בכור שור על ויקרא פרק טו

דברו אל בני ישראל. בני ישראל מטמאים בזיבה ולא גוים, אבל רבותינו גזרו עליהם שיהיו כזבים לכל דבריהם:

איש איש. מעוט אחר מעוט לרבות את הקטן:

מבשרו ולא מחמת אונסו, ולפיכך אמרו רבותינו: בז' דרכים בודקין את הזב, המרגילין לזיבה:

החתים בשרו. שעור זיבה בחתימת פי האמה, ותלתא קראי כתיבי ולמדנו תורת הזב, זאת תורת הזב זב של ראיה אחת, ואשר תצא ממנו שכבת זרע שוים לטומאת ערב, ולכך הקישן הכתוב בסוף הפרשה, וכאן מנה שתים לטומאת שבעה ושלש אף לקרבן, ואפילו ראה שלשתן ביום אחד או ראיה ארוכה שעור שלש ראיות כמגדו לשילח, טמא טומאת שבעה וחיב קרבן, שתלה הכתוב את הזב בראיות ואת הזבה במים:

וכי ירק. הוא הדין לשבע[ה] מעינו[ת] שמתעגלים ויוצים כרוק:

וכל הנגע בכל אשר יהיה תחתיו. מכאן לעליונו של זב שמטמא:

וכל אשר גע בו הזב. וידיו שנגעו בבשרו או בידיו (?) לא שטף במים, כלומר, והזב לא טבל, והאי דאפיק הטבילה בלשון שטיפה, למד שצריך לפשפש משום חציצה, והאי דפרט ידיו, דהוו בכלל אשר יגע בו הזב, [אמר] מה ידיו בגלוי אף כל בגלוי, דאי נגעה בו טומאה בבית הסתרים אינו טמא. וכן גבי טבילה אינו צריך שיבואו לו מים בבית הסתרים, אלא האיש נראה בשעת טבילה כמוסק, והאשה כאורגת, שמה שנגלה בשעת המלאכה אינו בית הסתרים. ומיהו אף בית הסתרים כגון בתוך הפה צריך שיהא ראוי לבא בו מים, שלא יהא עצם בין שניו:

וכל כלי עץ ישטף. יטבל, והוא הדין לכלי מתכות, מכדתיב: וכל:

וכי יטהר. וכי יבא לטהר שנתרפא, ומכאן לפי הפשט, שמבשרו מפי האמה קאמר ולא כוחו וניעו ושאר דברים הזבים ממקום אחר, דמשמע מדבר שפעמים זב על ידי חולי ופעמים נטהר, ואי מן המעינות היה מדבר, הם דרכם לעולם בכך. ורבותינו דרשו (מכאן) ממבשרו כתיב, כמו שפירש רש"י:

דם יהיה זבה בבשרה ואפילו בהיות הדם בבשרה היא מטמאה, דכיון שהדם בפרוזדור אעפ"י שלא יצא לחוץ טמאה היא, ואפילו באונס היא מטמאה; דאין בודקין אשה זבה כמו שבודקין הזב, כדאמרינן בשמעתי' קמיית' דקדושין, דגבי זב כתיב מבשרו, ודרשינן ולא לתחת אונסו, והכא כתיב בבשרה, וכל חד (משום) לפי ענינא דקרא:

שבעת ימים תהיה בנדתה. ולא פחות ולא יותר, שאם ראתה יום אחד טמאה ששה והוא, אם שנים חמשה והם, ואם ג' ד' והם, וכן עד ז'. ואפילו ראתה כל ז' לערב טובלת ומשמשת, אבל בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טפת דם כחרדל אחד יושבות עליה ז' נקיים כר' זירא, שלא יתקלקלו במנינן:

ואם שכב ישכב איש אתה... וטמא שבעת ימים. אפילו בא עליה יום שביעי לנדתה, הוא טמא טומאת שבעה והיא לערב טובלת ומשמשת:

ימים רבים. ימים ב' דאם תפשת מרובה לא תפשת, רבים שלשה דלא בא הכתוב לנעול אלא לפתח, ואם באת לומר הרבה ימים, אין לדבר שעור ונעלת:

בלא עת נדתה. מופלג מנדתה:

על נדתה. או סמוך לנדתה, כמו והנה שלשה אנשים נצבים עליו, דמשמע בסמוך, והם אחד עשר [יום] שבין נדה לנדה כמו שמפורש בת"כ ובהגדה, מה רביעי שראוי לספירה, אם ראתה סמוך לנדתה ג' ימים הרבים הרביעי מן הספירה, ואם הפליגה יום אחד כמו שכתוב: בלא עת נדתה, שמשמע מופלג וכל הפחות יום אחד ונמצא (ג') רביעי מג' ימי הראיה, הרי הרביעי מג' ימי זיבה, כמו כן כל הראוין לספירה אם ראתה סמוך לנדתה, ראוין לזיבה אם ראתה בהם, והיינו עד עשרה, ואחד עשר מרבה [מ]בלא עת נדתה. ואם ראתה יום אחד בתוך י"א יום שומרת יום כנגד יום, דכתיב: וספרה לה, מלמד שסופרת אחד לאחד, ואם שנים שומרת השלישי; ואם שלשה רצופים צריכה ז' נקיים. ואחד עשר אינו צריך שמו[ר] אלא לערב טובלת ומשמשת, ובעשירי, שאינה יכולה לבא עוד לידי זיבה גדולה, פליגי ר' יוחנן וריש לקיש חד אמר עשירי כאחד עשר, וחד אמר עשירי כתשיעי:

ואחר תטהר. אחר אחד לכולן, וביום י"ב אם תראה חוזרת לפתח נדתה וטמאה ששה והוא:

והזרתם את בני ישראל מטמאתם. נראה לי לשון זרות אישטרונייריא [בלע"ז]. ורש"י פירש לשון פרישות, כמו: וינזרו מקדשי בני ישראל:

מטמאתם. מכל טומאות האמורות למעלה, מבהמות טמאות ועופות טמאים ודגים טמאים ושקצים ורמשים ויולדת ונגעים ונדה ובעלי קריי' וזב ובה, כי כל זה דבר מיאוס וטומאה:

ולא ימתו בטמאתם. ששקץ אותם אם [יהיו] משוקצים כשאר אומות, ואני שוכן בתוכם כבין המלאכים וראוים להיות נקיים וטהורים וקדושים ועם סגולה, ואם יכנסו לפני טמאים או יאכלו בקדשי שהם כאוכלים על שלחני ימותו בכרת כי הבא למקדש טמא והאוכל קדש בטומאה בכרת, אבל [אם] ישמרו עצמם בטהרה אז טוב להם: