ויקרא טו, ג

רר. לשון ריר שזב את בשרו: את זובו. כמו ריר שיוצא צלול:

או החתים. שיוצא עב וסותם את פי האמה ונסתם בשרו מטפת זובו, זהו פשוטו ומדרשו מנה הכתוב הראשון ראיות שתים וקראו טמא, שנאמר זב מבשרו זובו טמא הוא, ומנה הכתוב השני ראיות שלש וקראו טמא, שנאמר טמאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו טמאתו היא. הא כיצד, שתים לטמאה, והשלישית מזקיקתו לקרבן:

וְדָא תְּהֵי סוֹבְתֵהּ בְּדוֹבֵהּ רָר בִּשְׂרֵהּ יָת דוֹבֵהּ אוֹ חָתִים בִּשְׂרֵהּ מִדוֹבֵהּ סוֹבְתֵהּ הִיא

וְדָא תְּהֵי סְאוֹבְתֵּיהּ גַווֹן חִיוַור בְּדָיֵיהּ חֲרִיר בִּישְרֵיהּ יַת דְיֵיהּ אוֹ דְאִיסְתַתֵּם בִּישְרֵיהּ מִדוֹוֵויהּ סְאוֹבְתֵּיהּ הוּא

וזאת תהיה טומאתו. הטעם כי הזוב הוא על ב׳ דרכים:

רר בשרו. מגזרת ויורד רירו על זקנו:

או החתים. כמו נסגר מגזרת כי חתום הוא והטעם שהתחבר הזוב ונקרש ולא יצא הקרי בשכבו עם האשה:

רר בשרו את זובו - כמו: יורד רירו על זקנו, כלומר: אם מריר ומטפטף בשרו את זובו. שהזוב קלוש כעין קרי.

או החתים - שהוגלד ומידבק על הבשר.

החתים בשרו מזובו בגימטריא זה בחתימת פי האמה:

רר בשרו את זובו מן זובו, כמו כצאתי את העיר.

החתים בשרו. שעור זיבה בחתימת פי האמה, ותלתא קראי כתיבי ולמדנו תורת הזב, זאת תורת הזב זב של ראיה אחת, ואשר תצא ממנו שכבת זרע שוים לטומאת ערב, ולכך הקישן הכתוב בסוף הפרשה, וכאן מנה שתים לטומאת שבעה ושלש אף לקרבן, ואפילו ראה שלשתן ביום אחד או ראיה ארוכה שעור שלש ראיות כמגדו לשילח, טמא טומאת שבעה וחיב קרבן, שתלה הכתוב את הזב בראיות ואת הזבה במים:

טמאתו בזובו. בתורת כהנים אמרו: ״טמאתו בזובו״ – למעט שאינו מטמא באודם עד כאן. פרוש, וזולת מעוט זה, הגם שאמר קרא ״זובו טמא הוא״ ודרשו בתורת כהנים שבא למעט אודם היוצא שאינו מטמא, לא דרשו כן אלא לצד שאחר האמת מעט הכתוב שאינו מטמא הזב באודם. אבל אם לא היה מעוט טמאת האודם, אז היה נכלל גם האודם בכלל אמרו ״זובו טמא״, כי שניהם נקראים זובו, ולא היינו יכולין למעט האודם, והיינו מכרחין לפרש מעוט הוא על טמאת הזב שאינו מטמא באודם, ולא היה לנו מקום למעט דם היוצא שאינו מטמא, והוה אתי בקל וחומר מרקו כאמור שם. או היינו מתחכמים למעטו ממה שיצרך לרבוי ״וזאת״ כמו שכתבנו למעלה.

טמאתו הוא. בתורת כהנים דרשו: ומה הזב שאינו מטמא באודם מטמא בלובן, זבה שמטמאה באודם אינו דין שמטמאה בלובן? תלמוד לומר ״טמאתו הוא״. פרוש, שלא היה צריך לומר ״טמאתו״, אלא בא למעט זבה – ״טמאתו״ ולא טמאתה. ולא מתבת ״הוא״ ממעט הזבה כדברי בעל קרבן אהרן, כי כשנבא לדיק ממשמעות מעוט המתדיק מתבת ״הוא״ יהיה המעוט בטמאה ולא בנטמא, והבן.

ומה שיש לפרש בבריתא זו שהצריך למעט זבה שלא תטמא בלובן שלא תדון בקל וחומר מזב, ובראש בריתא זו ממעט הזב שלא יטמא באודם שלא ידון בקל וחומר מזב, והם שני קל וחומר הסותרים זה את זה, כבר הארכתי בפרשה זו בפסוק ״והזה על המטהר״ (ויקרא יד:ז), ולדרך שכתבתי שם יתישבו גם כן דבריהם זכרונם לברכה במקום זה, כי יש בנדה חומרא, שדמה מטמא לח ויבש (נדה נד:) מה שאין כן זובו של זב שאינו מטמא אלא לח, גם מטמא משכב ומושב בראיה אחת מה שאין כן הזב, ולזה יש להגדיל טמאת הדם. ויש חומרא בזב שאינו צריך ימים אלא ראיות, וגם שסופר שבעה לשתי ראיות מה שאין כן הזבה, ואם כן יש צדדים להגדיל טמאת הלובן, וחש הכתוב למי שיגדל בעיניו חומרא זו לדון קל וחומר בדרך זה, ולמי שיגדל בעיניו חומרא זו שידון בדרך זה, והבן.

וטעם אמרו תבת ״היא״, נראה שחש הכתוב שיאמר האומר: לא מעט הכתוב לבן בזבה אלא למעט שלא יטמא בחומרות האדם, דהינו לטמא משכב ומושב בראיה אחת, שלא לומר דון מינה ואוקי באתרה, אבל לטמא בטמאתו של זב עדין אני אומר שכן הוא. תלמוד לומר מעוט שני ״היא״, פרוש שהמעוט בא על מציאות עצמה של טמאת הזב שאינה אלא בו, ושעור הדברים הם על זה הדרך: טמאה זו כמשפט אשר בו הוא, דהינו שמטמאים בשתים ושלש ראיות, אינה אלא בזב, כמובן מאמרו ״טמאתו״ ולא של זבה.

רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו. באשר הייתי אומר דהזיבה אינה מטמאת אלא כשהוא זב מאליו. אבל כשמוציא במשמוש היד כמו שמוציאים הרוק בכח האדם אינו טמא מש״ה כתיב דה״ה כשטיפה רר כמו ריר שבפיו. או אפילו כבר הוא יבש ע״פ האמה ואינו ראוי לזוב עוד מכ״מ ה״ה כזב:

טומאתו היא. היא הטיפה שראויה היתה לזוב אלא עפ״י סבה לא הספיקה לזוב עד שנתייבשה מעט:

ל פירוש אם ראה ראייה ראשונה הוא כרואה שכבת זרע שאינו מטמא רק במגע ובראיה שניה מטמא אף במשא ומטמא משכב ומושב וטעון ספירת שבעה נקיים ובשלישית אף לקרבן כדאיתא פרק קמא דמגילה אין בין ראייה שניה לראייה שלישי בזב אלא קרבן: