ויקרא טו, יג

וכי יטהר. כשיפסוק:

שבעת ימים לטהרתו. שבעת ימים טהורים מטמאת זיבה, שלא יראה זוב, וכלן רצופין:

וַאֲרֵי יִדְכֵּי דוֹבָנָא מִדוֹבֵהּ וְיִמְנֵי לֵהּ שִׁבְעַת יוֹמִין לְדָכוּתֵהּ וִיצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי בִשְׂרֵהּ בְּמֵי מַבּוּעַ וְיִדְכֵּי

וַאֲרוּם אִין פָּסַק מִדוֹבָנָא דוֹבֵיהּ וְיִמְנֵי לֵיהּ שׁוּבְעָא יוֹמִין לִדְכוּתֵיהּ וְיִצְבַּע לְבוּשׁוֹי וְיִסְחֵי בִּישְרֵיהּ בְּמֵי מַבּוּעַ וְיִדְכֵּי

לטהרתו. מיום טהרתו:

לטהרתו מיום שפסק זובו.

ורחץ בשרו במים חיים הזב טעון רחיצת מים חיים אבל כליו והמצורע עולים בכל המימות.

וטהר מלטמא כלי חרס במשא.

וכי יטהר. וכי יבא לטהר שנתרפא, ומכאן לפי הפשט, שמבשרו מפי האמה קאמר ולא כוחו וניעו ושאר דברים הזבים ממקום אחר, דמשמע מדבר שפעמים זב על ידי חולי ופעמים נטהר, ואי מן המעינות היה מדבר, הם דרכם לעולם בכך. ורבותינו דרשו (מכאן) ממבשרו כתיב, כמו שפירש רש"י:

וספר לו. משמעות ספירה אינו בפה אלא במחשבה. וראיה לזה מדכתיב לו. והפי׳ לעצמו שהוא נאמן אלמא דלא מיירי אלא בחשבון ימי טהרה. והא דספירת העומר מצוה למימני בפה אינו אלא מיתורא דקראי כמש״כ בפרשת ראה בס״ד. [ומיושב בזה ק׳ התוספות כתובות דע״ב ד״ה וספרה. אמאי אין מברכין על ספירת זיבה. ולדברינו ניחא שעל מצוה שבמחשבה אין מברכין כמש״כ הטור א״ח סימן תל״ב]:

ב היינו טהרת דמים לא טהרת טומאה דהא כתיב אחריו ורחץ במים חיים וטהר:

ג פירוש אלו ז' ימים צריכים להיות טהורים מטומאת זיבה דאם לא כן מאי וכי יטהר וספר לו וגו' דמשמע אם לא פסק אינו סופר ואי לא יהיו טהורים מזיבה הא לא פסק. ופירש עוד וכולן רצופים מדכתיב לטהרתו שתהא טהרתו אחת פירוש דלא חזי זיבה באמצעי ואי חזי להו באמצעי סתר ליומא קמאי ומונה שבעה ימים טהורים מרישא: