בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ · פרשת שלח לך

דבר העורך

פרשתנו פותחת בחטא המרגלים שכאמור הביא רעה גדולה על בני ישראל במדבר. ברם בכל דבר שלכאורה נראה רע עלינו למצא את הטוב, ועתה נסביר אומר הפסוק (י"ג, ל"א-ל"ג): "ושם ראינו את הנפילים בני ענק מהנפלים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם". מובא ב'ילקוט מעם לועז' בשם המדרש: כשראו הענקים שהמרגלים קוטפים פרות אלו, בא תלמי וצעק עליהם והמרגלים נפלו על פניהם מרב פחד ופרחה נשמתם. באו הענקים ונשבו להם בפניהם עד שחזרו לתחיה.

אמרו להם: אל תתיראו, ולמה באתם לכאן לחפר את הארץ? הרי הארץ ומלואה שיכים לאלקיכם, ולמי שהוא רוצה - הוא נותנה. ואחר כך פטרו אותם לשלום. ובשכר אותם הדברים שאמרו, נתן להם הקדוש ברוך הוא לענקים חיים ארכים, ונשארו בחיים עד חרבן בית שני.

עתה נתבונן בדבר: הנפילים הללו היו מלאכי השרת שירדו מהשמים וקלקלו דרכיהם. היו נוטלים נשים מתחת יד בעליהן, מגלי עריות, גזלנים ועובדי עבודה זרה. שיא הטמאה! והנה, פעם אחת בחייהם אמרו מלה אחת טובה של אמונה, השמיעו מוסר למרגלים, ובזכות זו האריכו ימים עד חרבן בית שני.

מכאן אנו למדים עד כמה גדולה מלה אחת של תוכחת מוסר אחת. גם מי שרחוק, משלמות כוחה של מלה אחת יכול לקנות את עולמו!

דגמא נוספת אפשר למצא מהספור הבא מתוך 'רפידתו זהב', על הפסוק: "הטובה היא אם רעה"? - ספר הרב אברהם מרדכי מלאך שליט"א: מספר על רבי זלמן בריזל זצ"ל, ששנה אחת בערב פסח היה במאפיה ואפה מצות. היתה איזו אבן בדרך, וכשרץ עם המצות - נפל ושבר את היד...

בואו נדמין לעצמנו איך אנחנו היינו מגיבים כאשר בערב פסח נשברת היד? וכי בורא עולם לא יכול היה למצא זמן מתאים יותר?! אבל רבי זלמן לא אמר כך. הוא קשר תחבשת על היד, הלך לרופא, ובערב פסח, כשהלך לבית הכנסת, נכנס עם רקוד. אנשים לא ידעו שהוא שבר את היד, רק ראו שהיד קשורה והוא רוקד.

שאלוהו: 'ר' זלמן, מה קרה'? ולא יכול היה לענות מרב רקודים, ממש עד תחלת התפלה. בסוף התפלה שאלוהו שוב: 'ר' זלמן, מה קרה'?! - 'אתם לא יודעים'? השיב - 'היום ארעו לי שני נסים גדולים: א. נפלתי על הרצפה ולא דפקתי את הראש, זה נס עצום! ב. הייתי צריך לשבר את היד, ואז, במצב זה, לא נתן להניח תפלין במשך כמה ימים, מה עושים?! אז השם יתברך עשה לי נס גדול שהדבר קרה בערב פסח, וכך יש שבעה ימים שבהם גם ככה לא מניחים תפלין! בעזרת השם בתם שבעת הימים הדבר יתרפא ואוכל להניח תפלין כאדם רגיל!

אין רע יורד מהשמים, העקרון הזה מבסס על האמונה שהמקור של הכל הוא טוב מחלט (כפי שאמר רבי עקיבא: 'כל דעביד רחמנא - לטב עביד', ונחום איש גמזו שאמר: 'גם זו לטובה'). מכיון שהבורא הוא טוב ותכליתו להיטיב, התוצר הישיר שלו לא יכול להיות רע במהותו. עלינו לחיות כך כדרך חיים, מה שאנחנו חווים כ"רע" הוא לעתים קרובות "טוב בתחפשת" או טוב שפשוט קשה לנו להכיל כרגע. כמו נתוח שמכאיב למטפל אך נועד להציל את חייו - הכאב הוא אמצעי, לא המטרה.

כשאדם מאמין שאין רע מחלט, הוא מפסיק לשאל "למה זה קרה לי"? ומתחיל לשאל "איך אני יכול לצמח מזה"?...

כשהמרגלים ראו את יושבי הארץ קוברים את מתיהם, הם פרשו זאת כ"ארץ אוכלת יושביה". הם ראו רע! חז"ל מסבירים שהקדוש ברוך הוא עשה להם טובה עצומה - הוא העסיק את המקומיים בקבורה כדי שהמרגלים יוכלו להסתובב בארץ באין מפריע.

בפשטות אפשר לומר, הקדוש ברוך הוא הוריד טוב (להגן עליהם), אבל המרגלים, בגלל אינטרסים אישיים (שידעו שאם יכנסו לארץ ישראל הם כבר לא יהיו נשיאים), תרגמו את זה לרע. זה בדיוק הענין של "אין רע יורד": הטוב ירד, הפרשנות שלהם קלקלה אותו. מכאן, חובה עלינו לראות ולמצא את הטוב בכל דבר. וישמע החכם ויוסיף לקח.

שלח לך - תוכן ענייני הפרשה

א. הקדוש ברוך הוא מאפשר למשה רבינו לשלח מרגלים לתור (לבדק) את ארץ כנען, לפני כניסתם לארץ (י"ג, א'-ט"ז).

ב. משה רבינו בחר מרגלים (מכל שבט) והורה למרגלים, כיצד יבדקו את טיבה של הארץ - הטובה היא אם רעה, ואת העמים היושבים בה - אם רבים וחזקים הם או מעטים וחלשים (י"ג, י"ז-כ').

ג. המרגלים נכנסים לתור את הארץ דרך הנגב, ושבים למדבר פארן לאחר ארבעים יום, ובידם מפרי הארץ (י"ג, כ"א-כ"ה).

ד. המרגלים מוציאים את דבת הארץ, חוץ מיהושע וכלב, שדברו בעד הכניסה לארץ ישראל וקורעים בגדיהם (י"ג, כ"ו-ל"ג).

ה. תגובת העם: "ויבכו העם בלילה ההוא" - בכי לחנם, תלונות העם כנגד משה (י"ד, א'-י').

ו. ה' רוצה לכלות את העם, בגלל חסר האמונה בו.

ז. משה רבינו נושא תפלה לה' לבטול הגזרה, ומבקש רחמים, בטענה שלא יהיה חלול ה', וה' אמר ענה לו: "סלחתי כדברך" (י"ד, י"ג-כ').

ח. הענש: המרגלים (למעט יהושע וכלב) מתו במגפה (ויהושע וכלב זכו בחלק המרגלים בארץ ישראל) ועל עם ישראל נגזר למות במדבר, ובניהם - רק בסוף ארבעים שנה - יכנסו לארץ ישראל (י"ד, כ"א-ל"ח).

ט. נסיון העפלה לארץ ישראל והמפלה (י"ד, מ'-מ"ה).

י. מצות נסכים בקרבן עולה ושלמים, ליחיד וצבור (ט"ו, א'-ט"ז).

יא. הפרשת חלה (שיתחיבו בה משיכנסו לארץ ישראל) (ט"ו, י"ז-כ"א).

יב. קרבן הצבור והיחיד בשגגת עבודה זרה (ט"ו, כ"ב-כ"ט).

יג. ענש המגדף, ועובד עבודה זרה במזיד - כרת (ט"ו, ל'-ל"א).

יד. ענש מקושש העצים בשבת (ט"ו, ל"ב-ל"ו).

טו. פרשת ציצית (ט"ו, ל"ז-מ"א).

"ומה הארץ אשר הוא ישב בה הטובה הוא אם רעה" (י"ג, י"ט) - מדוע בדקו אם הארץ רעה או טובה, הרי הקב"ה הבטיח להם ארץ טובה

משה רבינו שלח מרגלים לראות את הארץ 'החזק הוא הרפה, המעט הוא אם רב'. זה מתקבל על הדעת מה שהלכו לבדק אם 'החזק הוא הרפה, המעט הוא אם רב', וכן 'הבמחנים אם במבצרים' - זהו כדי לדעת כיצד לכבש את הארץ. אבל מדוע בקשו לבדק 'הטובה היא אם רעה', והרי הקדוש ברוך הוא הבטיח כבר פעמים רבות שיביאם אל 'ארץ טובה ורחבה ארץ זבת חלב ודבש'?!

הרמב"ן כתב: 'אמר להם שיתנו לב לדעת כן כדי שיגידו לעם וישמחו ויחליפו כח לעלות שם בשמחה. ולכך אמר להם 'והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ', כדי שיראו בעיניהם בשבח הארץ'.

ועוד נראה לבאר ששאלתם היתה 'ומה הארץ אשר הוא ישב בה הטובה היא אם רעה', כלומר - האם עתה, כשאמות העולם עדין גרים בה, היא טובה או רעה.

כלומר, האם הארץ הטובה שהבטחה היא טובה בעצמותה, או שהדבר תלוי בזכויות העם שגרים בה. וזה היתה טעותם כשראו שהארץ אוכלת יושביה ובני ענקים, והוכיחו שהארץ אינה טובה, ולא הבינו שכשעם ישראל יכנס אליה וירבו במצוות ובמעשים טובים - תשרה הברכה בארץ.

רבי יעקב נימן זצ"ל המשיל את הדבר לבית שחלונותיו סגורים ואטומים ואין לאויר הצח אפשרות לחדר פנימה. נכנס לשם שוטה אחד והחל לצעק: איך אפשר לגור בדירה כזו?! אמר לו חברו: שוטה שבעולם! הלא רואה אתה שהבית גדול ומרוח, מה שהבית בלי אויר - כי הבית עמד סגור, המתן שנפתח את החלונות ויתחלף האויר ותוכח שטוב לגור כאן.

כך גם ארץ ישראל, בלי תורה - היא 'ארץ אוכלת יושביה'. אולם כשיבואו בני ישראל וילמדו בה תורה - יתחלף האויר 'לאוירא של ארץ ישראל שהוא מחכים. ['הארות משלחן גבוה ']

"שלח לך אנשים ויתרו..." (י"ג, ב) - הקדוש ברוך הוא נוהג עם האדם כפי מה שהאדם בוטח בו וסומך עליו

וברש"י: 'שלח לך - לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח'. וה'כלי יקר': דבר אחר לכך פרט אנשים, לפי שאמרו רז"ל (במדרש ילקוט שמעוני פנחס תשעג, כ"ז) האנשים היו שונאים את הארץ ואמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר י"ד, ד') והנשים היו מחבבות הארץ ואמרו תנה לנו אחזה (שם כ"ז, ד') ועל כן אמר הקדוש ברוך הוא לפי דעתי שאני רואה בעתיד היה יותר טוב לשלח נשים המחבבות את הארץ כי לא יספרו בגנותה, אבל לך לדעתך שאתה סבור שכשרים המה ואתה סבור שהארץ חביבה עליהם תשלח אנשים וזהו שלח לך לדעתך אנשים, אבל לדעתי היה יותר טוב לשלח נשים כאמור.

