ויקרא טו, כה

ימים רבים. שלשה ימים:

בלא עת נדתה. אחר שיצאו שבעת ימי נדתה:

או כי תזוב. את שלשת הימים הללו:

על נדתה. מפלג מנדתה יום אחד, זו היא זבה ומשפטה חרוץ בפרשה זו, ולא כדת הנדה, שזו טעונה ספירת שבעה נקיים וקרבן, והנדה אינה טעונה ספירת שבעה נקיים, אלא שבעת ימים תהיה בנדתה בין רואה בין שאינה רואה ודרשו רבותינו בפרשה זו, אחד עשר יום יש בין סוף נדה לתחלת נדה, שכל שלשה רצופין שתראה באחד עשר יום הללו, תהא זבה:

וְאִתְּתָא אֲרֵי יְדוּב דוֹב דְמָהּ יוֹמִין סַגִיאִין בְּלָא עִדַן רִחוּקָהּ אוֹ אֲרֵי תְדוּב עַל רִחוּקָהּ כָּל יוֹמֵי דוֹב סוֹבְתָהּ כְּיוֹמֵי רִחוּקָהּ תְּהֵי מְסָאֳבָא הִיא

וְאִינְתְּתָא אֲרוּם יִדוֹב דוֹב אַדְמָא יוֹמִין תְּלָתָא בְּלָא אֲשׁוּנֵי רִיחוּקָהּ אוֹ אֲרוּם מִידוֹב בָּתַר יוֹמֵי רִיחוּקָהּ כָּל יוֹמֵי דוֹב סְאוֹבְתָּא תְּהֵי מְסָאָבָא לְדִמְשַׁמֵשׁ עִמָהּ מְטוֹל דִמְסָאָבָא הִיא

ימים רבים בלא עת נדתה. לכל אשה עתים ידועות או יארע לה זוב על נדתה:

בלא עת נדתה - לאחר ימי נדתה. כמפורש במסכת נדה אין אשה קרויה זבה להביא קרבן אלא לאחר שבעת ימי נדה בין אם תראה ג' ימים רצופים בתוך אחד עשר יום [בין] בתחילתן בין בסופן צריך שבעת ימים נקיים רצופים וקרבן בשמיני.

ואשה כי יזוב. זש"ה בעצלתים ימך המקרה על ידי שהאשה מתעצלת לבדוק את עצמה מדמיה מטמאה כל טהרות שעשתה למפרע ונעשית מכה ועניה כמו שמצינו בשפחתו של ר"ג שהיתה מפנה חביות ממקום למקום והיתה בודקת עצמה בין כל אחת ואחת לסוף בדקה עצמה ומצאה טמא ואלו לא בדקה בין כל אחת ואחת היו כלן טמאות ולכך אמרו חכמים כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת:

ימים רבים. קבלת רז"ל ימים רבים, ימים שנים, רבים שלשה. וכן אמרו ימים שנים, יכול ימים הרבה, אמר רבי עקיבא כל ששמועו מרובה ושמועו מועט תפשת מרובה לא תפשת, תפשת מועט תפשת. א"ר נחמיה וכי מה בא הכתוב לפתוח או לנעול, והלא לא בא לנעול אלא לפתוח, ואם אתה אומר ימים עשרה אינן אלא מאה, אינם אלא מאתים, אינם אלא אלף, אינם אלא רבוא, וכשאתה אומר ימים שנים פתחת. אמר ר' מונא ימים שנים, יכול ימים הרבה, אם מרובים הם והלא כבר נאמר רבים, הא לא דבר הכתוב אלא בימים מועטים, כמה הם, הוי אומר שנים. רבים שלש, יכול רבים עשרה, נאמר ימים ונאמר רבים מה ימים מעוט ימים שנים אף רבים מעוט רבים שלשה, יכול שנים ושלשה הרי חמשה, וכי נאמר ימים ורבים והלא לא נאמר אלא ימים רבים, הא כיצד רבים הללו יהיו מרובין על השנים, וכמה הן הוי אומר שלשה.

