"וידעו מצרים כי אני ה', בנטתי את ידי על מצרים" (ז, ה) - דיאלוג עם הנפש

הנה דבריו המפלאים של ה'בני יששכר' שמגלה את תמצית היציאה ממצרים האישית שלנו (של כל אחד מישראל), בפרושו העמק על הפסוק: "וידעו מצרים כי-אני ה', בנטתי את-ידי על- מצרים": "הנפש הקדושה היא זאת שאומרת דברים אלו: מעתה ידעו הכוחות הרעים שסבבו אותי, שהעקר אצלי הוא נשמתי ולא התענוגים הבזויים שלהם (האדם צריך לעשות הבדלה בדעת בין טוב ורע, בין רצון הנשמה לרצונות הנמוכים של הגוף). היסוד שלי הוא נשמתי הקדושה - להחזיר נדחי (ניצוצות נשמתי) לקדשה. 'ולא ידח ממנו הנדח' (לא יזניח אף פרט בעבודה)".

"זהו הרמז שהנפש אומרת לעצמה: "וידעו", מעכשיו המצרים - הכוחות הרעים שסבבו את גופי ונשמתי, ידעו כי אני זה האני שלי, השם, העבודת ה', ונשמתי שהיא ממש חלק מהשם, זה האני שלי ולא הגוף הבזוי הוא האני שלי".

"בנטתי את-ידי", בעת שאני אזכה לנטות ידי, כל כוחי, לעבודת הקדש, "על-מצרים", להכניע ולשלט על המצרים שלי.

"והוצאתי את-בני-ישראל, מתוכם", הניצוצות הקדושים שלי מתוכם (שנזכה להוציא את כל הניצוצות משבי הקלפות). אז ידעו שהיסוד והעקר חיותי (מה שמחיה אותי), היא הנשמה הקדושה שלי. אותה אמליך עלי עד עולם, כי היא הבת מלך הנצחית לעד ולעולמי עולמים".

"לעמת זאת הגוף וכל הבליו הם על זמן (חי חיי חמר מגבלים בסוף) ואין להם בטוח על רגע האחרת (יום אתה פה ויום איננו). על כן לא אחליף עולם העומד (עולם הבא הנצחי של הנשמה) בעולם העובר (עולם הזה של הגוף), להדמות עצמי לכל השפלים והבזויים". "לעמת זאת אם אתדבק להנשמה הקדושה, בזה, אדמה עצמי ליראי השם האמתיים ואזכה להיות חלקי עמהם, בזה ובבא, לחיי הנצחיים, כן נזכה ברחמים, אמן".