בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ · פרשת וארא

דבר העורך

פרשת "וארא" היא אחת הפרשות המכוננות ביותר ביסודות האמונה. למעשה, כל ארועי יציאת מצרים המתארים בפרשה זו - 7 מכות, ובפרשת בא 3 המכות האחרונות - נועדו למטרה אחת מרכזית: החדרת האמונה המחלטת בעם ישראל ובעולם כלו - ש"אין עוד מלבדו". המכות בפרשת וארא אינן רק ענש למצרים, אלא שעורים פרקטיים באמונה לכל העולם.

הרמב"ן מסביר בסוף פרשת בא: אין לאדם חלק בתורת משה רבנו עד שנאמין שכל הדברים והמארעות שלנו אינם תולדות הטבע ומנהגו של עולם, אלא הכל נסים. פרשת וארא מכינה אותנו לתפיסה שאפלו הארועים ה"טבעיים" לכאורה בחיינו הם בעצם נסים נסתרים המנהלים על ידי יד מכונת.

המשגיח הגה"צ רבי דב יפה זצ"ל מביא בשם הרב דסלר זצ"ל: 'הרבה פעמים שומעים בני אדם שאומרים: 'נכון שהקב"ה מנהל את העולם והכל נעשה על ידו, ובכל זאת, בוא נדבר קצת על חלקו של הטבע'... כשנתבונן במשפט הזה, נבין עד כמה הוא מגחך. למה הדבר דומה? יאמרו הבריות: 'אנחנו אנשים נורמליים, בוא נדבר קצת כמו משגעים'... וכי יש מקום לכך?! אין דבר כזה - טבע! העולם מתחיל ונגמר בבורא העולם!!! והוסיף הרב דסלר בשם חמיו רבי נחום זאב זצ"ל מקלם, שאמר: למה הדבר דומה? לאדם שהביט על החרך בקיר וראה בתוכו יד כותבת, ותמה: 'היתכן?! יד כותבת מעצמה'?! הוא הרחיב מעט את החרך וראה שם דמות אדם, ואז התברר לו - לא היד כתבה מעצמה אלא האדם בעל היד הוא שמפעיל את ידו וכותב! הראיה שלנו מגבלת ומצמצמת מאוד. אנו רואים חרך זעיר. אם נרחיב אותו מעט, נראה שהכל זה בורא עולם. מאחורי כל דבר שמתרחש ביקום עומד בורא עולם. והוסיף על כך הרב דסלר, שכל הנהגת העולם היא כך. השמש מאירה?! וכי יש לה איזה כח?! רצון ה' הוא שמאיר, אלא שהוא מכסה זאת בשמש.

וזה מה שאמר רבי חנינא בן דוסא (תענית כ"ה.): "מי שאמר לשמן וידלק הוא שיאמר לחמץ וידלק". וכי יש בשמן איזשהו כח? אלא הקדוש ברוך הוא רצה שהשמן ידלק - אז הוא דולק. וממילא, אם הקדוש ברוך הוא ירצה שהחמץ ידלק, הוא ידלק בדיוק באותה מדה. אין שום הבדל בין החמץ לשמן, השאלה היא מהו רצון ה'. אין טבע בעולם, אין שום כח לטבע, יש רק בורא עולם שמפעיל את הטבע. יש מנהיג לבירה!

ספר הגה"צ רבי חזקיהו מישקובסקי שליט"א, כשדודי אליהו מישקובסקי זצ"ל חלה, הסטיפלר זצ"ל כתב לו מכתב חזוק. מרן ראש הישיבה מרן הגאון רבי גרשון אדלשטין זצ"ל, שהוא קרוב משפחתו, הלך אל הסטיפלר כדי לקבל ממנו את המכתב. אני הייתי אז אברך צעיר והתלויתי אליו. נצלתי את העבדה שאני אצל הסטיפלר ואמרתי לו שיש במשפחתנו מישהו עם כאבי ראש עזים ביותר המשבשים את חייו. אמר לי הסטיפלר: "לא מזמן באה אשה והתאוננה על כאבי רגלים. יעצתי לה לקחת ויטמין A, וכעבר זמן היא באה לספר שברוך ה' זה עזר לה".