ויתרו את ארץ כנען, מצינו ג' לשונות בענין זה ויתורו, ויחפרו, וירגלו, כי ישראל אמרו (דברים א', כ"ב) 'נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ', והקדוש ברוך הוא אמר 'ויתרו את ארץ כנען'. ובמרגלים כתיב (שם א', כ"ד) 'וירגלו אותה', לפי שג' דעות היו באותה עצה כי הקדוש ברוך הוא אמר ויתורו, שיש במשמעתו גם לשון יתרון כי רצה הקדוש ברוך הוא להראות להם יתרון הארץ על כל הארצות כמו שכתוב (שמות ג, ח) 'ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה'. וטובה זו היא הטובה הרוחנית מצד היותה אוירא שמחכים (מסכת בבא בתרא קנ"ח:) כי זה הכנה אל האדם לבוא על ידו לכלל הטובה האמתית כי אין לאדם יתרון תחת השמש זולתו ויתרון ארץ זה בכל היא (קהלת ה, ח). אבל ישראל רוח אחרת היתה עמהם כי תמיד היו מבקשים תואנה לשוב מצרימה ועל כן אמרו ויחפרו, שיש במשמעתו לשון חרפה כי ערות הארץ רצו לראות כדי שיהיה להם מקום ללון ולומר נתנה ראש ונשובה מצרימה.

אבל מכל מקום לא בקשו שיוציאו מלבם דבה שקרית. והמרגלים השחיתו התעיבו יותר ממה שבקשו מהם והוציאו מלבם שקרים כדרך כל הולך רכיל המפליג כל דבר להגיד יותר ממה שראה לכך נאמר וירגלו אותה. כי רגל לשון רכיל כמו שפרש רש"י על פסוק 'לא תלך רכיל' (ויקרא י"ט, ט"ז).

גם יתכן לפרש מה שהקדוש ברוך הוא אמר "ויתורו". כי באמת הארץ ההיא ראש לכל הארצות על ידי כמה מעלות טובות כפולות שיש לה ביתר שאת על כל שאר הארץ.

וכן מביא במדרש ילקוט שמעוני (י"ג, תשמ"ג) על ארץ ישראל פסוק 'וראש עפרות תבל' (משלי ח', כ"ו) והמה עשו בהפך זה (אמרו להפך) לומר שהיא פחותה מכל הארצות כי 'ארץ אכלת יושביה היא'. והורידוה ממדרגת הראש אל מדרגת הרגל לכך נאמר 'וירגלו אותה'. שעשו אותה למדרס רגל, כרגל זה הפחות שבכל הגוף ובאמת היא ראש לכל הארצות כי מטעם זה נאמר בכמה מקומות לשון עליה בהולך לארץ ישראל, ועל זה אמרו 'נתנה ראש ונשובה מצרימה'. מצינו נתינה לשון שביקה כמו 'ולא יתן אתכם מלך מצרים להלך' (שמות ג', י"ט). תרגומו ולא ישבק, כך אמרו כאן נשבק הראש אותה ארץ שאתם אומרים כי היא ראש לכל הארצות ונשובה מצרימה אף על פי שהם אומרים שהיא למטה ממדרגת ארץ ישראל.

ראוי להבין מהו הטעם שמצד אחד הקדוש ברוך הוא נתן למשה רבנו רשות לשלח, ומצד שני לא צוה אותו לשלח, והרי ממה נפשך, אם יש בזה תועלת - למה לא נצטוה בצווי גמור לשלח, ואם אין בזה תועלת - למה נתן לו רשות לשלח? ונראה שבאמת לא היה צרך בשליחת המרגלים, מאחר שהקדוש ברוך הוא הבטיח לעם ישראל שיתן להם את הארץ, היו רשאים לסמך על הקדוש ברוך הוא ולא לשלח מרגלים, אלא שבפעל היה הדבר תלוי במדת הבטחון של עם ישראל. אם עם ישראל היו בטוחים בהקדוש ברוך הוא שיתן להם את הארץ מבלי לחשש ממלחמה - היתה הארץ נכבשת לפניהם גם בלא שליחת מרגלים, אך אם לא היו בוטחים בקדוש ברוך הוא אלא בכוחות עצמם - לא היתה הארץ נכבשת ללא מרגלים, כי כלל גדול בהנהגת הקדוש ברוך הוא: אם אדם סומך על כוחות עצמו ושוכח מהקדוש ברוך הוא - אין הקדוש ברוך הוא עושה לו נסים להושיעו - גם אם מהדין ראוי היה לקבל את שהבטח לו, ולכן אמר הקדוש ברוך הוא למשה: 'שלח לך' - לדעתך, והיינו שהדבר מסור בידך לפי מצב הבטחון של עם ישראל, וכאשר ראה משה שאין ישראל סומכים על הקדוש ברוך הוא אלא מבקשים מרגלים, כפי שנאמר (דברים א', כ"ב) 'נשלחה אנשים לפנינו' - שלח להם מרגלים, שההנהגה משמים תהא כפי מדת בטחונם בהקדוש ברוך הוא, כנאמר (תהלים ל"ג, כ"ב) 'יהי חסדך ה' עלינו כאשר יחלנו לך', חסד הקדוש ברוך הוא - הוא כבטחון האדם בהקדוש ברוך הוא, וכבטחונו - כך זוכה שהקדוש ברוך הוא יפעל עבורו ללא השתדלות מצדו. [רבי משה שטרנבוך שליט"א]

