"ולמה ה' מביא אתנו אל הארץ הזאת לנפל בחרב..." (י"ד, ג') - בחמרת השנאה

"ולמה ה' מביא אתנו": מה חטאנו לו שהשתדל על ידכם להביאנו לכך. כי חשבו שהיה כל אלה בתחבולה מאתו משנאתו אתם בשביל גלוליהם במצרים או לסבה אחרת כאשר העיד באמרו: ותאמרו בשנאת ה' אתנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אתנו ביד האמרי להשמידנו (ספורנו).

וכתוב על השנאה בספר שערי קדושה (ח"ב שער ד'): "שנאה, על ידי כך חוטא לחברו להרע לו בכל מיני רעה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה: שנאת הבריות מוציאה את האדם מן העולם. והוא שונא כביכול לקדוש ברוך הוא על שברא אותו, והנה כלנו בנים לה' אלקינו, ושונא את אברהם יצחק ויעקב שיצא מהם זה. והנה כל הנשמות נאחזות בהשם יתברך וצרך גבוה מהם אשר בהם יתפאר, ואיך תשנאהו? ואמרו רבותינו זכרונם לברכה: בית שני היו בו צדיקים וחכמים גדולים ולא נחרב אלא בעון שנאת חנם, ולא נתארך הקץ ולא נעלם אלא לסבת שנאת חנם. ולא עוד אלא ששאר העברות אינו עובר עליהן אלא בשעה שעובר עליהן, אבל שנאת חנם בלב היא תמיד, ובכל רגע עובר על "לא תשנא"... ובטל מצות עשה - "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט), ולא עוד אלא שעל מצוה זו אמרו שזה כלל גדול שבתורה שכלם תלוים בה. ולא זכה משה לכל מעלותיו אלא שהיה אוהב לישראל ומצטער בצרתם כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק (שמות ב') "וירא בסבלתם", ועל פסוק (שם ל"ב) "ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא"... ולכן היה שקול ככל ישראל כמו שכתוב (ישעיהו ס"ג) "ויזכר ימי עולם משה עמו". עד כאן לשונו.