ואז הוא חיך ואמר: "נכון שאצלה זה היה לכאב רגלים ואתה מספר על מישהו עם כאבי ראש, אבל תודיע לו שגם הוא יקח ויטמין A ובעזרת ה' זה יעזר לו"... כשיצאנו מהרב, אמר לי רבי גרשון: "וכי נראה לך שבאמת ויטמין A עזר לכאבי הרגלים של האשה ההיא? זה לא ויטמין כזה או אחר, זו הברכה של הסטיפלר, אלא שהוא 'התפיס' את הברכה על איזה דבר מוחשי. אמר לבן משפחתך לעשות כעצת הסטיפלר ולקחת את הויטמין, והברכה של הסטיפלר תעזר לו".

וארא - תוכן ענייני הפרשה

א. הבטחת ה' על גאלת ישראל בארבעה לשונות גאלה.

ב. ראשי האבות בשבטי ראובן, שמעון ולוי, ויחוס משה ואהרן.

ג. מופת התנין לפני פרעה, ומטה אהרן בלע את כל התנינים.

ד. מכת דם - כל המים נהפכים לדם: התראה, מכה שבעת ימים, ונסיון החרטמים.

ה. צפרדע - צפרדעים שורצות ומקרקרות ברעש גדול בכל מצרים: התראה, מכה, תפלת משה, הצפרדעים מתו, ותבאש הארץ.

ו. כנים - כל עפר מצרים נהפך לכנים: אהרן הכה את עפר מצרים בצווי משה, "ותהי הכנם", וכשלון החרטמים לברא כנים בעצמם.

ז. ערוב - חיות בתערבת: התראה בבקר תשחת הארץ, חוץ מארץ גשן - מושב בני ישראל. ופרעה אמר: "זבחו לה' בארץ", ומשה התפלל וסר הערוב, ויכבד לבו של פרעה.

ח. דבר - הבהמות מתות: התראה, מות כל מקנה מצרים, וממקנה ישראל לא מת אחד.

ט. שחין - פריחה בעור הגוף: משה (דרך נס) זרק פיח כבשן, והתפזר בכל מצרים, ויהי שחין באדם ובבהמה, ולא יכלו החרטמים לעמד לפני משה מפני השחין.

י. ברד - גושי קרח ובתוכם אש יורדים מהשמים: התראה, ברד כבד מאד אשר לא היה כמהו במצרים, אש מתלקחת בתוך הברד וקולות מהשמים, שלח פרעה למשה שיתפלל, וכשיצא להתפלל מיד הפסיק הברד.

"וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל (ו, ה)

ה'חפץ חיים' - רבי ישראל מאיר הכהן מראדין - בספרו "אהבת חסד" מביא את דברי התנא דבי אליהו רבה, שכשראו ישראל שאין שום עצה להנצל מגזרותיו של פרעה, והשעבוד הולך ומתגבר בכל יום ויום, מה עשו? התקבצו באגדה אחת וכרתו ברית יחד לגמל חסד זה עם זה, כדי שתתעורר למעלה מדת חסדו של ה' יתברך עליהם ויתבטלו גזרות פרעה.

ממשיך ה'חפץ חיים' ואומר: "והנה עתה שמדת הדין גברה מאוד על העולם, ואין שום עצה להנצל מהצרות המתחדשות יום ויום - מה מאוד יש להתחזק במדת החסד, כדי שעל ידי זה יתעורר מדת החסד העליונה ויקים עלינו מה שכתוב (הושע ב, כ"א): 'וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים', ואמרו חז"ל שאומר הקדוש ברוך הוא: ומה אלו שהם בעצמם צריכים חסד - עושים חסד אלו עם אלו, אני שאני מלא חסד ורחמים - על אחת כמה וכמה שאני צריך לגמל חסד עם בריותי".

הרב מבריסק זצ"ל ספר שפעם אחת, בעת שה'חפץ חיים' המתין לרכבת, באו אליו יהודים מדאגים, מלאים בצרות, ושאלוהו: "רב'ה! מה יהיה? תן לנו עצה"! השיב להם ה'חפץ חיים': "אין לנו אלא עצתו של רבי אליעזר הגדול: 'מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח? יעסק בתורה ובגמילות חסדים'. בכדי לעורר רחמי שמים צריכים להרבות בתורה ובגמילות חסד, שאז מתעוררים רחמי שמים בהנהגת מדה כנגד מדה".

"והרביתי את אתתי ואת מופתי בארץ מצרים" (ז, ג) - סבת האותות והמופתים

הגאון רבי ישראל קניבסקי זצ"ל (ב"חיי עולם" חלק א' פרק ט"ו) כתב: "והנה כל האותות והמופתים שעשה השם יתברך במצרים על ידי משה רבנו עליו השלום, היה בכדי לפרסם שהבורא יתברך שליט בעולמו ומושל בכל, כפי שכתוב (שמות ט'): "כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר ותכחד מן הארץ, ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראתך את כחי ולמען ספר שמי בכל הארץ".

ולכן היו מכות רבות ושונות, אף על פי שבמכה אחת אפשר היה להכניע את פרעה, שתתמיד המכה ההיא עד לבלי נשוא.

במכת דם - ראו שה' יתברך שליט על המים; וכן בקריעת ים סוף מימי הים נצבו כמו נד, והמים להם חמה מימינם ומשמאלם.

במכת צפרדע - ראו שה' שליט על הבריות שבמים (כפי שכתוב: "ושרץ היאור צפרדעים").

במכת ערוב - ראו שה' שליט על חיות הארץ.

במכת ארבה - ראו שה' שליט על הבריות המעופפות, שכלם עושים רצונו וגזרתו: נגזר שיבואו בהמוניהם להשחית במצרים - באו, ולגשן, מקום מושב בני ישראל, לא העז אחד לבוא, ואת הגבול שמרו כלם, כי כן פקד בורא עולם.

מלבד שראו שהבורא שליט על הבריות המעופפות - ראו שהבורא שליט על הרוח, כי הארבה בא ברוח קדים עזה. וכשהעתיר משה להסירו, נעתק והלך ע"י רוח ים חזקה.

במכת דבר - ראו שה' שליט על חיי בעלי חיים: נגזר על מקנה מצרים שימותו, וממקנה בני ישראל לא מת אחד. במכת בכורות - ראו שה' שליט על האדם: בכורות מצרים מתו ברגע, כפי שהתרה משה בשם ה', ובכורי ישראל חיו.

במכת כנים - ראו שה' שליט על האדמה והבריות המתהוים ממנה, כי עפר הארץ נהפך לכנים ופגעו במצרים ולא בישראל.

במכת שחין - ראו שבריאות האדם ותחלואיו ביד ה'. גזר שלקו מצרים - ולקו, ובבני ישראל לא פגע השחין, כי הכל בגזרת ה' יתברך.

במכת חשך - ראו שהקדוש ברוך הוא המאיר לארץ, ובגזרתו המאורות מאירים - ובגזרתו לא יאירו, "וימש חשך".

במכת ברד - היו ג' דברים: מטר, ברד ואש מתלקחת "ותהלך אש ארצה" - ראו שהשם יתברך הוא השולח עננים להמטיר על הארץ ובגזרתו נהפכים לברד; וראו שהאש והמים עשו שלום לקים גזרתו יתברך, כפי שפרש רש"י ז"ל.

בזה שהשאילו המצריים את רכושם היקר, "כלי כסף וכלי זהב ושמלת", לאחר שספגו מכות מחמת ישראל - ראו כי הקב"ה שליט על החן, כמו שכתוב: 'וה' נתן את חן העם בעיני מצרים' החן הלזה הכריחם להשאיל, אף על פי ששכלם לא הסכים.

ובפרשת בשלח 'וישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש, ויסר את אפן מרכבתיו', ראו שהבורא יתברך שליט על האש ושורף בגזרתו; כי האש שרפה בכל המרכבות, רק האפנים ושאר המרכבה לא נפגעה (וכן בברד: ואש מתלקחת בתוך הברד).