"ושם אחימן ששי ותלמי ילידי הענק" (י"ג, כ"ב) - ארבעה אנשים שגדלו שם שמים בעולם

ארבעה אנשים שגדלו שם שמים בעולם במדרש (פתרון תורה שלח עמ' 155) מובא מהו 'ילידי הענק'? 'אמרו: מעשה היה בבתו של ענק שנכנסה לפרדס ואכלה רמון אחד והשליכה קלפתו, והיו מרגלים כמינים (מתחבאים) שם. כיון שראו (המרגלים) אותה קלפה, היו סבורים שמערה היא ונכנסו כלם לתוכה - 12 איש, וההיא שאכלה הרמון אמרה: אלך ואשליכה את הקלפה, שלא יראה אבי. נכנסה והשליכה אותה חוץ לפרדס. אמרו זה לזה: ראה גבורתה מה שהיתה סבורה שאנו חגבין'. מדוע גלגל הקדוש ברוך הוא את הספור בתוך קלפה של 'רמון'? רבי נתן נטע שפירא זצ"ל (ראש מקבלי אשכנז ב'מגלה עמקות' פרשת ואתחנן אופן רט"ו) כתב דבר מדהים: 'רמון' הוא ראשי תבות של כל האנשים שפרסמו שם שמים בעולם: י' זה יתרו, שאמר 'עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלקים' (שמות י"ח, י"א). מדבריו משמע אמנם שיש אלוהים אחרים, וה' גדול יותר מכלם, אבל הוא היה הראשון שהאמין שהשם גדול יותר מכלם. נ' זה נעמן, אחרי שאלישע רפאו, אמר: 'הנה נא ידעתי כי אין אלקים בכל הארץ כי אם בישראל' (מלכים- ב' ה', ט"ו). משמע שבארץ אין אלוקים, אבל בשמים יכול להיות שיש עוד כמה. אבל הוא גם קדש שם שמים יותר.

ר' זו רחב, היא אמרה 'כי ה' אלקיכם הוא אלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת' (יהושע ב', י"א).

מ' זה משה, הוא הוסיף על רחב והגדיל את שם ה' גם בחללו של עולם, באמרו (דברים ד', ל"ט) 'וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד' - גם באמצע. לכן דאג הקדוש ברוך הוא שהמרגלים יכנסו בקלפה של רמון, שכן אתם כופרים בשכינה ואומרים 'כי חזק הוא ממנו', שהקדוש ברוך הוא לא יכול להכניס אתכם לארץ?! תלמדו מכל אלו שגדלו שם שמים בעולם! ['שש באמרתך ']

"ולמה ה' מביא אתנו אל הארץ הזאת לנפל בחרב..." (י"ד, ג') - בחמרת השנאה

"ולמה ה' מביא אתנו": מה חטאנו לו שהשתדל על ידכם להביאנו לכך. כי חשבו שהיה כל אלה בתחבולה מאתו משנאתו אתם בשביל גלוליהם במצרים או לסבה אחרת כאשר העיד באמרו: ותאמרו בשנאת ה' אתנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אתנו ביד האמרי להשמידנו (ספורנו).

וכתוב על השנאה בספר שערי קדושה (ח"ב שער ד'): "שנאה, על ידי כך חוטא לחברו להרע לו בכל מיני רעה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה: שנאת הבריות מוציאה את האדם מן העולם. והוא שונא כביכול לקדוש ברוך הוא על שברא אותו, והנה כלנו בנים לה' אלקינו, ושונא את אברהם יצחק ויעקב שיצא מהם זה. והנה כל הנשמות נאחזות בהשם יתברך וצרך גבוה מהם אשר בהם יתפאר, ואיך תשנאהו? ואמרו רבותינו זכרונם לברכה: בית שני היו בו צדיקים וחכמים גדולים ולא נחרב אלא בעון שנאת חנם, ולא נתארך הקץ ולא נעלם אלא לסבת שנאת חנם. ולא עוד אלא ששאר העברות אינו עובר עליהן אלא בשעה שעובר עליהן, אבל שנאת חנם בלב היא תמיד, ובכל רגע עובר על "לא תשנא"... ובטל מצות עשה - "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט), ולא עוד אלא שעל מצוה זו אמרו שזה כלל גדול שבתורה שכלם תלוים בה. ולא זכה משה לכל מעלותיו אלא שהיה אוהב לישראל ומצטער בצרתם כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק (שמות ב') "וירא בסבלתם", ועל פסוק (שם ל"ב) "ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא"... ולכן היה שקול ככל ישראל כמו שכתוב (ישעיהו ס"ג) "ויזכר ימי עולם משה עמו". עד כאן לשונו.

"ועשו להם ציצת על כנפי בגדיהם" (ט"ו, ל"ח)

הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל היה מנשק את הציצית בבית המרחץ לפני שפשטה וכן מיד כשלבשה. והנה אחד מבטויי החביבות שמחבבים ישראל את המצוות הוא הנשוק. בני ישראל מבטאים בעז את חביבותם למצוה בכך שהם מנשקים ומראים עד כמה חביבה ויקרה היא להם, והיות והגרי"ח פשט מעליו את הציצית ונפרד מהמצוה, רצה להביע כמה קשה פרידתו מהציצית.

ומוצאים אנו במצות תפלין (בשלחן ערוך אורח חיים כ"ח, ג'): 'מנהג חכמים לנשק התפלין בעת הנחתן ובעת חליצתן'.

טעם נוסף מוצאים אנו ב'שערי אפרים' (שער י' סעיף ד'): 'וענין הנשוק הוא חבור לטהרה'. ויותר מזאת כתב ה'אלשיך' (שיר השירים א', ב'): ענין החבוק מראה על התחברות החמר בלבד, ואלו הנשיקה מראה גם על התחברות הנפש 'ועל הנפש ינשק לו לזכות כי 'נפשו קשורה בנפשו', כי הלא הפה מתיחס אל הנפש, כמו שתרגם אונקלוס 'ויהי האדם לנפש חיה' - לרוח ממללא. על פי דברים אלו לומדים אנו כי היהודי, בנשקו חפצי מצוה, מראה הוא בכך התקשרותו למצוה עד שהוא חש כי נפשו קשורה בה. כן מוצאים אנו ברמ"א (ס' כ"ד ד' בשם ה'בית יוסף'): גם נוהגים קצת אנשים לנשק הציצית בעת שרואה בהן משום חבוב מצוה.

"ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת" (ט"ו, ל"ח) - סימני החלזון

אחד הנושאים העקריים בסגית חדוש התכלת הנו מהותם של סימני החלזון המפזרים בתלמוד הבבלי, הירושלמי, במדרשים, ברמב"ם ובראשונים, ומדת התאמתם לבעלי החיים שזהו כחלזון בזמנינו, מהחלזון היו מפיקים את צבע התכלת.

בספר 'שפוני טמוני חול' מונה בעל התכלת י"א סימנים שהוציא בגאונותו המפליאה ובבקיאותו העצומה מחז"ל והראשונים. ואלו הן: א. דומה לים, שמראה גוף החלזון כעין התכלת.

ב. דומה לדג בכך שבשרו רך והלוכו במים על ידי סנפיריו.

ג. יש בו גידים ועצמות.

ד. הוא נושא על גופו קלפה ולבוש הגדל עמו.

ה. מראשו יוצאים פתילים כפופים, כמין אנקלאות ויתדות כפופים העשויים בראש שלשלת הכלים שתולים אותם על הכתל. ו. יש בו פתילים ארכים כדמות נחש ועליהם כמין יבלות אדמות מפצלות פצלות רבות בתאר בשר.

ז. דמו שחר כדיו. ח. דרכו לתקע ולחפר עצמו בארץ.

ט. נמצא בו שני מיני דמים.

י. עקר גדולו בים, ועולה גם על היבשה וחי שם.

י"א. החלזון גופו אטום מעטף במעטפה ואין יוצאים ממנו אברים בעלי עצמות.

סימנים אלו עמדו בפלמוס ההלכתי שהחל לפני כ-130 שנה בשאלת זהוי 'דיונון הרוקחים' כחלזון התכלת. יש שחלקו על חלק מהסימנים הנזכרים, או שפרשום באפנים אחרים.

"אם חפץ בנו ה', והביא אתנו אל הארץ הזאת..." (י"ד, ח') - אין עוד מלבדו - סיפור

את הסיפור הבא ספר יהודי שמתגורר במודיעין עלית: סבי שמתגורר בארה"ב יצא מרומניה לפני עשרות שנים, והוא סיפר לי מעשה מפלא: ברומניה שתחת השלטון הקומוניסטי הידוע לשמצה, גר יהודי בשם ר' משה. בתקופה זו אנשים לא ממש יכלו להתקים. ההגבלות על אפשריות הפרנסה היו פשוט בלתי נסבלות, וכמו רבים וטובים שלח ר' משה את ידו במלאכה שאינה חקית... בשלב מסים עלו על כך השלטונות, ור' משה הבין שאם חייו יקרים לו, עליו לברוח ולהסתתר.

הוא התחבא בדירת מסתור ומפעם לפעם החליף את מקום מחבואו. כך עברה עליו תקופה ארוכה, עד שביום מהימים קבל הודעה שהגיע לביתו מכתב המאשר את בקשתו לקבלת אשרת יציאה מרומניה. ר' משה התכבד בזאת להגיע למשרד הפנים ולסדר את הנירת.

ברגע הראשון שמח ר' משה, אך ברגע השני החל לחשוש שמא מדבר במלכדת. מי יודע, אולי קוראים לו כדי להניח אזקים על ידיו ולהשליך אותו לכלא?! הוא לא ידע להשית עצות בנפשו. כמה אפשר לברוח ולהתחבא, כשהוא מנתק ממשפחתו ונרדף על ידי השלטון?...

בצר לו, החליט ללכת אל האדמו"ר מסקולען. ביתו של הרבי היה תל תלפיות לכל היהודים באזור, קרן אורה בתוך החשכה הקומוניסטי הנוראה, והוא ספר לרבי את כל הקורות אותו. אמר לו הרבי: 'אני לא יודע מה לענות לך. זאת שאלה קשה מאד'. למשמע התשובה בכה ר' משה ואמר: 'רבי, חוס על נפשי, אני בצרה גדולה. מה אעשה'? השיב לו הרבי: 'אתה מבין בעצמך שבדרך הטבע אין לך שום דרך להמלט. רק אם תאמין באמונה שלמה שרק הבורא יתברך יכול להציל אותך, ויהיה לך בטחון גמור שה' יעזור לך, תבוא הישועה'.

'אני מאמין באמונה שלמה'! אמר ר' משה, 'לא מספיק לומר זאת. צריך להאמין באמת, בפנימיות הלב, ולשם כך הבה ונלמד עניני בטחון'. השיב לו הרבי.

שעה ארוכה ישב הרבי עם ר' משה ודבר אתו מעניני אמונה ובטחון. בסוף אותה שעה אמר לו הרבי: 'לך לשלום, ומחר בוא ונעסק שוב בסוגיה'.

במשך כמה ימים ישב ר' משה אצל הרבי לשעה של למוד וחזוק. הרבי הרעיף עליו טללי תחיה וחזק אותו עד שלבו היה שלם ובטוח שבאמת אין עוד מלבדו. הנהגה זו היתה לפלא עצום, כי הרבי היה עסוק בעניני הכלל במשך כל היום והלילה, ועם כל זאת מצא זמן לשבת עם יהודי וללמד אתו עניני אמונה, ולא רק זה, אלא שר' משה היה מבקש על ידי השלטונות, ואם היו מוצאים אותו אצל הרבי, הם היו אוסרים גם אותו.

בסיומה של 'תקופת ההכשרה' אמר לו הרבי: 'עכשיו אתה יכול לנסוע, וה' יהיה בעזרך'. הנהל היה, שמי שמקבל אשור שנשלח אליו בדואר, מגיע לנמל ביום המיעד להפלגה, ושם הוא מחכה שיקראו בשמו. ברגע שהוא מקבל את אשורי הנירת המתאימים, הוא יכול לעלות לאניה.

ר' משה ובני משפחתו ארזו את חפציהם ויצאו לנמל. הם ישבו באולם הנוסעים וחכו שיקראו בשמם. חלפה שעה ועוד שעה, האולם הלך והתרוקן, בני ביתו של ר' משה היו לחוצים מאד, ורק הוא רגוע ושלו, ואמר לעצמו באמונה שלמה: 'ה' יתברך מנהל את העולם. הכל לטובה, אין עוד מלבדו'...

האולם התרוקן לגמרי, האניה עומדת להפליג ממש בדקות אלו, והנה נכנס קצין בכיר לתוך האולם ושואל את ר' משה: 'מה אתם עושים כאן'?... 'באנו לקבל אשרת יציאה, כפי שהזמינו אותנו' השיב ר' משה. הקצין שואל עוד כמה שאלות, ובסיומן הוא נותן לו כמה מסמכים. ר' משה נרגש ממש, הוא ובני ביתו רצים בבהילות לאניה, ומספיקים לעלות ברגע האחרון. כך זכו לעלות לארץ ישראל, להשתקע בה ולגדל דורות ישרים'.

היהודי ממודיעין עלית ממשיך בספורו: 'סבא שלי הוא ידיד של ר' משה מאותם ימים. באחת הפעמים שהגיע לארץ, הוא ביקר בביתו של ידידו ר' משה. הם העלו זכרונות, ואז אמר לו ר' משה: 'בוא תראה דבר מענין'... הוא הוציא למול עיניו את הנירת עם האשור שקבל מהקצין הרומני, ואמר לו: 'אחרי כמה ימים באניה ענין אותי לראות מה כתוב בנירת. תראה, תראה מה כתוב פה'! סבא הסתכל ב'אשרת היציאה', ומול עיניו הזדקרה חותמת אדמה ובולטת לצד הוראה ברורה, כי על אדם זה חל אסור יציאה מהארץ!!! את המסמכים הללו הוא הראה לשומרים ועם זה הוא יצא מגבולות המדינה שכל כך 'שמרה' עליו, וכך בנה את חייו בארץ הקדש. איך קרה דבר כזה? זאת לא שאלה, הוא הרי למד את סוגית הבטחון עם הרבי מסקולען זצוק"ל...

הספור הזה ממחיש בצורה משלמת - שהאמונה והבטחון יכולים לשנות את המציאות מעל לכל דרך בטבע.

החלק המדהים ביותר בספור הוא ה"עורון" של השלטונות. כשאדם נמצא בדרגה של "אין עוד מלבדו", הקדוש ברוך הוא יכול להפך אפילו חותמת של אסור יציאה למפתח של חפש.

בברכת התורה

"לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון" [משלי טז, א]