ויקרא טו, לא

והזרתם. אין נזירה אלא פרישה, וכן (ישעיה א ד) נזורו אחור, וכן (בראשית מט כו) נזיר אחיו:

ולא ימתו בטמאתם. הרי הכרת של מטמא מקדש קרוי מיתה:

וְתַפְרְשׁוּן יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִסוֹאֲבַתְהוֹן וְלָא יְמוּתוּן בְּסוֹאֲבַתְהוֹן בְּסָאָבְהוֹן יָת מַשְׁכְּנִי דִי בֵינֵיהוֹן

וְתִפְרְשׁוּן יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל מִן סְאוֹבְתֵּיהוֹן וְיִתְפַּרְשׁוּן מִן נְשֵׁיהוֹן סְמוֹךְ לְוֶוסְתְּהוֹן וְלָא יִסְתַּקֵף עֲלֵיהוֹן דִימוּתוּן מְטוּל סְאוֹבְתְּהוֹן בְּסָאֲבֵיהוֹן יַת מַשְׁכְּנִי דְתַמָן אִיקַר שְׁכִינְתִּי שַׁרְיָא בֵּינֵיהוֹן

והזרתם. יש מפרשים בו והזרתם בחסרון הה״א וזה לא יתכן כי הה״א איננו מאותיות המשך כי לא יהיה נח נעלם כי אם בסוף המלה רק פירושו כמו ונזרו מקדשי בני ישראל כעין והרחקתם וממנו נזיר שהרחיק נפשו מתאות העולם ומשקלו והפלתם את הארץ כי הנו״ן מובלע בדגש:

בטמאתם. בעבור טומאתם ופירושו בטמאם את משכני:

והזרתם את בני ישראל מטמאתם. אמרו רז"ל מכאן אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן, וכמה, אמר רבינא עונה. וכמה עונה, או יום או לילה. ומפורש במסכת נדה שאם היא רגילה לראות דם בחצי היום או בשעה עשירית או באחד עשר מן היום, חייב לפרוש כל אותו היום אבל לא כל הלילה שלה שמותרת לשמש כל הלילה. אי נמי היתה רגילה לראות בשעה שניה מן היום, אותה שעה אסורה לשמש אבל כל הלילה מותרת לשמש, ואם היא רגילה לראות בלילה אפילו בסוף הלילה אסורה לשמש כל אותו הלילה אבל כל היום שלפני הלילה מותרת לשמש, ואפילו רגילה לראות בשעה שניה מן הלילה אינה צריכה לפרוש מבעלה אלא אותה שעה ראשונה מן הלילה לבדה וכל יום שלפניה מותרת. וכל מי שאינו פורש מאשתו סמוך לוסתה אפילו הויין לו בנים כבני אהרן מתים שנאמר והזרתם את בני ישראל וגו', וכתיב והדוה בנדתה, וסמיך ליה אחרי מות שני בני אהרן, כלומר אפילו היה לו קודם לכן בנים חשובים כבני אהרן הן מתים בעון אביהם, שנאמר והזרתם כלומר חייבים אתם להזהיר את בני ישראל שינזרו מנשותיהם סמוך לוסתן כדי שלא יבאו על הנדה, ואם לאו מתים בניהם כמו שמתו בני אהרן בחיי אביהם.

והזרתם זו אזהרה.

ולא ימתו זה עונש.

בטמאתם בשביל טומאתם.

והזרתם את בני ישראל מטמאתם. נראה לי לשון זרות אישטרונייריא [בלע"ז]. ורש"י פירש לשון פרישות, כמו: וינזרו מקדשי בני ישראל:

מטמאתם. מכל טומאות האמורות למעלה, מבהמות טמאות ועופות טמאים ודגים טמאים ושקצים ורמשים ויולדת ונגעים ונדה ובעלי קריי' וזב ובה, כי כל זה דבר מיאוס וטומאה:

ולא ימתו בטמאתם. ששקץ אותם אם [יהיו] משוקצים כשאר אומות, ואני שוכן בתוכם כבין המלאכים וראוים להיות נקיים וטהורים וקדושים ועם סגולה, ואם יכנסו לפני טמאים או יאכלו בקדשי שהם כאוכלים על שלחני ימותו בכרת כי הבא למקדש טמא והאוכל קדש בטומאה בכרת, אבל [אם] ישמרו עצמם בטהרה אז טוב להם:

והזרתם את בני ישראל מטומאתם ולא ימותו וגו׳. הדרש ידוע דבא להפריש מאשה סמוך לוסת. אבל אינו מדויק לפי״ז מאי ולא ימותו וגו׳ דקאי על טומאת מקדש. ולפי הפשט קאי גם אזהרה והזרתם וגו׳ וגם אזהרה ולא ימותו וגו׳ בביאת אשה סמוך לוסת שקרוב לבא לחיוב כרת שלא יהא נזהר בפרישתו ממנה אם תהא נטמאת בשעת תשמיש. והא דכתיב בטמאם את משכני אשר בתוכם. היינו האדם עצמו שהוא משכן לשכינה מצד שהוא צלם אלהים. וכאשר בועל נדה נעשה כטומאה היוצא מגופו ולא כמגע נדה שאינו אלא טומאת מגע מבחוץ. מש״ה קאמר שלא יבא למכשול בטמאם את משכני אשר בתוכם. שתהא נטמאת בשעת מעשה וממילא יהא גם הוא נטמא טומאת הגוף. וזה יהא גורם שלא יהי׳ נזהר לפרוש באבר מת דטומאת הגוף שעשה מוסיף לו טומאה ואיסור כרת כדרך שאמרו חז״ל המטמא עצמו מלמטה מטמאין אותו מלמעלה והבא ליטמא פותחין לו מש״ה תהא הסבה גורמת שלא יהי׳ נזהר באיסור כרת שלפניו:

מ דהואיל וז' דוהזרתם דגושה מביא נו"ן לפניה והוי כאלו כתיב והנזרתם ושורש דוהנזרתם הוא נזר:

נ דקשה לרש"י על מה דכתיב הכא בטומאת מקדש מיתה דמיתה פירושו הוא נכרת ואין זרעו נכרת לאפוקי כרת הוא וזרעו נכרת והא כתיב בתחלת פרשת חקת דעל טומאת מקדש בכרת הוא. ומתרץ הרי הכרת וכו' והרי מיתה נאמר על כללות מיתה בידי שמים ועל פרטות גם כן: