב אחיכם שיבטחו כולם בתשועת ה'.

והיוצא מפיכם תעשו, כי מתחילה אמרו וערים לטפינו משמע ערים כל דהו ואח"כ חזרו מדבריהם ואמרו וישב טפינו בערי המבצר משמע שחשבו להשגב בחוזק הערים ויביאו מורך בלב האנשים על כן הוכיחם משה ואמר בנו לכם ערים לטפכם וגו' והיוצא מפיכם תעשו כי כבר אמרתם וערים לטפינו.

ורז"ל (תנחומא מטות ז) דרשו עליהם פסוק, נחלה מבהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך (משלי כ כא) לפי שלקחו נחלתם בראשונה על כן אחריתם לא תבורך כי הלכו בראש כל גולים שנאמר (דבה"י א' ה כו) ויגלם לראובני ולגדי. וכדי ליישב וי"ו של ואחריתה נראה שכך פירושו כי לדעת רז"ל הקדימו המקנה לטף ועל זה אמר נחלה מבהלת בראשונה כי הקדימו נחלתם דהיינו המקנה להזכירם ראשונה, על כן גם אחריתם דהיינו הטף שאיחרו לא תבורך, כי גם הגופות גם נחלתם הכל כלו כעשן כלו העיקר עם הטפל כולם הלכו שבי לפני רודף.

ולבני גד עצום מאד. לבני ראובן היה מקנה רב. אבל לבני גד היה עצום מאד. ע״כ נכנסו בעובי הקורה יותר מב״ר כמבואר בפרשה שהיו המה ראשי המדברים:

והנה המקום מקום מקנה יש הבדל בין מקום מקנה ובין ארץ מקנה, שמקום מקנה הוא שבאותו מקום כבר היו רועים את המקנה, וארץ מקנה מציין שהארץ מוכשרת לזה כי יש שם מרעה ונאות דשא ואינו מציין שכבר רעו שם מקנה, ותחלה ראו רק ארץ יעזר וארץ גלעד ששם היו רועים בעדר ונמצאו שם גדרות צאן ועז"א שהמקום מקום מקנה:

ומקנה רב היה לבני ראובן עד סוף הסדר. ויש לשאול בפסוקים האלו שאלות:

השאלה הא' למה באו הפסוקים האלו מבולבלי' בקדימה והאיחור. כי הנה הספור מירושת בני גד ובני ראובן בנחלתם היה אחרי מלחמת סיחון ועוג והיה ראוי שיכתב סמוך אליה ולמה א"כ נכנס ביניהם ענין בלעם ובלק וספור פנחס ועניניו ומנין העם ומלחמת מדין ואח"כ יזכור נחלת ארץ סיחון ועוג:

השאלה הב' בדברי בני גד ובני ראובן שאמרו עטרות ודיבון וגומר הארץ אשר הכה ה' כי הנה בהקדמת הספור אמר ויראו את ארץ יעזר ואת ארץ גלעד ובשאלה לא שאלו את הגלעד גם כי לענין השאלה לא היה צורך לומר הארץ אשר הכה ה' לפני בני ישראל כי כבר נודע שהכה אותה לפניהם:

השאלה הג' אם היה תכלית דבריהם לומר יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה למה הפסיק בין הפסוקים ועשה פרשה ביניהם בין הארץ אשר הכה ה' ובין ויאמרו אם מצאנו. ולמה אמר ויאמרו פעם שנית כי הנה תכלית המאמר ראוי שיסמוך עם מה שקודם התכלית ההוא:

השאלה הד' באמרו כה עשו אבותיכם כי הנה לא היה דומה זה למה שעשו אבותיהם כי הם הוציאו דבת הארץ לבעטם בה ואלו לא עשו כן אבל יבחרו בה:

השאלה הה' באמרו ויחר אף ה' בישראל ויניעם במדבר מ' שנה כי הנה יראה הפסוק הזה כפול ומות' לפי שלמעלה אמר על זה עצמו ויחר אף ה' ביום ההוא וישבע לאמר וגו' למה אם כן חזר לומר שנית ויחר אף ה' בישראל ויניעם במדבר:

השאלה הו' באמרו ויגשו אליו ויאמרו גדרות צאן וגומר כי הם עם משה היו מדברים וקרובים אליו היו ומה צורך בהגשתם אליו. והמפרשים פירשו ויגשו שהשתחוו לפניו לנשק את רגליו כי יעשה להם החסד הזה ואין כן לשון הכתוב:

השאלה הז' בהכפל שלא כדברי מרע"ה אם תעשון את הדבר הזה וכפל אם תחלצו לפני ה' למלחמה וכפל עוד ועבר לכם כל חלוץ וגו' עוד באמרו ונכבשה הארץ לפני ה' שהם ד' מאמרים שענינם תנאי אחד בלבד והיה די באחד מהם:

השאלה הה' באמרו ואם לא תעשו כן הנה חטאת' לה' והוא מאמר ראוי והגון אבל אמרו ודעו חטאתכם אשר תמצ' אתכם יראה שאין ענין לו כי לא ביאר כאן עונשם גם שחטאת אינו עונש:

השאלה הט' במה שהשיבו בני גד ובני ראובן עבדיך יעשו כאשר אדוני מצוה ואמרו שנית ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה' למלחמה כאשר אדוני דובר. והוא דבור כפול ומותר כי אמרו כאשר אדוני מצוה הוא עצמו כאשר אדוני דובר:

השאלה הי' למה כאשר מרע"ה אמר לאלעזר וליהושע ולנשיאים התנאי הזה שיסכימו הוצרכו הם לטענות פעם אחרת את אשר דבר ה' אל עבדיך כן נעשה נחנו נעבור חלוצי' וגומר כי זה כולו כבר נאמר ונשנה ומה צורך לכפלו כאן עוד ואנה דבר ה' להם זה שאמרו את אשר דבר ה'. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם:

ומקנה רב היה לבני ראובן עד סוף הסדר. אין מוקדם ומאוחר בתורה האלהית ולא נכתב שלא במקומו כי הכל עשה האלהים יפה בתורתו. והנה בסדר חקת התורה נכתבו מלחמות סיחון ועוג ונתישבו ישראל בארצותם. ובהיותם שמה קרה מה שקרה לבלק עם בלעם ובזנות ישראל עם בנות מואב ועשה פנחס בקנאתו לאלהיו מה שעשה ויעדו השם שלום עם השמעונים וכהונה עולמית בישראל וצוה שיהיו צוררים למדין ונמנו ישראל ונצטוו בירושת הארץ וחלוקת' ביוצאי מצרים ונצטו' משה על עניני מיתתו ועל הקרבנות הצריכים לעשות אחרי מותו. והוא בהכינו את דרכו צוה את ראשי המטו' בדיני הפרת הנדרים וצוהו השם על מלחמת מדין והוא שלח שמה מבחורי ישראל והכו את מדין כאיש אחד ויביאו את כל שללה. ונר' שבני ראובן ובני גד קנו מקנה הרבה מלבד החלק אשר ירשו ממחצית הבזה אשר לעדה ומאנשי הצבא מלבד מה שלקחו מארץ סיחון ועוג ומפני שכבדו במקנה עלה על דעתם לשאול ארץ סיחון ועוג לאחוזה כי היא היתה הנאותה להם לרוב מקניהם. הרי לך מבואר שנכתב הספור הזה אחרי מלחמת מדין לסבת המקנה הרב אשר הם ירשו וקנו משם. ואולי היו שם שבטים אחרים בעלי מקנה רב ועצום כראובן וגד אבל התעוררו אלו השנים לדבר הזה אם לפי שחשקה נפשם להיותם רועי צאן כי היתה התבונה ההיא בהם יותר מבשאר השבטים כי כל דרך איש ישר בעיניו ויש אנשים אדוקים בעשרם ומקניהם יותר מבכל שאר הדברים וכן היו ראובן וגד ומפני חמדתו של גד נזכר ראשונה בספור הזה ואמר עליו מרע"ה בברכתו וטרף זרוע אף קדקד. ואין ספק שנשען בגבורתו ולא ירא משכניו הרעים. אמנם שאר השבטים לא רצו להפרד מעדת ישר' שהיו מקובצים בארץ הקדושה. וחז"ל אמרו שמפני שראובן וגד חבבו כ"כ את ממונם שישבו בחוצה לארץ לכך גלו ממנה תחלה לכל השבטים ושעל זה נאמר נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך. ואפשר בזה לתת לראובן וגד טעם אחר והוא לפי שהיה ראובן בכור יעקב וראה שניטלה ממנו הבכורה וניתנה ליוסף והמלוכה ניתנה ליהודה ולכך קץ לשבת עם אחיו כי חרפה היא לו שימשלו בו צעירים ממנו. ובחר לנחלה לו מעבר ליררן לשבת בטח בדד ואל יראה ברעתו ושפלותו ונתחבר עמו גד לפי שהיה בן זלפה שפחת אמו בדגלו וזה טעם בני גד ובני ראובן כי היו שניהם אחים ולא התפרדו אבל חצי שבט מנשה לא היה עמהם בתחלה כי משה חברו עמהם אח"כ וכמו שיתבאר והותרה השאלה הא'. ולפי שהיו בני גד ובני ראובן שוים ומתאחדים בדבר הזה לכן פעם יזכור הכתוב בני ראובן בראשונה ופעם יזכור בני גד והנה דברו יחד אל משה ואל אלעזר ואל נשיאי העדה ולא זכר שם יהושע לפי שהם רצו ליחד זה למשה כי בזה תתקיים יותר אחוזת'. גם חשבו שמרע"ה יתרצה בזה כדי להנחילם את הארץ בימיו ולא ינחילנה להם יהושע זכר במה שביאר להם הגלעד לפי שעם היות שעדין לא נלכדה עד שלכדו אותה חצי שבט מנשה חשבו שתפול בידם בשבתם בארץ ההיא והיו דבריהם עטרות ודיבון הערים ההם והארץ ההיא כיון שהכה השם אותה לפני עדת ישראל אין ספק שהיא כדי שהם ירשוה ואלמלא כן למה הכה אותה לפני בני ישראל ואם היתה ראויה אליהם א"א לומר שיחלקו אותה לכל השבטים אלא שיתנו אותה לשבט או שבטים שיהיו יותר ראויה. והנה היא ארץ מקנה ולעבדיך מקנה ימשך מזה שהיא ראויה לנו ושמן השמים נתיחדה לירושתינו. והנה הם אמרו הטענה הזאת ברמז והעלמה כי בושו וגם נכלמו מלבקש אותה בביאור וגלוי ולפי שבזה גמרו ענין טענת' עם העלם לכן נעשתה בתורה הפרשה במקום הזה והיא הפרשה סתומה כי שם השלימו הדבור ההוא בטענה הנעלמת ההיא והנה מרע"ה הבין דבריהם שהם היו רוצים להתישב שמה אבל לא גער בהם מיד ושתק עד שגלו ויבארו עוד שאלת' ובקשתם והמה כאשר ראו ששתק משה ולא השיבם דבר על מה ששאלוהו ברמז הוצרכו לשאול אותו דבר בבירור ועשו אמיר' אחר' ודבור אחר עליו. ולכך נאמר אחר הפרשה ויאמרו אם נא מצאנו חן בעיניך יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה אל תעבירנו את הירדן הנה התבאר טעם הפרשה שנעשתה כאן ולמה אמר שנית ויאמרו והותרו השאלות הב' והג'. וכאשר הם גלו כונתם בשאלתם אז השיבם מרע"ה האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה ר"ל האם הוא דבר ראוי והגון שאחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה איש תחת גפנו ותחת תאנתו ותירשו אתם הארץ הנכבשת שהם כלם ירשו אותה והמה ילכו לעשות מלחמה ולכבוש ארץ לירושתם אין זה אלא אחד מב' דברים. אם חשבתם שהיתה ארץ כנען רעה ואוכלת יושביה ולכן תרצו לברוח ממנה. או שפחדתם מהכנעניים וחוזק עריהם ולכך תיראו ממלחמותיהם. ולמה תניאון ר"ל תשברו את לב בני ישראל שבשמעם דבריכם יאמרו גם הם שאינם חפצי' לעבור אל הארץ שנתנה ה' להם והוא מתנה משובחת ביד הנותן אותה ואין לירא מן העמים כי ה' ילחם לכם. באמת כה עשו אבותיכם שהניאו את לב בני ישראל בטענית כאלו מרוע הארץ ומחוזק העם והערים עד שאמרו ישראל לבלתי בא אל הארץ וחרה אף השם ביום ההוא וישבע שכיון שמאסו את הארץ לבלתי בא אל הארץ ואותו החרון אף שחייב שבועתו לא הוסר ממנו עוד ולא חזר בו עד סוף המ' שנה וז"ש ויחר אף ה' בישראל ויניעם במדבר ארבעים שנה כלומר שהתמיד חרון אפו ארבעים שנה עד תום כל הדור שעשו הרעה ההיא ונראה שמעשה אבות יעשו בנים והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים להוסיף עוד על חרון אף ה' באופן שיוסיף להניע עוד ישראל במדבר ההוא ושחתם לכל העם הזה כלומר לא לכם בלבד כי גם על כלם. ועם מה שפירשתי בפסוקים הותרו השאלות הד' והה'. והנה בני גד ובני ראובן פחד קראם ורעדה מדברי משה רבינו עליו השלום ורצו לומר לו שחוץ ממעלת תורתו לא הבין כונתם כי הם באמרם אל תעבירנו את הירדן לא כוונו שלא ילכו שמה עם אחיהם אלא לענין הירושה אמרו כן שלא יעבירם שמה להתנחל בארץ. ומפני כבודו נגשו אליו לומר באזניו אדונינו לא הבנת דברינו וכונתנו וזהו אמרו ויגשו אליו וכבר פירשתי בדרך הזה ויגש אליו יהודה במקומו והיה הענין כאן שאמרו לו אין אנחנו רוצים לשבת פה מעתה אבל גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו ואנחנו נחלץ חושים רוצה לומר נזדרז מהרה כי חושים הוא ממהרים מלשון מהרה חושה ונלך למלחמה עם אחינו וחייבו עצמם שלא ישובו אל ביתם עד שיכלו לכבוש את הארץ כלה וזהו עד אשר אם הביאונו' אל מקומם וגם עד שיחלקו את הארץ והוא אמרו לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו כדי שיהיו כל השבטים שוים בכבוש ובחלוקה וגם יהיה בזה תועלת רב לישראל שאם לא ישארו ראובן וגד מעבר הירדן יצטרכו להתנחל בארץ ויקצר המצע מהשתרע. אמנם בהיו' אחוזתם מעבר הירדן לא ינחלו בארץ כנען וריוח יעמוד לשאר השבטים. וז"ש כי לא ננחל אתם מעבר לירדן והותרה השאלה הו'. והנה מרע"ה השיבם אין אני יודע אם באמת ובתמים אתם אומרים ונודרים אשר אמרתם או אם הוא רמאות שוא ודבר כזב והוכיחם ראשונ' שהם לא דברו כהוגן באמרם אנחנו נחלץ חושים לפני השם וארון בריתו ולזה אמר אם תעשון את הדבר הזה בכלל. ופרט מה הוא אשר יעשו באמרם אם תחלצו לפני ה' למלחמה כי לפניו תחלצו לא לפני אחיכם אבל איני אומר שהתעכבו שמה כל שנות הכבוש וזמן החלוק אלא זמן הכבוש בלבד. ועל זה אמר ועבר לכם כל חלוץ את הירדן לפני ה' עד הורישו את אויביו מפניו כי יד השם יורישם לא בני ישראל בכחם. ואז ונכבשה הארץ לפני