"ועשו להם ציצת על כנפי בגדיהם" (ט"ו, ל"ח)

הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל היה מנשק את הציצית בבית המרחץ לפני שפשטה וכן מיד כשלבשה. והנה אחד מבטויי החביבות שמחבבים ישראל את המצוות הוא הנשוק. בני ישראל מבטאים בעז את חביבותם למצוה בכך שהם מנשקים ומראים עד כמה חביבה ויקרה היא להם, והיות והגרי"ח פשט מעליו את הציצית ונפרד מהמצוה, רצה להביע כמה קשה פרידתו מהציצית.

ומוצאים אנו במצות תפלין (בשלחן ערוך אורח חיים כ"ח, ג'): 'מנהג חכמים לנשק התפלין בעת הנחתן ובעת חליצתן'.

טעם נוסף מוצאים אנו ב'שערי אפרים' (שער י' סעיף ד'): 'וענין הנשוק הוא חבור לטהרה'. ויותר מזאת כתב ה'אלשיך' (שיר השירים א', ב'): ענין החבוק מראה על התחברות החמר בלבד, ואלו הנשיקה מראה גם על התחברות הנפש 'ועל הנפש ינשק לו לזכות כי 'נפשו קשורה בנפשו', כי הלא הפה מתיחס אל הנפש, כמו שתרגם אונקלוס 'ויהי האדם לנפש חיה' - לרוח ממללא. על פי דברים אלו לומדים אנו כי היהודי, בנשקו חפצי מצוה, מראה הוא בכך התקשרותו למצוה עד שהוא חש כי נפשו קשורה בה. כן מוצאים אנו ברמ"א (ס' כ"ד ד' בשם ה'בית יוסף'): גם נוהגים קצת אנשים לנשק הציצית בעת שרואה בהן משום חבוב מצוה.