"וירא כי אין איש..." (ב, יב)

הרב ישעיה הבר זצ"ל, היה איש חסד גדול. האיש היה גדול והחסד שלו היה ענק, בדמות ארגון ההצלחה הכביר שזכה להקים, דרכו העניק "מתנת חיים" למאות בני אדם, ובדמות היותו איש חנוך ועצה למאות ואלפי תלמידים.

אבל הטוב שבו נכר דוקא בחסדים הקטנים והפעוטים. הטוב שלו לא ידע גבולות ולא הבחין בין "חסד קטן" ל"חסד גדול". בכל מקום שהיה ובכל זמן, עסוק היה בלהיטיב עם הזולת - בכל דרך אפשרית. פעם בצאתו מחתנה, נגש אליו תלמיד ושאל אותו אם יש ברשותו שקית לעטף בה את הכובע כהגנה מפני הגשם היורד. שלף הרב מכיס מעילו שקית עבה אשר נועדה במיחד לכובעים והושיטה לו בנעימות ובחיוך.

כמובן שהתלמיד חש אי נעימות לקחת מהרב את השקית שלו, אולם הרב הרגיעו והנעים לו את המתת (שי): "הכובע שלי ממילא מישן, וגם הדרך שאני עומד לעשות אינה ארכה - אך הכובע שלך חדש ויפה, חבל שיהרס".

ההסבר ההגיוני כל-כך, התישב על הלב והשקית העברה אל התלמיד - כאשר יחד עמה עובר גם המסר שיהודי בר-לבב חושב על טובת זולתו לפני שחושב על טובת עצמו.

מנהגו היה להענות לבקשת פונים, לגמל עמם חסד ולחתם להם ערבות להלואותיהם - על אף שהיה מדבר על סכומים גדולים ביותר.

לא אחת, כאשר הלווים לא שלמו את חובם, עמד הרב בחתימתו ושלם תחתיהם את החוב. אך למרות זאת לא חדל ממנהגו לחתם ערבויות.

פעם אמר לבנו: "הרי אין לי את האפשרות להלוות סכומים כאלה לאנשים. חתימת הערבות זו הדרך שלי לגמל חסדים ולגרם להלואות בסכומי עתק".

הרב הבר חנך את צאצאיו ובני משפחתו למעשי חסד וכה אמר להם בשם רבו הגאון רבי חיים פרידנלדר זצ"ל: "יהודי חיב להשתדל להרבות בחסד - אך בכל יום יש לעשות לפחות מעשה חסד אחד שלא יודע לאיש בעולם, 'רק אתה והקדוש ברוך הוא תדעו עליו'... בבחינת מאמר הכתוב (ישעיהו סד, ג): "עין לא ראתה אלקים זולתך"... [מתוך הספר הרב הבר]