ויקרא טו, יא

וידיו לא שטף במים. בעוד שלא טבל מטמאתו, ואפלו פסק מזובו וספר שבעה ומחסר טבילה, מטמא בכל טמאותיו וזה שהוציא הכתוב טבילת גופו של זב בלשון שטיפת ידים, ללמדך שאין בית הסתרים טעון ביאת מים, אלא אבר הגלוי, כמו הידים:

וְכֹל דִי יִקְרַב בֵּהּ דוֹבָנָא וִידוֹהִי לָא שְׁטַף בְּמַיָא וִיצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי בְמַיָא וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא

וְכָל מִדַעַם דְיִקְרַב בֵּיהּ דוֹבָנָא וִידוֹי לָא שְׁטַף בְּמַיָא יְהֵי מְסָאָב וְאִין גַבְרָא הוּא יְצַבַּע לְבוּשׁוֹי וְיַסְחֵי בְּאַרְבְּעִין סָאוִין דְמוֹי וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא

וידיו לא שטף במים יקרא הכתוב הטבילה שטיפה במים שאמר בכאן וכל כלי עץ ישטף במים וכן יקראנה בבגדים כבוס וכבס שנית וטהר (ויקרא י״ג:נ״ח) והטעם בעבור כי הטבילה צריכה שלא יהיה בה דבר חוצץ אלא ישטוף כל גופו במים כלשון ומורק ושוטף במים (ויקרא ו׳:כ״א) וכן נחל שוטף (ירמיהו מז ב) וענין הכתוב בעבור כי הנגיעה בידים אמר כי אשר יגע בו הזב בידיו ועדיין לא שטף אותם בשטיפת כל גופו במים יהיה טמא כאלו אמר וכל אשר יגע בו הזב בידיו ועדיין לא רחץ במים ביום טהרתו יכבס בגדיו והוצרך לומר לשון שטיפה ללמד על הרחיצה שיזכיר (ויקרא ט״ו:י״ג) ורחץ בשרו במים חיים שתהיה בשטיפה ושפשוף להסיר החציצה כמו שפירשתי ואיננו נכון שיאמר כי אשר יגע בו הזב אחרי שישטוף ידיו במים לא יטמא שכבר אמר כי כל הנוגע בבשר הזב באי זה מקום שיהיה ממנו יטמא וכן במשכבו ומרכבו ובכלי אשר ישב עליו עד אשר יטהר מזובו ורחץ בשרו במים חיים וטהר אבל הכתוב ירמוז לטהרתו בטבילה גמורה כמו שפירשתי ורבותינו אמרו (תורת כהנים זבים פרק ד ה) שהוציא הכתוב טבילת גופו של זב בלשון שטיפת ידים ללמדך שאין בית הסתרים טעון ביאת מים אלא אבר הגלוי כמו הידים וטעם טומאת הזוב באיש מפני היותו חולי כבד מן החולאים הנדבקים וצריך קרבן לתת הודאה לשם שריפא אותו וטהרו וצריך חטאת לכפר על חטאו שלא יגרום לו עוד חולי וטעם טומאת שכבת זרע (ויקרא ט״ו:ט״ז-י״ח) אע"פ שהוא בטבע התולדה כטעם טומאת המת כי המקור משחת והשוכב לא יודע אם ישחת זרעו או יהיה ממנו ולד נוצר ובזוכרי טומאת המת בעזרת הממית והמחיה יתבאר לך הקרי ועוד אזכיר בנדה (רמב"ן על ויקרא י״ח:י״ט) טומאת עקרים הקל הכתוב בזוב האשה בעת נדתה ולא חייב בה קרבן בעבור שהוא בטבעה ולא נתרפאת מחולי וטמא אותה שבעת ימים בין שתראה יום אחד או כל השבעה (אבל) הנשים בטבען לא תהיה בהן יותר משבעה זולתי בהיות בהן שפע יתר בחולי אבל כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת הידוע לה או שתוסיף על העת ויזוב זוב דמה ימים רבים אחרי השבעה ההם הנה הוא חולי כזוב האיש והצריך אותה קרבן בהתרפאותה כדין הזב ולא הזכיר הכתוב טבילה באשה כי הזכיר זוב האיש וטומאתו ואמר בסוף (ויקרא ט״ו:י״ג) ורחץ בשרו במים חיים וטהר וחזר ואמר באשה (ויקרא ט״ו:י״ט) ואשה כי תהיה זבה כאיש הזב דם יהיה הזוב שלה לא לובן כאיש והזכיר הטומאה בנדה ובזבה ואחרי כן הזכיר בזבה (ויקרא ט״ו:כ״ח) ואם טהרה מזובה כאשר יטהר הזב מזובו וספרה לה שבעת ימים כאשר יספור הזב ואחר תטהר כטהרת הזב ועל דרך הפשט שתהיה צריכה רחיצה במים חיים כזב אבל רבותינו הקלו בטהרת הזבה שתטהר כדרך שאר הנטהרים מטומאתם במי מקוה (תוספתא מגילה פ"א הי"א) והטעם להם מפני שלא היה צריך להזכיר כלל "ואחר תטהר" שבכלל האיש היא שלא בא הכתוב אלא להזכיר החלוק שבין הזכר לנקבה שיהיה זובה בדם ולחלק בין עת נדתה ובין בלא עתה ולפיכך סברו שבא הכתוב לרבות לה טהרה לומר "ואחר תטהר" כנטהרים בתורה גם בלא מים חיים:

וידיו לא שטף במים. היה נראה לנו כי כל מאכל והדומה לו שיגע בו הזב והנגיעה היא בידים וידיו שטופות איננו טמא בעבור שלא נגע במקום הזוב רק כאשר ראינו כל אבותינו פירשו וידיו כגופו קבלנו דבריהם ועל דרך הפשט כי כל טהור שיגע בו הזב וידיו שטופות הוא יטמא ולא בגדיו ואם לא היו שטופות יטמאו בגדיו וזה כמו הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו:

וידיו לא שטף במים - הזב לא טבל. כך דרשו חכמים. ולי נראה לפי פשוטו: לפי שאמר למעלה: רר בשרו את זובו, או החתים בשרו מזובו - שהוגלד ונדבק על בשרו, לכך דבר לשון נקייה: וידיו לא שטף במים - שאם לא שפשף יפה את בשרו וגם פי האמה שהחתים כמפורש במסכת נדה, אף על פי שטבל עדיין טמא הואיל ולא שפשף יפה קודם טבילה וכל הנוגע בו יטמא. ולפי שדרך פי האמה הזוב יוצא וצריך שישפשף, דיבר לשון שטיפת ידיו למשל כעין מה שכתוב אצל זונה: אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און. וכן: אך מסיך הוא את רגליו. לפי שמדבר על יציאת חוץ, אף כאן שטיפת ידים על מקום יציאת הזוב מאותו מקום. וגם לשון שטף מוכיח שהוא להעביר לכלוך שום דבר ממקומו. כמו: ומורק ושוטף במים - להעביר שומן של חטאת שבכלי. וכן: מים כבירים שוטפים. וכן: תשטף ספיחיה עפר ארץ. אף כאן להעביר את הזוב שעל בשרו.

שטף ב' דין ואידך וחלף ביהודה שטף ועבר שזב צריך מים חיים:

וידיו לא שטף במים. כוונת הכתוב טבילת הגוף, והיה ראוי לומר וידיו לא רחץ במים, אבל כנה הטבילה בלשון שטיפה לפי שהטבילה צריכה שלא יהא בה דבר חוצץ אלא שישטוף גופו בידים במים, כלשון (ויקרא ו׳:כ״א) ומורק ושוטף במים, (ירמיהו מ״ז:ב׳) לנחל שוטף. וכתב רש"י ז"ל הוציא הכתוב טבילת גופו של זב בלשון שטיפת ידים ללמדך שאין בית הסתרים טעון ביאת מים אלא אבר גלוי כמו הידים.

וכל אשר יגע בו הזב וגו'. אין כאן מקומו של מקרא זה עד לאחר וכי יטהר הזב מזובו אלא איידי דנקיט ליה במגעותיו של זב כתבינהו לכולהו בחד דוכתא.

וידיו לא שטף במים א״ר אלעזר בן ערך מכאן סמכו לטהרת הידים מן התורה ולשון נקיה הוא שהוציא טבילה בלשון רחיצת ידים וכן מצינו ארחץ בנקיון כפי.

וכל אשר גע בו הזב. וידיו שנגעו בבשרו או בידיו (?) לא שטף במים, כלומר, והזב לא טבל, והאי דאפיק הטבילה בלשון שטיפה, למד שצריך לפשפש משום חציצה, והאי דפרט ידיו, דהוו בכלל אשר יגע בו הזב, [אמר] מה ידיו בגלוי אף כל בגלוי, דאי נגעה בו טומאה בבית הסתרים אינו טמא. וכן גבי טבילה אינו צריך שיבואו לו מים בבית הסתרים, אלא האיש נראה בשעת טבילה כמוסק, והאשה כאורגת, שמה שנגלה בשעת המלאכה אינו בית הסתרים. ומיהו אף בית הסתרים כגון בתוך הפה צריך שיהא ראוי לבא בו מים, שלא יהא עצם בין שניו:

וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים. מקרא זה קשה משמעותו לפי הפשט. שהרי מגע הזב ממש כבר כתיב והנוגע בבשר הזב. ומה לי שיגע הזב בטהור או הטהור בזב וכפרש״י נדה דמ״ג א׳. ומש״ה אי׳ שם דמיירי בהיסט הזב שהזב מסיט את הטהור ומטמא מה שלא מצינו בכה״ת כולה טומאה כי״ב. והאי מגע הוא היסט. אבל עדיין אינו מובן לפי״ז וידיו לא שטף במים. ונראה דמשמעות אשר יגע בו אפילו בבגדי האדם בשעה שהוא לבוש כמש״כ לעיל. מש״ה התנה הפסוק וידיו לא שטף במים שהזב לא שטף ידיו וסתמן עסקניות הן ומלוכלכות בטיפת זיבה וביחוד זב שמצות בדיקתו תדירה כמו נשים כדאי׳ ר״פ כל היד. וא״כ הרי נפל טיפת זיבה על בגדי הטהור והוא נושאם מש״ה הוא מטמא בגדים . זהו משמעות מקרא מכ״מ יש להבין ממקרא זה היסט הזב ג״כ. ואי כמש״כ אין מדויק לשון וכל אשר וגו׳ דמשמע אפילו כלי כמו בפ׳ חקת וכל אשר יגע בו הטמא יטמא וזה א״א אלא בהיסט הזב. אבל המשך וידיו לא שטף במים. וכבס בגדיו. א״א לפרש אלא כמש״כ. ושתים זו שמענו ממשמעות אותו מקרא וכיב״ז יש הרבה מקראות כמש״כ בפרשת משפטים ובכ״מ:

ש ואזב קאי ולא אנוגע בו לומר שקודם שטבל הרי הוא טמא וטעון כבוס בגדים דאם לא כן לא הוה ליה למיכתב אלא וכל אשר יגע בו הזב וכבס בגדיו ורחץ במים וידיו לא שטף למה לי:

ת כגון תוך פיו ופי האשה דלמטה ותוך הקמטים דאף על גב דלא עלו בהן מים טהור רק ראוי לביאת מים בעינן: