ויקרא טו, יט

כי תהיה זבה. יכול מאחד מכל איבריה, תלמוד לומר (ויקרא כ יח) והיא גלתה את מקור דמיה, אין דם מטמא אלא הבא מן המקור:

דם יהיה זבה בבשרה. אין זובה קרוי זוב לטמא אלא אם כן הוא אדום:

בנדתה. כמו (איוב יח יח) ומתבל ינדהו, שהיא מנדה ממגע כל אדם:

תהיה בנדתה. אפלו לא ראתה אלא ראיה ראשונה:

וְאִתְּתָא אֲרֵי תְהֵי דָיְבָא דָם יְהֵי דוֹבָהּ בְּבִשְׂרָהּ שִׁבְעָא יוֹמִין תְּהֵי בְרִחוּקָהּ וְכָל דְיִקְרַב בָּהּ יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא

וְאִנְתְּתָא אֲרוּם תְּהֵי דַיְיבָא אֲדַם סִמוּק וְאוּכָם וּמוֹרִיק הֵי כְגַוָן זָעְפָרָנָא אוֹ הֵי כְמוֹ דְגַרְגִישְׁתָּא אוֹ הֵי כִמְזַג חֲמַר סִימוּק בִּתְרֵין חוּלְקִין דְמוֹי אֲדַם מְסָאָב הֲוֵי דוֹבָא בְּבִישְרָא שׁוּבְעָא יוֹמִין תְּהֵי יָתְבָא בְּרִיחוּקָהּ כָּל דְיִקְרַב בָּהּ יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא

והשלים דבר הזכר ועתה יחל בנקבה:

בבשרה. ערות האשה וטעו המפרשים בבעל קרי את כל בשרו האבר לבד והעד כל:

דם יהיה זבה - אדמימות מטמא בה ולא לובן כזוב ושכבת זרע שהם לבנים.

ואשה כי תהיה זבה דם. לימד דיני הנדה והזבה והטעין את הזבה קרבן חטאת ועולה ובזה העיד כי לא יקרה זה בבנות עמו זולתי להעיר אזנן על מרי קדם בפועל ובמחשבה כי הוא אמנם הרבות העונש שענש את חוה על פעולתה ומחשבתה שנכלל באמרו הרבה ארבה עצבונך ובכן ראוי שתספור ז' נקיים עד יערה עליה רוח תשובה וטהרה ואז תטבול ותכופר בחטאת על פעולת הרע ובעולה על המחשבה:

דם יהיה זובה בבשרה בגימטריא הן דם נדה מטמא לח ויבש:

תהיה בנדתה (עם האותיות) בגימטריא עד שהיא תבא במים (עם התיבות):

ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה. פירוש דם הזוב שלה, ולא לובן כאיש. שבעת ימים תהיה בנדתה, אפילו לא ראתה אלא ראיה אחת שבעת ימים תהיה בנדתה.

והנה פרשה זו מדברת בענין הנדה והמקראות סתומות בענינה, שהרי אין בה זכרון טבילה כלל אלא במי שנוגע במשכבה שהצריכו הכתוב טבילה, הוא שאמר הנוגע במשכבה יכבס בגדיו ורחץ במים. ונמצא כתוב בתשובת שאלה למר יהודאי גאון, טבילת הנדה מן התורה קל וחומר מנוגע במשכבה, וכל שכן לנוגע בעצמה, וקל וחומר לנדה עצמה שהיא בטומאתה עד שתבא במים. וכך קבלו רז"ל שבעת ימים תהיה בנדתה, בנדתה תהא עד שתבא במים, שהרי בימים וטבילה תליא רחמנא.

ויש מהגאונים שלמדו זה מן הכתוב ורחצו במים, זה בנין אב לכל הטמאים שיהיו בטומאתן עד שיטבלו. ואמרו ז"ל כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה, חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו, מזיגת הכוס הרגל הוא לעברה, ואם שנתה בו להיכרא מותר, כדאמרינן דביתהו דשמואל מחלפא ליה בידא דשמאלא, ולא להושיטו מיד שמאלה לידו קאמר, שזו אפילו בכלים דעלמא אסור, אלא שמוזגת ומנחת לו על השלחן ביד שמאלה להיכרא. דביתהו דאביי מנחא ליה אפומא דכובא, דביתהו דרבא אבי סדיא. הצעת המטה בפניו אסור שלא בפניו מותר. הרחצת פניו ידיו ורגליו, אין צריך לומר בחמין אלא אפילו בצונן אסור, ואין צריך לומר אם היא נוגעת ורוחצת בידיה דהא איכא קרוב בשר ואסור ליגע בה ואפילו באצבע קטנה, אלא אפילו היא מוצקת והוא רוחץ אסור לפי שיש בדבר קרוב הדעת. ויצטרך האדם שיתרחק ביותר ושינהוג חומרא במגע הנדה, וכן פירשו רז"ל (ויקרא י״ח:ו׳) לא תקרבו לגלות ערוה, שום קורבה המביאה לידי גלוי ערוה. כי מפני שבאשה כלי היצירה צריך שיתנהג האדם עמה בטהרה כדי שתהיה היצירה טהורה וראויה לקבל הנפש הטהורה, ומן הידוע כי כל מדות הנפש נמשכות אחר עקר היצירה. ושנו רז"ל הבא על הנדה חייב כרת, ואפילו שתישן בבגדיה עם בעלה במטה אחת אסור, שנאמר (שם) ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב, שהרי הקב"ה הזהיר את ישראל על הטהרה ועל הקדושה שלא יעשו כמעשה הגויים.

ואם תסתכל בפרשה זו תמצא שלא חייבה תורה קרבן בנדה וחייבה בזבה, והטעם לפי שהנדות הוא חולי בטבעה של אשה ולא נתרפאה לעולם מחולי זה, ולכך טמא אותה שבעת ימים בין שתראה יום אחד בין שתראה בכולן כי הנשים בטבען לא תהיה בהן יותר משבעה זולת בהיות בהן שפע יתר בחולי, אבל הזיבה אינו חולי בטבעה, ולפיכך הזכיר בה הכתוב ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה, כלומר בלא עת הידוע לה, או שתוסיף על העת בזוב זוב דמה ימים רבים אחר השבעה הנה הוא חולי כזוב האיש והצריכה הכתוב קרבן כאשר תתרפא כמשפט הזב.

ודע כי החולי הזה המוטבע באשה לא מצאנוהו בנקבות שאר המינין אלא במין האדם בלבד היא האשה, והיה זה על דרך העונש מפתקה של חוה שנאמר לה (בראשית ג׳:ט״ז) הרבה ארבה וגו', ולכן אינו בשאר המינין לפי שהבהמות אין להן שכל ואין ענינם נמשך אחר העונש והשכר. ואפשר לומר כי מטעם שפרחה עליה מאז רוח הטומאה יש בכח האשה הנדה להראות טפי דם במראה או בזכוכית אחר שתביט בהם בתחלת נדותה הבטה גמורה.

ויש לך עוד לדעת כי אע"פ שהוא חולי בטבעה הנה הוא תועלת ומעלה לולד, כי תתנקה האשה מן המותרות ותגרש אותם עד שיהיה הולד נוצר מן הדם הזך והמובחר, כדי שיהיה מוכן לקבל השפע האלהי הוא אור השכל, כענין הברזל שמגרשין ממנו החלודה ואז יהיה ראוי ומוכן לקבל אור השמש לא קודם לכן, ומטעם זה היה ראוי שינהוג זה במין האדם, ולא בנקבות שאר המינין שהונחו שדיהן להניק החלב במקום הערוה, ולא כן במין האדם היא האשה שהונחו במקום השכל כדי להעיר כל אחד מה היתה תכלית בריאתו.

זבה בבשרה בי״ת במקום מ״ם כלומר זובה מבשרה ובשרה כנוי לערוה. שבעת ימים תהיה בנדתה כל שבעה תהיה בנדתה מלמד שאינה טובלת מבעוד יום.

דם יהיה זבה בבשרה ואפילו בהיות הדם בבשרה היא מטמאה, דכיון שהדם בפרוזדור אעפ"י שלא יצא לחוץ טמאה היא, ואפילו באונס היא מטמאה; דאין בודקין אשה זבה כמו שבודקין הזב, כדאמרינן בשמעתי' קמיית' דקדושין, דגבי זב כתיב מבשרו, ודרשינן ולא לתחת אונסו, והכא כתיב בבשרה, וכל חד (משום) לפי ענינא דקרא:

שבעת ימים תהיה בנדתה. ולא פחות ולא יותר, שאם ראתה יום אחד טמאה ששה והוא, אם שנים חמשה והם, ואם ג' ד' והם, וכן עד ז'. ואפילו ראתה כל ז' לערב טובלת ומשמשת, אבל בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טפת דם כחרדל אחד יושבות עליה ז' נקיים כר' זירא, שלא יתקלקלו במנינן:

ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה ז' ימים תהיה בנדתה יש לשאול אנה מצינו בתורה בנדה שצריכה טבילה. והגאון מר יהודאי אמר טבילת הנדה מן התורה ק"ו מנוגע במשכבה וכל שכן לנוגע בעצמה וכ"ש לנדה עצמה שהיא בטומאתה עד שתבא במים שהרי במים וטבילה תלה רחמנא ויש גאונים שלמדו זה מן הכתוב ורחצו במים זה בנין אב לכל הטמאים שיהו בטומאתם עד שיטבלו. ויש לשאול הנדות לא מצאנו בנקבות הבעלי חיים אלא באשה לבד ומה הטעם בזה. תשובה בחטא חוה שנאמר הרבה ארבה עצבונך וכמו שפירשתי בסדר בראשית ולכן יראו במראה של זכוכית שמביט בה הנדה בתחלת נדותה אם מביט בה הבטה גמורה טפות דם. ודע שאף ע"פ שהוא חולי בטבעה הוא תועלת גדולה לולד כי תתנקה האשה מן המותרות ויהיה הולד נוצר מן הדם הזך והנקי לשיהיה מוכן לקבל השפע האלהי וזהו כמו שהמראה שצריך מירוק וזיכוך לשיתרשמו בו הגוונים ולכן הונחו שדי הב"ח במקום הערוה ולא כן בנשים שהשדים שלהן במקום בינה שיינק הולד ממקו' טהור:

וכל הנוגע בה. לא באדם מיירי דא״כ היה לכתוב יכבס בגדיו אלא בכלים מיירי. ובאשר דרך האשה לשמש בכלי בית יותר מאיש מש״ה כתיב בנדה דכל כלי שהיא משמשת בם ודרך ליגע בה יטמא עד הערב:

ה דתהיה יתירה והכי קאמר ואשה כי תראה דם אפילו פעם אחת שבעת ימים תהא בנדתה: