ויקרא טו, ב

כי יהיה זב. יכול זב מכל מקום יהא טמא, תלמוד לומר מבשרו ולא כל בשרו אחר שחלק הכתוב בין בשר לבשר זכיתי לדון, טמא בזב וטמא בזבה, מה זבה ממקום שהיא מטמאה טמאה קלה, נדה, מטמאה טמאה חמורה, זיבה, אף הזב ממקום שמטמא טמאה קלה, קרי, מטמא טמאה חמורה, זיבה:

זובו טמא. למד על הטפה שהיא מטמאה זוב דומה למי בצק של שעורין ודחוי, ודומה ללובן ביצה המוזרת. שכבת זרע קשור כלובן ביצה שאינה מוזרת:

מַלִילוּ עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימְרוּן לְהוֹן גְבַר גְבַר אֲרֵי יְהֵי דָאִיב מִבִּשְׂרֵהּ דוֹבֵהּ מְסָאָב הוּא

מַלִילוּ עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל וְתֵימְרוּן לְהוֹן גְבַר טְלֵי אוֹ גְבַר סִיב אַרוּם יְהֵי דָאִיב מִבִּשְרֵיהּ דְוָיֵיהּ חֲמָא תְּלַת זִימְנֵי מְסָאָב הוּא

זב. כמו זבת חלב כדמות טפות נוטפות:

מבשרו. כנוי לערות הזכר:

זובו. שם:

זב מבשרו - רבותינו פירשו: מראה זוב ומראה קרי.

זב מבשרו. כבר באה הקבלה מבשרו ולא מחמת אנסו' וזה שיהיה הזב שותת בסבת בשרו שהוא כנוי לאמה או לכלי הזרע ולא מחמת סבה אחרת מגרת את הזוב. וכבר פירשו ז"ל (נדה לה, ב) שהזוב הוא כלובן ביצה המוזרת. וכאשר יקרה זה מבשרו שהוא בסיבת חולי כלי הזרע בלבד, הנה זה יורה על חולשתם וחסרון עכולם אשר יקרה על הרוב בסבת רוב התמדת המשגל והרהוריו אשר בו לא תחדל זמת אולת חטאת ובכן ראוי שיספור ז' נקיים אשר בם יסורו הרהוריו מלבו ויטבול מן הטומאה ויכפר בחטאת ועולה על מה שפעל והרהר:

דברו אל בני ישראל ובפ' נגעים לא אמר דברו לפי שע"י העגל שעשה אהרן באו נגעים על ישראל. וסמך פרשת זב למצורע לפי שע"י הנחש נתקללה האשה בזיבה והנחש בצרעת:

איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא. פירש רש"י ז"ל זובו טמא למד על הטפה שמטמאה, זוב דומה למי בצק של שעורים ודומה ללובן ביצה המוזרת, שכבת זרע קשור כלובן ביצה שאינה מוזרת. ואמר רר בשרו את זובו, לומר שזובו כמו הריר שיוצא צלול. או החתים בשרו, שיוצא עב וסותם פי האמה ונחתם בשרו מחמת זובו. וטעם טומאת הזוב באיש מפני היותו חולי כבד מן החלאים הנדבקים, והצריכו הכתוב קרבן שתי תורין או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה, הצריכו חטאת לכפר על חטאו שלא יגרום לו עוד חולי, וקרבן עולה כדי לתת הודאה להקב"ה שרפא אותו וטהרו.

אל בני ישראל בני ישראל מטמאים בזיבה ואין הגויים מטמאין בזיבה. איש ולא קטן איש הוי מעוט אחר מעוט לרבות קטן.

מבשרו עד שתצא חוץ מבשרו. וכנוי לערוה הוי, כמו ומכנסי בד יהיו על בשרו, וכן יהיה זובה בבשרה.

דברו אל בני ישראל. בני ישראל מטמאים בזיבה ולא גוים, אבל רבותינו גזרו עליהם שיהיו כזבים לכל דבריהם:

איש איש. מעוט אחר מעוט לרבות את הקטן:

מבשרו ולא מחמת אונסו, ולפיכך אמרו רבותינו: בז' דרכים בודקין את הזב, המרגילין לזיבה:

דברו אל בני ישראל ואמרתם וגו׳. כל זה מיתר אחר שאמר ״וידבר וגו׳ לאמר״. ואולי שיכון לומר על פי דבריהם שאמרו (תורת כהנים) בני ישראל מטמאין בזיבה ואין אמות העולם מטמאין בזיבה. לזה אמר דברו, פרוש לשון קושי שתמצא טמאה בהם יותר מהגוים, ישראל זב מטמא משכב ומושב ואין הגוי זב מטמא משכב ומושב. ואמר ואמרתם, פרוש לשון מעלה, על דרך אמרו (דברים כו:יז) ״האמרת״ ו״האמירך״, הכונה בזה שהגם שהוא מזקיק בהם הטמאה יותר, זה הוא למעלה להם, שהם ישנם בטהרה, ואין אמות העולם בטהרה, והוא סוד ״אין שוטה נפגע״ (שבת יג:).

איש איש כי יהיה זב וגו׳. צריך לדעת למה כפל לומר איש איש. ואולי שיודיע מה שאמרו זכרונם לברכה במדרש (תנא דבי אליהו פרק טו) ראה אדם קרי שחיב טבילה, ואמר: ״מי רואה אותי? אין בכך כלום״. שוב ראה פעם שניה, אמר: ״מי רואה אותי?״, פעם שלישית, עבר על מה שכתוב ״פעמים שלש עם גבר״ (איוב לג:כט), הוא נעשה זב וכו׳, עד כאן. זה הוא שרמז באמרו איש איש, פרוש פעם ראשונה איש, על דרך אמרו (דברים כג:יא) ״איש כי לא יהיה טהור מקרה לילה״, ואמר פעם שניה, איש, לרמז על פעם שניה, אם חזר בו מוטב, אם לאו יהיה זב גמור ויטבול לטמאה חמורה.

זובו טמא הוא. רז״ל דרשו בתורת כהנים על זה הדרך: ״זובו הוא טמא״ – למד על הזוב שהוא טמא. והלא דין הוא: הזב שהוא גרם לו טמאה טמא, הזוב שהוא גורם טמאה אינו דין וכו׳, שעיר המשתלח יוכיח וכו׳ שהוא טהור ומטמא, תלמוד לומר ״זובו הוא טמא״. ודרשו עוד על זה הדרך: ״הוא טמא״ ואין דם היוצא מהאמה טמא. פרוש, שהייתי דן קל וחומר מרקו: ומה רוק שהוא יוצא ממקום טהרה טמא, דם שיוצא ממקום טמאה אינו דין וכו׳, תלמוד לומר ״הוא״. וכדרך שדן התנא שם כשרצה להצריך רבוי למי רגלים שמטמאים, ודן קל וחומר מרקו וסתר לה מדם היוצא, תלמוד לומר ״וזאת״ לרבות מי רגלים. ובפרק דם נדה (נדה נו.) הקשו: ומה ראית לרבות מי רגלים ולמעט דם היוצא? ואמר רבי שמעון: מרבה אני מי רגלים לטמאה דדומה לרוק שמתעגל ויוצא וחוזר ונבלע, מה שאין כן הדם, עד כאן.

וקשה, אם כן לא לכתב אלא רבוי ״וזאת״, ואני יושב ודן רבוי זה למה, הלא בין מי רגלים בין דם היוצא באים בקל וחמר מרקו. ומכח זה הייתי מכריח לומר שלא לדון קל וחמר, ונאמר שבא הכתוב לסתר קל וחמר שתחיבך לרבות מי רגלים ודם היוצא, ולא רבה אלא אחד מהם. ולידע איזה מהם הוא המתרבה, ידון בדומה לרק שמתעגל וכו׳ כדברי רבי שמעון, ולא היה צריך לכתב מעוט ״הוא״. ואין לדחות שאז הייתי אומר שבא רבוי ״וזאת״ לדם היוצא, הגם שאינו מתעגל וכו׳, אבל מי רגלים אתי בקל וחמר – זה טעות, כי כשאנו באים לדון בקל וחמר מהרק שאינו יוצא ממקום טמאה, אנו דנין מי רגלים ודם היוצא כאחד בקל וחמר, שהרי הם שוים בצד החמור, שיצאו ממקום טמאה, ולא צריך רבוי לדם אם לא שתאמר דאתא קרא לסתר לקל וחמר. ותמצא שגם התנא שגמר מעוט הדם ממעוט ״הוא״, כשבא ללמד מי רגלים מקל וחמר דרקו, דחה ״דם היוצא יוכיח״ שאינו נלמד בקל וחמר, ולא דחה פרכא זו ״מה לדם היוצא שאינו מתעגל״ וכו׳. ומעתה כשלא יהיה אלא רבוי ״וזאת״, תתחיב מעצמך לומר שהתורה מנעתך מלדון קל וחמר זה כדי שלא תדון הכל, ואני יודע כי מה שבא לטהר הוא דם היוצא.

ומכח זה בניתי מקום לפרש, שנתכון הכתוב ביתור תבת ״הוא״ לומר, כי אין גופו של זב לבד הוא המטמא את בעליו, אלא הוא סימן אשר יעשה ה׳ בטמא לצד מעשיו הרעים, והודיע ה׳ כי אדם שיהיה בו סימן זה הוא לו לסימן כי איש טמא הוא. ותבת ״הוא״ שאמר הכתוב חוזרת אל האדם שטמא הוא. ולזה יצו ה׳ משפט האדם שהוא עצמו אב הטמאה לטמא אדם וכלים, והגם דהתנא דרשה למעוט דם, זה היה קדם דרשת ״וזאת״, ואחר דרשת ״וזאת״ נחזר לדון ולדרש. והרבה פעמים דורש בתורת כהנים בדרך זה, וכאן הניח מקום לדורשי תורה.

ואמרתם אלהם. כבר נתבאר בריש הספר לשון ואמרת אליהם שהוא הלכות המקובלות בפ׳. והנה לא מצינו בכל פרשיות שבתורה זה הלשון ואמרתם אליהם. רק דברו אל ב״י לאמר. שביאורו שגם אהרן ידבר אותו הפ׳ בע״פ בזה הלשון שאמר משה. אבל ואמרתם אליהם שהוא הלכות ומשניות אינו מן הצורך לכתוב שילמוד אהרן עם ישראל שהרי כל המשניות ותורה שבע״פ חובה על כל רב ללמוד עם תלמידיו. אלא כלפי שקשה לדבר בעניני זיבה וקרי שהוא באברי הזרע שמתפעלים במחשבה והיינו סבורים שיותר טוב למעט הדבור והלמוד בהם. ורק משה הוא מוכרח ללמד לישראל הקבלות שיש לו בע״פ. שלא יאבדו מישראל. אבל אחר שכבר למדם שוב אין המצוה להגות בהם כמצות ת״ת שהמה למצוה אפילו בלי תועלת למעשה ולזכירה מש״ה כתיב בפ׳ זו ואמרתם אליהם. שגם אהרן ילמוד עם ישראל אחר שכבר למד משה בסדר המשנה כמנהגו. וה״ה כל רב לתלמידיו ומשום שבאמת בלמוד התורה אין יוצא רע והיא אילת אהבים ויעלת חן:

זב מבשרו. היינו האבר שכולו בשר ולמדנו זה מלשון זב. דאין אבר שיהא זב שלא יהא בו עצם ג״כ ובשר האדם אינו זב וע״כ קאי על האבר הידוע שהוא בשר וזב:

ו פירוש אפילו הזב מפיו או מחוטמו ואזנו יהא טמא:

ז ואי לא חילק הכתוב הוה אמינא לעולם מכל מקום שזב ממנו טמא הוא אפילו זב מפיו או מאזנו או מן החוטם ואין לדון בגזירה שוה מאשה דאיכא למיפרך מה לאשה שכן אינה מטמאה בזבה אלא בשלש ראיות שהם בג' ימים רצופים להיזקק שבעה נקיים וקרבן אבל שלש ראיות ביום אחד אין בה דין זבה אבל בזב אפילו בשלש ראיות ביום אחד יש לו דין זב אם כן הוה אמינא שהוא טמא מכל מקום שיצא זיבה ממנו אבל השתא דגלי קרא מבשרו ולא כל בשרו דזב אינו טמא מכל מקום שיצא זיבה ממנו אלא דעדיין לא ידענו מאיזה בשר שזב ממנו שהוא טמא ומאיזה בשר שזב ממנו שהוא טהור זכיתי לדין כו':

ח מה שקורא נדה טומאה קלה משום שאין צריכה שבעה נקיים וקרבן מה שאין כן זבה גדולה שצריכה שבעה נקיים וקרבן:

ט ואם תאמר פשיטא והלא הזב נטמא מאותה טיפה טומאה חמורה שמטמא אדם וכלים טיפה לא כל שכן שתטמא.ויש לומר דאי לא פירש כן הייתי אומר דטיפה אינה מטמאה דילפינן משעיר המשתלח שהמתעסק בו טמא ומטמא את האחרים והוא עצמו אינו טמא הוה אמינא דכמו כן גבי זיבה לכן פירש רש"י לימד על הטיפה כו':

י ודחוי פירושו דק:

כ רוצה לומר דספנא מארעא ולא בא מזכר. פירוש אל תתמה הואיל וטומאתו חמורה דאפילו טיפה אחת של זוב טמא היכי ידעינן אם יוצא ממנו טיפה אחת דלמא טפת קרי הוא וטהור או זוב הוא וטמא ועל זה פירש זוב דומה למי בצק כו':