בקריעת ים סוף שמר הים על גזרת הקדוש ברוך הוא לההפך לחרבה עד שיעבר האחרון שבישראל, ולחזר לאיתנו, לשטף ולהטביע המצרים כך שלא נשאר בהם עד אחד (כמבאר בפרשה). כי גזרתו יתברך מתקימת במלואה בלא שום יוצא מהכלל.

"וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים" - ראו שהשם יתברך משלם מדה כנגד מדה. פרעה גזר 'כל הבן הילוד היארה תשליכהו', והנה פרעה וחילו ומבחר שלשיו טבעו בים סוף.

"ותעל הצפרדע..." (ח, ב)

המלאך הממנה על הצפרדע, וכן יש מלאך הממנה על הכנים (בעלי התוספות).

מוסר השכל מהצפרדע

'צפרדע אחת היתה, והמצרים מכין אותה, והיא מתזת נחילים של צפרדעים' (מדרש תנחומא).

אמר ה'קהלות יעקב': הדעת נותנת שהיו צריכים להפסיק להכותה כדי לא להרבותם, אלא מדת הכעס אומרת 'הכה! צריך להתנקם בה ולהכותה כראוי'! וככל שהוסיפה להתיז הוסיפו לכעס, וחוזר חלילה. כך יש לעשות בכל מקום שיש מריבה וכעס: אם ישמעו חרפתם ולא ישיבו - ישקע הדבר, אבל אם ישיב לשכנגדו - הרי ישיב לעמתו, וככל שיוסיף להתנקם בו, גם הלה יוסיף לעמתו ככל יכלתו, וסופו כמכת הצפרדעים במצרים! [ברכת פרץ]

צפרדע - הוא נוטריקון 'צפור דעה', שבשעה שהעופות צמאים ובאים לשתות מהנהרות והאגמים, הצפרדעים קוראים ואומרים להם 'בואו ושתו ואל תתיראו', ונראה ללמד מוסר ודעת מהצפרדע, מי שיש לו בור מים בחצרו או מעין בשדותיו, יעשה חסד עם שכניו ועוברים ושבים ויניח להם למלא מים ולא יהיה כועס עליהם, ובפרט כשבאים לצרך שתיה והוא צריך המים לכביסה, או לנקות ביתו, צריך להקדים לאחרים שישתו. ואם יראה זקן או חלש או קטן שאינו יכול לשאב כי הדלי גדול וכבד והבור עמק, ימחל על כבודו וידלה וישקה, ויעשה כנחוניא איש שיחין. וכפי שאמר רבי עזריה: כח הצדקה יש ללמד משלום בן תקוה מגדולי הדור שעשה צדקות בכל יום. היה ממלא חמת מים, ויושב על פתח העיר, וכל שבא היה משקהו ומשיב נפשו, ובזכות זה שרתה עליו שכינה (רבי חיים פאלאג'י: צדקה לחיים תר"ו). שמעתי מהאדמו"ר מגור ה'אמרי אמת' זצ"ל: צפרדע - צפור שיש בו דעה, ומובא במדרש 'דעת המכיר את בוראו': הצפרדע אומרת בקול את שאנו נאמר לעתיד לבוא שירה 'ברוך שם כבוד מלכותו...' היום אנו אומרים זאת בחשאי, ולעתיד יהיה בהתגלות, 'כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים' (לקוטי יהודה מרבי י. א. ליב היינה).

בתיהם של עשירי ומלך מצרים היו עשויים שיש ואבן, היתה הצפרדע אומרת לשיש ולאבן: עשו לי מקום שאוכל לעשות רצון בוראי, והיו נבקעים והצפרדע עולה ונכנסת ועושה שליחותה.

"והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים" (ו', ו') - 'מתי יבוא המשיח' - ספור

בקהלות ישראל היה נהוג שבן תורה לאחר שהקים את ביתו היה סמוך על שלחן חותנו למשך תקופה ואוכל אצלו 'קעסט' (הסכם בין החתן לחותן שאחרי החתנה החתן ישב ללמד תורה והחותן מממן את הזוג). כמו כן, לפני החתנה היה החותן מתחיב על סכום מסים כנדוניה לחתנו, כדי שבבוא היום, לאחר שיעזב את שלחן חותנו, יהיה לו ממה להתקים. בינתים היה הכסף מפקד בכספת אצל אחד מעשירי העיר, העשיר היה נאמן על כספי הנדוניה, ובינתים היה רשאי להשתמש בכספים אלו להגדיל את עסקיו.

היה בחור שהיה סמוך על שלחן חותנו ונהנה מ'קעסט' הגון. יום אחד, בלי שום סבה נראית לעין, הגיע החתן אל חותנו ובקש ממנו לגשת אל העשיר ולהוציא ממנו את הנדוניה.

תמה החותן: "מה קרה? האם אתה זקוק לכסף? הרי אתה סמך על שלחני! וכי יש לך תכניות לפתח איזה עסק"?

השיב החתן: "לא, אין לי שום תכנית לפתח עסק, ברוך ה' אני שוקד על התורה, ובכל זאת אני רוצה להעביר את הסכום לרשותי". תמיהתו של החותן גברה: "אם אין לך צרך בכסף, מדוע להוציאו מיד העשיר? לעשיר יש דרכים לשמר על הכסף, ואף להשביח אותו על ידי עסקיו המסעפים. אם הכסף יעבר אליך, היכן תשמר אותו? מי ערב לך שלא ישדדו אותו ממך ותשאר חסר כל"! אך החתן עמד על שלו: "זהו סכום שנתן לי כנדוניה, וזכותי לדרש אותו לעצמי".

לא נותרה לחותן בררה, הוא הלך אל העשיר ובקש להוציא את הפקדון שהפקד אצלו. תחלה נסה העשיר להניאו מכך, אך החותן הנבוך הסביר לו שהוא נאלץ לעשות זאת בגלל דרישת חתנו. הבין העשיר כי כלה ונחרצה עמם לדרש את הפקדון, הלך למקום המחבוא, הוציא משם את כספי הנדוניה ומסרם לחותן, והוא מסרם לחתנו.

כמה ימים לאחר מכן פרצה שמועה בעיר: העשיר הגדול פשט את הרגל! השמועה עשתה לה כנפים והתפשטה במהירות כאש בשדה קוצים. כל העיר היתה כמרקחה, מאות מתושבי העיר הפקידו אצל העשיר את מיטב כספם, והכל ירד לטמיון! אך משפחה אחת בעיר היתה רגועה ושלוה, קריסתו הפתאומית של העשיר לא השפיעה עליה כלל... היה זה החותן וחתנו, שברגע האחרון הציל את ממונו.

הלך החותן אל חתנו ואמר לו בהתרגשות: "כעת אני מבין מדוע דרשת ממני שאוציא את כספי הנדוניה מידי העשיר. ידעתי שלקחתי חתן תלמיד חכם, אך לא ידעתי שלקחתי צדיק בעל רוח הקדש"...

אמר החתן לחותנו: "תנוח דעתך, לא נביא אני ולא בן נביא, ואני רחוק מצדקות ומרוח הקדש"...

"אם כך", תמה החותן, "מנין ידעת שהעשיר עומד לפשט את הרגל? הרי העשיר הסתיר זאת מכלם, כדי שלא יצבאו על ביתו וידרשו את כספי הפקדונות". השיב החתן: "אגלה לך, בשבת אחר הצהרים הלכתי כהרגלי לבית המדרש, בדרך פגשתי את העשיר מטיל עם אשתו, לפתע אני שומע את העשיר נאנח אנחה כבדה ואומר: מתי כבר יבוא המשיח. חשבתי בלבי: לעשיר הזה לא חסר מאומה, ובשביל מה הוא צריך את המשיח?... אלא ודאי עומד הוא לפשט את הרגל".

אחת השאלות הראשונות שישאלו את האדם בבית דין של מעלה היא: "צפית לישועה"? (שבת ל"א.).

'צפית' - מלשון צופה. הצופה עומד על הר גבוה ומסתכל למרחק, לראות מתי הוא מגיע. נו, מה נענה על השאלה "צפית לישועה"? בואו נהיה כנים עם עצמנו: האם אנחנו באמת מצפים למשיח? מדוע אנחנו רוצים אותו? כל אחד חושב על הצרה הפרטית שלו ואומר בלבו: אני לא יכול יותר, הלואי שיבוא המשיח ויגאל אותי מהצרה הזו... האם זה נקרא שמצפים למשיח?! האם תכלית ביאת המשיח היא כדי להוציא אותנו מהמינוס בבנק, או לפתר לנו את הסכסוך עם השכן ?... לא זה נקרא "צפית לישועה"! [יחי ראובן]

"ולקחתי אתכם לי לעם" (ו', ז') - ספור

מעשה מרגש: מספר על הגאון הגדול רבי דוד פינשטין זצ"ל. לאחר פטירת אביו הגדול, רבה של ארה"ב - רבי משה פינשטין זצ"ל, קבל הוא את תפקיד ההנהגה ומלא את מקום אביו בראשות ישיבת 'תפארת ירושלים' במנהטן, והיה חבר מועצת גדולי התורה באמריקה. בכל יום היתה לו קבלת קהל. אנשים הגיעו ממרחקים על מנת להתיעץ ולהתברך. האם יודעים אתם היכן נערכה קבלת הקהל? לא בבית, לא בבית הכנסת, גם לא בישיבה. היא נערכה במקום הכי לא צפוי והכי 'לא מתאים'... בתוך חנות פיצה!!! וזאת בשל מעשה שהיה: באחד הימים הגיע לביתו של הגאון יהודי שבבעלותו חנות פיצה ותנה בפניו את צערו: "אני מוכר פיצה כשרה, אך הלקוחות היהודים שלי מעטים. ישנם עוד יהודים רבים באזור, אך לא כלם באים לקנות אצלי, ואם לא יהיה שנוי - אאלץ לבטל את הכשרות כדי לחסך בעלויות, ולא - אפשט את הרגל. יעזר לי הרב, ויאמר לי מה עלי לעשות". רבי דוד פינשטין, הממלא את מקום אביו כרב של כל יהודי ארה"ב, יכול היה לשמע את דבריו מוכר הפיצה ולעודד אותו שיתחזק ויתפלל לה', אך הוא החליט לנהג אחרת. הוא הודיע לבעל הפיצה: "מהיום אני קובע את קבלת הקהל בפיצריה שלך! כל האנשים שיבואו לדבר אתי, יתישבו עמי בפנה בחנות, ותך כדי כך הריח הטוב בודאי 'יקרא להם' והם יקנו להם משלש פיצה או מגש שלם, ואולי כך תצליח להשתקם ולא תסגר את השרות שלך"! לא יאמן. הרב הראשי של ארה"ב מקבל קהל בתוך פיצריה קטנה, לו רק בשביל לעזר ליהודי פשוט שלא יסיר את הכשרות ויוכל להתפרנס בכבוד! הוא לא חס על כבודו כרב הראשי וראש הישיבה, אלא הוא חשב מה יעשה נחת רוח לקדוש ברוך הוא ויסיע ליהודי יקר...

מעשה מדהים נוסף מספר על רבי דוד פינשטין זצ"ל: במסעדה בשרית בארה"ב ישנה תמונה גדולה בכניסה למסעדה, בה נראה רבי דוד פינשטין סועד במקום עם קשיש יהודי ומדבר אתו.