ה' ואחר תשובו כלומר מיד אחר הכבוש תשובו כלומר מיד אחר הכבוש תשובו לארצכם ולא תתעכבו בארץ שנות החלוק כי אין צורך בזה. הנה כאשר תעשו זה תהיו נקיים מה' ומישראל כי לא יהיה עליכם אפו ולא תלונות ישראל ואז תהיה הארץ הזאת לכם לאחוזה לפני ה' רוצה לומר בהשגחתו כמו הארץ הקדושה עצמה ואם לא תעשו כן אל תחשבו כי לפני ישראל אחיכם חטאתכם ולא לה' כי הנה באמת. חטאתכם לה'. ואמרו ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם ר"ל ואז תדעו חטאתכם כמה גדול וחמור הוא מפאת מה שתמצא אתכם מהעונש. ולכן בנו לכם מעתה הערים לטפכם כי הוא אשר ראוי להקדימו בבנין וגדרים אח"כ לצאנכם ולא כאשר אמרתם שזכרתם ראשונה גדרות צאן ואח"כ ערים לטפכם ואין הכוונה שיבנו עתה ערים בצורות אלא שיבנו הנהרסו' ויתקנום ואח"כ אז היוצא מפיכם בענין ההעברה כן תעשו. והם קיימו וקבלו עליהם כל אשר אמרו לעשות ותקנו דבריה' כאשר למד אותם משה וז"ש עבדיך יעשו כאשר אדוני מצוה רוצה לומר לעבור ולהתעכב בארץ כל ימי הכבוש ולא ימי החלוק. ואמנם מה שלמדתנו רבינו מסגנון הדברים כן הוא באמת וזהו ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה' כאשר אדוני דובר ר"ל שלמדתנו לומר לפני ה' ולא שנאמר לפני אחינו ומזה הטעם נכפל הכתוב הזה והותרו במה שפירשתי בזה השאלה הז' והח' והט'. ולפי שבני גד ובני ראובן דברו כל זה למרע"ה בלחש סמוך לאזנו מבלי שישמע ממנו אדם כמ"ש ויגשו אליו. חשש משה שמא אחרי מותו יכחשו במה שאמרו ומפני זה צוה הדבר בפניהם לאלעזר וליהושע ולזקנים. והודיע אותם מה שהתנה עם אלו השבטים בענין העברתם למלחמה ואמר בערי הגלעד לפי שכל הארץ נקראה כן. ואמר ערי הגלעד ולא גלעד עצמו כי עדין לא נלכדה האמנם מפני שמרע"ה אמר אם יעברו בני גד וגו' ונתתם להם את ארץ הגלעד לאחוזה שאזי יתנוה להם לא נתרצו בזה בני גד ובני ראובן והוצרכו עוד לדבר ולומר את אשר דבר ה' אל עבדיך כן נעשה כלומר אנחנו מעצמנו נדרנו ונתחייבנו בזה כי מאת ה' היתה לנו ולזה תדע לך שכן נעשה כי מאת ה' היה שאנחנו נעבור חלוצים אבל מתנת אחוזתינו לא יתנו אותה יהושע ואלעזר והנשיאים בזמן ההוא. אבל אתה עתה בחייך ומידך תהיה נתונה לנו וז"ש ואתנו אחוזת נחלתנו מעבר לירדן והודה להם משה בדבר וזהו ויתן להם כי מאז לדורות נתן להם משה הארץ ההיא לאחוזה האמנם מפני שהיתה ארץ גדולה מאד והם היו עם מעט בתוכה חבר עמהם משה רבינו ע"ה בנחלה ההיא חצי שבט המנשה כי היתה הארץ ההיא כמו חמשית ארץ כנען וארבע הידות היו לתשעת המטו' וחצי המטה ולכך ראה לחבר לראובן וגד חצי שבט המנשה וכדי שתהא להם חזקה באחוזתם בנו ערים הרבה כמו שיזכור והותר' בזה השאלה הי'. ואמרו הארץ לעריה ר"ל עם עריה הגדולים בגבולות ערי הארץ הקטנים סביב ר"ל בגבולות הידועות מזמן קדמון ואף אם הם רחוקים זה מזה. ואמרו ויבנו בני גד ר"ל שחזקום עד שהיו ערי מבצר ואמרו מוסבות שם ר"ל שהסבו לערים ההם שמות וכפי הנראה שמות אחרים היו להם ושנו שמותם שהיו שמות' מעכו"ם כמו נבו ובעל מעון ושמו להם שמות אחרים ממה שהיו להם בראשונה. ואמר וילכו בני מכיר בן מנשה עם חצי השבט שזכר כי לא היה למנשה בן אחר ולזה אמר ויתן משה את הגלעד למכיר למי שנתנו לחצי שבט משבטו שכבר מת מכיר דורות הרבה. ואמר ויאיר בן מנשה הלך וגו' קשה שהרי בן חברון בן פרץ בן יהודה היה שנאמר ושגיב הוליד את יאיר רק אמו היתה ממנשה שנאמר ואחר בא חצרון אל בת מכיר וי"א שיוסף ע"ה קנה אלה הערים בזמן הרעב של מצרים ואחרי מותו לקחום עמון וזולתם ועתה גברה יד ישראל עליהם ושבו הערים לישראל ושאלו בני מכיר ירושת אמם. תם ונשלם תל"ע: