דבר העורך

פרשתנו פותחת בחטא המרגלים שכאמור הביא רעה גדולה על בני ישראל במדבר. ברם בכל דבר שלכאורה נראה רע עלינו למצא את הטוב, ועתה נסביר אומר הפסוק (י"ג, ל"א-ל"ג): "ושם ראינו את הנפילים בני ענק מהנפלים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם". מובא ב'ילקוט מעם לועז' בשם המדרש: כשראו הענקים שהמרגלים קוטפים פרות אלו, בא תלמי וצעק עליהם והמרגלים נפלו על פניהם מרב פחד ופרחה נשמתם. באו הענקים ונשבו להם בפניהם עד שחזרו לתחיה.

אמרו להם: אל תתיראו, ולמה באתם לכאן לחפר את הארץ? הרי הארץ ומלואה שיכים לאלקיכם, ולמי שהוא רוצה - הוא נותנה. ואחר כך פטרו אותם לשלום. ובשכר אותם הדברים שאמרו, נתן להם הקדוש ברוך הוא לענקים חיים ארכים, ונשארו בחיים עד חרבן בית שני.

עתה נתבונן בדבר: הנפילים הללו היו מלאכי השרת שירדו מהשמים וקלקלו דרכיהם. היו נוטלים נשים מתחת יד בעליהן, מגלי עריות, גזלנים ועובדי עבודה זרה. שיא הטמאה! והנה, פעם אחת בחייהם אמרו מלה אחת טובה של אמונה, השמיעו מוסר למרגלים, ובזכות זו האריכו ימים עד חרבן בית שני.

מכאן אנו למדים עד כמה גדולה מלה אחת של תוכחת מוסר אחת. גם מי שרחוק, משלמות כוחה של מלה אחת יכול לקנות את עולמו!

דגמא נוספת אפשר למצא מהספור הבא מתוך 'רפידתו זהב', על הפסוק: "הטובה היא אם רעה"? - ספר הרב אברהם מרדכי מלאך שליט"א: מספר על רבי זלמן בריזל זצ"ל, ששנה אחת בערב פסח היה במאפיה ואפה מצות. היתה איזו אבן בדרך, וכשרץ עם המצות - נפל ושבר את היד...

בואו נדמין לעצמנו איך אנחנו היינו מגיבים כאשר בערב פסח נשברת היד? וכי בורא עולם לא יכול היה למצא זמן מתאים יותר?! אבל רבי זלמן לא אמר כך. הוא קשר תחבשת על היד, הלך לרופא, ובערב פסח, כשהלך לבית הכנסת, נכנס עם רקוד. אנשים לא ידעו שהוא שבר את היד, רק ראו שהיד קשורה והוא רוקד.

שאלוהו: 'ר' זלמן, מה קרה'? ולא יכול היה לענות מרב רקודים, ממש עד תחלת התפלה. בסוף התפלה שאלוהו שוב: 'ר' זלמן, מה קרה'?! - 'אתם לא יודעים'? השיב - 'היום ארעו לי שני נסים גדולים: א. נפלתי על הרצפה ולא דפקתי את הראש, זה נס עצום! ב. הייתי צריך לשבר את היד, ואז, במצב זה, לא נתן להניח תפלין במשך כמה ימים, מה עושים?! אז השם יתברך עשה לי נס גדול שהדבר קרה בערב פסח, וכך יש שבעה ימים שבהם גם ככה לא מניחים תפלין! בעזרת השם בתם שבעת הימים הדבר יתרפא ואוכל להניח תפלין כאדם רגיל!

אין רע יורד מהשמים, העקרון הזה מבסס על האמונה שהמקור של הכל הוא טוב מחלט (כפי שאמר רבי עקיבא: 'כל דעביד רחמנא - לטב עביד', ונחום איש גמזו שאמר: 'גם זו לטובה'). מכיון שהבורא הוא טוב ותכליתו להיטיב, התוצר הישיר שלו לא יכול להיות רע במהותו. עלינו לחיות כך כדרך חיים, מה שאנחנו חווים כ"רע" הוא לעתים קרובות "טוב בתחפשת" או טוב שפשוט קשה לנו להכיל כרגע. כמו נתוח שמכאיב למטפל אך נועד להציל את חייו - הכאב הוא אמצעי, לא המטרה.

כשאדם מאמין שאין רע מחלט, הוא מפסיק לשאל "למה זה קרה לי"? ומתחיל לשאל "איך אני יכול לצמח מזה"?...

כשהמרגלים ראו את יושבי הארץ קוברים את מתיהם, הם פרשו זאת כ"ארץ אוכלת יושביה". הם ראו רע! חז"ל מסבירים שהקדוש ברוך הוא עשה להם טובה עצומה - הוא העסיק את המקומיים בקבורה כדי שהמרגלים יוכלו להסתובב בארץ באין מפריע.

בפשטות אפשר לומר, הקדוש ברוך הוא הוריד טוב (להגן עליהם), אבל המרגלים, בגלל אינטרסים אישיים (שידעו שאם יכנסו לארץ ישראל הם כבר לא יהיו נשיאים), תרגמו את זה לרע. זה בדיוק הענין של "אין רע יורד": הטוב ירד, הפרשנות שלהם קלקלה אותו. מכאן, חובה עלינו לראות ולמצא את הטוב בכל דבר. וישמע החכם ויוסיף לקח.