בעל המסעדה מתפאר בתמונה זו המוכיחה כי זכה לארח במסעדתו את הצדיק, וכך מושך סועדים יהודים לבוא למקום... תלמידיו של רבי דוד, אשר נתקלו בתמונה זו התפלאו עד מאוד: מה לגדול הדור, רבי דוד, ולשהות במסעדה? ומיהו אותו זקן שרבי דוד סעד עמו? לאחר ברורים רבים התברר להם הדבר: רבי דוד הכיר את אותו יהודי קשיש. אשתו של הקשיש נפטרה והוא נותר ערירי בעולם. וביום ההלדת הראשון של הקשיש לאחר פטירת רעיתו, הבין רבי דוד כי אותו יהודי יהיה שרוי בצער רב באותו יום, ולכן החליט רבי דוד לעשות מעשה: הוא נסע במשך שעה וחצי אל ביתו של הקשיש, הפתיע אותו בבקור לרגל יום הלדתו ואחל לו 'מזל טוב', כשהוא משוחח אתו, משמח אותו ומעביר עמו חויות. לאחר כמה דקות של שיחה, הציע רבי דוד לקשיש ללכת יחד למסעדה קרובה, ולסעד שם לרגל יום הלדתו... גדול הדור ורבנן של בני הברית, העסוק כל היום בפסיקה ובלמוד תורה, מקדיש שעות של נסיעה כדי לשמח אדם גלמוד ביום הלדתו, והולך אתו למסעדה בשרית... הם הגיעו יחד אל מסעדה יהודית שהיתה באזור והתישבו לסעד יחד לכבוד יום ההלדת. בעל המסעדה עמד המום למול המחזה, והתרגש עד למאוד לראות את גדול הדור אצלו במסעדה. הוא צלם את הרב והישיש סועדים יחד במסעדה שלו, ותלה את התמונה בכניסה למסעדה, בכדי למשך יהודיים... רבי דוד יצא מהמסעדה כשהוא שמח על כך שעשה חסד עם אותו יהודי קשיש, ואף עם בעל המסעדה הבשרית הכשרה, שכן כעת יבואו אליו יותר לקוחות שיחזקו את הכשר מסעדתו. איזו גדלות מדהימה! [טוב לחסות לחסות בה']

"וירא כי אין איש..." (ב, יב)

הרב ישעיה הבר זצ"ל, היה איש חסד גדול. האיש היה גדול והחסד שלו היה ענק, בדמות ארגון ההצלחה הכביר שזכה להקים, דרכו העניק "מתנת חיים" למאות בני אדם, ובדמות היותו איש חנוך ועצה למאות ואלפי תלמידים.

אבל הטוב שבו נכר דוקא בחסדים הקטנים והפעוטים. הטוב שלו לא ידע גבולות ולא הבחין בין "חסד קטן" ל"חסד גדול". בכל מקום שהיה ובכל זמן, עסוק היה בלהיטיב עם הזולת - בכל דרך אפשרית. פעם בצאתו מחתנה, נגש אליו תלמיד ושאל אותו אם יש ברשותו שקית לעטף בה את הכובע כהגנה מפני הגשם היורד. שלף הרב מכיס מעילו שקית עבה אשר נועדה במיחד לכובעים והושיטה לו בנעימות ובחיוך.

כמובן שהתלמיד חש אי נעימות לקחת מהרב את השקית שלו, אולם הרב הרגיעו והנעים לו את המתת (שי): "הכובע שלי ממילא מישן, וגם הדרך שאני עומד לעשות אינה ארכה - אך הכובע שלך חדש ויפה, חבל שיהרס".

ההסבר ההגיוני כל-כך, התישב על הלב והשקית העברה אל התלמיד - כאשר יחד עמה עובר גם המסר שיהודי בר-לבב חושב על טובת זולתו לפני שחושב על טובת עצמו.

מנהגו היה להענות לבקשת פונים, לגמל עמם חסד ולחתם להם ערבות להלואותיהם - על אף שהיה מדבר על סכומים גדולים ביותר.

לא אחת, כאשר הלווים לא שלמו את חובם, עמד הרב בחתימתו ושלם תחתיהם את החוב. אך למרות זאת לא חדל ממנהגו לחתם ערבויות.

פעם אמר לבנו: "הרי אין לי את האפשרות להלוות סכומים כאלה לאנשים. חתימת הערבות זו הדרך שלי לגמל חסדים ולגרם להלואות בסכומי עתק".

הרב הבר חנך את צאצאיו ובני משפחתו למעשי חסד וכה אמר להם בשם רבו הגאון רבי חיים פרידנלדר זצ"ל: "יהודי חיב להשתדל להרבות בחסד - אך בכל יום יש לעשות לפחות מעשה חסד אחד שלא יודע לאיש בעולם, 'רק אתה והקדוש ברוך הוא תדעו עליו'... בבחינת מאמר הכתוב (ישעיהו סד, ג): "עין לא ראתה אלקים זולתך"... [מתוך הספר הרב הבר]

"ושמי ה' לא נודעתי להם" (ו, ב)

אמר הגאון הצדיק רבי שמשון פינקוס זצ"ל (נפש שמשון שערי האמונה): היום משום מה, שכחנו כמה יסודות מהיהדות. הכרתי ראש ישיבה חשוב שהיה מיחד ביכלת שלו להרצות בשפה האנגלית. כשאני מרצה באנגלית, ישנן מלים שאינני יודע איך לתרגם אותן, אבל הוא ידע לתרגם כל מלה, לא היתה מלה אחת שלא תרגם. וספר לי בנו, שפעם מסר אביו הרצאה באמריקה, ואחרי ההרצאה נגש אליו אדם קצת מודרני ואמר לו: "ראביי, הבנתי כל מלה ממה שדברת. רק מלה אחת ששכחת לתרגם לא הבנתי: הקדוש ברוך הוא... חוץ מזה הבנתי הכל"... יש הרבה מאתנו שמבינים את הכל, אבל מלה אחת חסרה לנו: הקדוש ברוך הוא... פעם היתה רק מלה אחת - הקדוש ברוך הוא - וחוץ ממנה לא היה שום דבר, היום ישנם הרבה דברים.

אינני בא לזלזל בעצמנו. ברוך השם אנחנו באמת מתקדמים בלמוד התורה, בהתמדה, בהבנת התורה, וכמו כן בקיום המצוות, אבל את הפשטות, את הבהירות שיש בורא עולם כפשוטו והוא נמצא כאן עמנו - דבר זה חסר לנו יותר מכל.

נתבונן אפוא, מה באמת חסר לנו בהבנה במציאות הפשוטה של בורא כל העולמים.

"וידעו מצרים כי אני ה', בנטתי את ידי על מצרים" (ז, ה) - דיאלוג עם הנפש

הנה דבריו המפלאים של ה'בני יששכר' שמגלה את תמצית היציאה ממצרים האישית שלנו (של כל אחד מישראל), בפרושו העמק על הפסוק: "וידעו מצרים כי-אני ה', בנטתי את-ידי על- מצרים": "הנפש הקדושה היא זאת שאומרת דברים אלו: מעתה ידעו הכוחות הרעים שסבבו אותי, שהעקר אצלי הוא נשמתי ולא התענוגים הבזויים שלהם (האדם צריך לעשות הבדלה בדעת בין טוב ורע, בין רצון הנשמה לרצונות הנמוכים של הגוף). היסוד שלי הוא נשמתי הקדושה - להחזיר נדחי (ניצוצות נשמתי) לקדשה. 'ולא ידח ממנו הנדח' (לא יזניח אף פרט בעבודה)".

"זהו הרמז שהנפש אומרת לעצמה: "וידעו", מעכשיו המצרים - הכוחות הרעים שסבבו את גופי ונשמתי, ידעו כי אני זה האני שלי, השם, העבודת ה', ונשמתי שהיא ממש חלק מהשם, זה האני שלי ולא הגוף הבזוי הוא האני שלי".

"בנטתי את-ידי", בעת שאני אזכה לנטות ידי, כל כוחי, לעבודת הקדש, "על-מצרים", להכניע ולשלט על המצרים שלי.

"והוצאתי את-בני-ישראל, מתוכם", הניצוצות הקדושים שלי מתוכם (שנזכה להוציא את כל הניצוצות משבי הקלפות). אז ידעו שהיסוד והעקר חיותי (מה שמחיה אותי), היא הנשמה הקדושה שלי. אותה אמליך עלי עד עולם, כי היא הבת מלך הנצחית לעד ולעולמי עולמים".

"לעמת זאת הגוף וכל הבליו הם על זמן (חי חיי חמר מגבלים בסוף) ואין להם בטוח על רגע האחרת (יום אתה פה ויום איננו). על כן לא אחליף עולם העומד (עולם הבא הנצחי של הנשמה) בעולם העובר (עולם הזה של הגוף), להדמות עצמי לכל השפלים והבזויים". "לעמת זאת אם אתדבק להנשמה הקדושה, בזה, אדמה עצמי ליראי השם האמתיים ואזכה להיות חלקי עמהם, בזה ובבא, לחיי הנצחיים, כן נזכה ברחמים, אמן".

בברכת התורה

"לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון" [משלי טז, א]