ובמדרש ימים רבים, והלא ימי נדה שבעה הן ולמה קורא אותן ימים רבים, וכן (מלכים א י״ח:א׳) ויהי ימים רבים ודבר ה' היה אל אליהו בשנה השלישית לאמר לך הראה אל אחאב ואתנה מטר וגו', והלא לא היו שלש שנים אלא חדש אחד מהשנה ראשונה וכל שנה שניה וחדש מהשלישית, אלא לפי שהיו ימי רעה נקראו ימים רבים. כיוצא בו (יהושע י״א:י״ח) ימים רבים עשה יהושע את כל המלכים האלה מלחמה. כיוצא בו (דברי הימים ב ט״ו:ג׳) וימים רבים לישראל ללא אלהי אמת וללא כהן מורה וללא תורה, אלא על שעבדו ע"ג קראם רבים, אף כאן אשה פורשת מבעלה והם ימים של צער לפיכך קראם ימים רבים.

ואשה כי יזוב זוב לרבות את האונס.

דמה מחמת עצמה ולא דמה מחמת ולד.

ימים רבים והלא אינן רק שלשה ימים אלא לפי שפורשת מבעלה והם ימים של צער קורא אותם רבים.

על נדתה כמו עם נדתה, דוגמת על שדה הארץ יחשב.

ימים רבים. ימים ב' דאם תפשת מרובה לא תפשת, רבים שלשה דלא בא הכתוב לנעול אלא לפתח, ואם באת לומר הרבה ימים, אין לדבר שעור ונעלת:

בלא עת נדתה. מופלג מנדתה:

על נדתה. או סמוך לנדתה, כמו והנה שלשה אנשים נצבים עליו, דמשמע בסמוך, והם אחד עשר [יום] שבין נדה לנדה כמו שמפורש בת"כ ובהגדה, מה רביעי שראוי לספירה, אם ראתה סמוך לנדתה ג' ימים הרבים הרביעי מן הספירה, ואם הפליגה יום אחד כמו שכתוב: בלא עת נדתה, שמשמע מופלג וכל הפחות יום אחד ונמצא (ג') רביעי מג' ימי הראיה, הרי הרביעי מג' ימי זיבה, כמו כן כל הראוין לספירה אם ראתה סמוך לנדתה, ראוין לזיבה אם ראתה בהם, והיינו עד עשרה, ואחד עשר מרבה [מ]בלא עת נדתה. ואם ראתה יום אחד בתוך י"א יום שומרת יום כנגד יום, דכתיב: וספרה לה, מלמד שסופרת אחד לאחד, ואם שנים שומרת השלישי; ואם שלשה רצופים צריכה ז' נקיים. ואחד עשר אינו צריך שמו[ר] אלא לערב טובלת ומשמשת, ובעשירי, שאינה יכולה לבא עוד לידי זיבה גדולה, פליגי ר' יוחנן וריש לקיש חד אמר עשירי כאחד עשר, וחד אמר עשירי כתשיעי:

או כי תזוב על נדתה. פי׳ הרמב״ם בהל׳ א״ב פ״ו הי״ז שאם ראתה שלשה ימים סמוך לנדתה ה״ה זבה עכ״ל. וביארנו בהע״ש שאי׳ פ״ו אות ד׳ דקמ״ל דאף ע״ג שעדיין לא כלו שבעה ימי נדותה כגון שראתה התחלת נדותה ביום השביעי משבעה ימים שבין ימי זיבה לזיבה וא״כ נמשך טומאת נדתה בתוך י״א ימי זיבה. וס״ד אשר כל עוד שלא נטהרה מנדתה אינה נעשית זבה וכאשר כן הוא באמת דעת ר״ע. אבל כ״ז אינו לראב״ע דס״ל י״א שבין נדה לנדה הל״מ ולא מדיוק מקרא זה א״כ אתי האי קרא לפרש דזיבה חלה בתוך ימי נדותה. ושם הארכנו יותר:

ח וכן שנינו בתורת כהנים ימים שנים רבים שלשה או אינו אלא עשרה אמר ימים ואמר רבים מה ימים מיעוט ימים שנים אף רבים מיעוט רבים שלשה יכול שנים ושלשה הרי חמש וכי נאמר ימים ורבים וכו':

ט פירוש ואחר שבעה ראתה שלשה ימים רצופים אז היא זבה וצריכה שבעה נקיים וקרבן אבל אם ראתה שלשה ימים רצופים בתוך עת נדתה אינה אלא נדה ואינה טמאה אלא שבעה ומיד שפסקה אחר שבעה טובלת ומשמשת עם בעלה ואינה צריכה לא שבעה נקיים ולא קרבן ומשום הכי הוצרך הקרא לומר בלא עת נדתה ללמד את זה ופרשה ראשונה דכתיב בה ואשה כי תהיה זבה מיירי כשראתה יום אחד או שני ימים שהיא זבה קטנה. כתב הרא"ם אך קשה אנה מצא רש"י זכרונו לברכה להוציא המדרש הזה מקרא דבלא עת נדתה ולמה הניח הברייתא שבתורת כהנים שהוציא המדרש הזה מקרא דעל נדתה וכו'. ותמהתי על הרב זכרונו לברכה דאישתמיטתיה ממה שדרשו סוף מסכת נדה דף ע"ג ודברי רש"י זכרונו לברכה הם תלמוד ערוך במסכת נדה עיין שם:

י כלומר לא כי תזוב סתמא אפילו יום אחד מפני שאותה שתזוב יום אחד אינה זבה גדולה אלא זבה קטנה ושומרת יום כנגד יום ולעת ערב טובלת את עצמה ומשמשת עם בעלה והללו דנקט רש"י כלומר הנזכרים לעיל כי היכי דלא תקשה עליו מדוע סתם הכתוב ולא פירש לפי שהם הנזכרים למעלה:

כ דאין לומר סמוך לנדתה כלומר שלא פסקה מלראות כל שבעת ימי נדתה וביום שמיני לנדתה ראתה גם כן אם כן עדיין נדה היא ואינה באה לכלל זבה עד שתפסוק ותטהר לכל הפחות יום אחד להראות שפסקה מלראות דם נדות ומעיינה מדם נדות הוא סתום ועתה נפתח מעיין אחר. גם בכאן הביא הרא"ם דדברי רש"י זכרונו לברכה הם ממדרש תורת כהנים והקשה עליו עיין שם. אבל דברי רש"י זכרונו לברכה הם ממדרש אגדה דמסכת נדה (דף ע"ג) ושם דרש מקרא בלא עת נדתה סמוך לנדתה ומקרא דאו כי תזוב על נדתה מופלג מנדתה:

ל פירוש שכל דמי האשה מיום שתקבע לה וסת עד שתמות או עד שתעקר הוסת ליום אחר היא סופרת שבעה מתחלת יום הוסת ואחר כן י"א יום ואחריהם שבעה וכן חוזר חלילה ובאותן שבעת ימים כל דם שתראה בהן הן דמי הנדה ויושבת בנדתה שבעת ימים אפילו לא ראתה אלא יום אחד ואפילו שופעת דם כל שבעת ימי נדתה ופסקה בסוף השבעה לערב טובלת ומשמשת עם בעלה ואינה צריכה לא ז' נקיים ולא קרבן וכל דם שהיא רואה בתוך י"א ימים שבין נדה לנדה הן דמי הזיבה וזה משפטה אם תראה יום או יומים באותן י"א יום היא שומרת יום כנגד יום ואינה טמאה אלא יום הראיה לבד וביום המחרת אם לא ראתה כל היום לערב טובלת ומשמשת עם בעלה ואם ראתה שלשה ימים רצופים באותן י"א יום צריכה שבעה ימים נקיים וקרבן: