אור החיים על ויקרא פרק כ

ואל בני ישראל וגו׳. טעם אמרו ואל בני ישראל נתכון להזהיר כללות ישראל להרג הנותן מזרעו למלך, ואמר בתוספת וא״ו לומר שמלבד חיוב המעביר גם חיוב כל העם להענישו.

ואני אתן את פני וגו׳. צריך לדעת מה מקום לענש זה, אחר שיש דין למטה וירגמו אותו אבן?

ונראה כי יודיע הכתוב שמלבד ענש ההריגה, עוד יהיה לו ענש לנפש, והוא אמרו והכרתי אותו מקרב עמו, פרוש׳ מענף נצר הקדשה. ונתן הכתוב טעם לשני ענשים אלו ואמר כי מזרעו וכו׳ למען טמא וגומר ולחלל וגו׳, הרי שני פגמים וכנגדן שני ענשין: כנגד טמא מקדש ירגמוהו באבן, וכנגד חלול שם קדשו גם הוא יתחלל ונכרת נפשו מעמה.

ואם העלם יעלימו – טעם הכפל, לומר שאם העלימו מן האחד שוב אינם יכולין שלא להעלים מהבאים אחריהם, ויעלימו ודאי מכלם, כי אם ירצו לעשות דין בהם יאמרו להם ״למה לא עשיתם דין באחד״. או יאמר העלם לבל ימנעוהו מלתן למולך, יעלימו מלעשות בו משפט אחר אשר נתן, כאמרו ״בתתו מזרעו״ וגומר.

ושמתי אני את פני וגומר. משמעות הכתוב יגיד שאם לא יעשה משפט העם, יעשה ה׳ משפט בו ובמשפחתו גם כן, מה שלא היה אם היו עושים דין עם הארץ, ואלו הם דברים רחוקים, ממה נפשך, אם הם חיבין, בין עשו דין כמו כן ברשע עצמו בין לא עשו.

ונראה לפרש על זה הדרך: ואם העלם וגו׳, פרוש במקום שאין דין למטה יהיה דין למעלה, ״ושמתי אני״ וגו׳. וכשיעשו דין למעלה יפתחו גם כן פנקסי בני משפחתו ויתעוררו הדינים על כל המשפחה, והוא אמרו ובמשפחתו. וחזר ופרש שימת פנים זו מה עושה, ואמר כנגד האיש עצמו ״והכרתי אותו״, וכנגד משפחתו יפתחו ספרי דיניהם, אם יש מהם זונים כמותו הרי הוא בכלל הכרת, והוא אמרו ״ואת כל הזנים אחריו״ ממשפחתו, אבל אותם שנפתחו ספריו ונמצא שלא זנו לא יכרתו. ואמר עוד לזנות ולא הספיק לומר ״הזנים וגו׳ אחרי המלך״, נתכון לומר שהגם שלא זנה עד עתה, פרוש שלא העביר בנו למלך, אלא שחשב לזנות, מחשבת עבודה זרה נתפסים עליה כמעשה, ויכרית ה׳ את החושב כעושה, כמו שאמר הכתוב (יחזקאל יד:ה) ״למען תפש את בית ישראל בלבם״.

נמצאת אומר, שאם עם הארץ יעשו דין בעושה רע – אין דין למעלה, ולא ימות מישראל זולת העובד למולך. אבל אם לא יעשו דין, נפתחים ספרי כל המשפחה ומתעורר הדין גם עליהם, ונתפסים גם על המחשבה. והוא מאמרם זכרונם לברכה (דברים רבה ה:ד): במקום שיש דין וכו׳ אין וכו׳, עד כאן. קשה, פשיטא שכשיעשו דין למטה מה מקום לדין ליעשות למעלה? ולדרכנו ידויק על נכון, שכשעושין דין למטה נמנע דין למעלה, פרוש דין השאר שאין ספריהם נפתחים. ותמצא שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ראש השנה טז:) שכשנפתחים ספרי הדינים, אדם נכנס בסכנה וצריך זכות גדול ליפטר.

והתקדשתם והייתם קדשים. יצו ה׳ שיהיו נוטים אל בחינת הקדשה, ובזה הוא מבטיחם שיהיו במדרגת מלאכים הנקראים קדושים, דכתיב (דניאל ח:יג) ״ויאמר אחד קדוש״, והוא אמרו והייתם קדשים. ותמצא שאמרו זכרונם לברכה (במדבר רבה פ״כ) בפסוק ״כעת יאמר ליעקב״ וגו׳ כי המלאכים יהיו עומדים בשורה החיצונה וישראל בפנים, ושואלים מלאכי אלהים לעם קדושו ״מה פעל אל״. נמצאת אומר כי קדושיו במקום המלאכים הם ישראל. וחזר הכתוב ופרש הדבר שבו יתקדשו ואמר ושמרתם את חקתי, פרוש, תשמרו מצוות לא תעשה, ותקימו מצוות עשה, בזה אני מקדשכם, כי על ידי זה שם הוי״ה מתגלה עליו ובזה מתקדש, וכמו מה שכתוב בזהר (תיקונים ע) כי האיבר שבו עושה מצוה שורה עליו שם הוי״ה הרמוז בתבת מצוה.

כי איש איש אשר יקלל. קשה אמרו כי שנותן טעם למה שלפניו, ולא אמר דבר קודם שיהיה זה טעמו. ואם על שמירת החקים, וכי לא נכלל בפסוק זה אלא קללת אבות שהצדק לומר כי? עוד, למה כפל לומר ״איש איש״? ובתורת כהנים אמרו: ״איש״ – אין לי אלא איש, אשה מנין? תלמוד לומר ״איש איש״, עד כאן. קשה, מנין יעלה על דעת למעט אשה שהצרך לרבוי, והלא השוה הכתוב אשה לאיש לכל ענשים שבתורה בדרך כלל, וכאמרם זכרונם לברכה (בבא קמא טו.). ואם לצד שחש הכתוב לפרש איש שבא למעט אשה, לא היה לו לכתב איש לטעות לומר שבא למעט אשה, ויאמר ״אדם כי יקלל״ וגו׳. עוד למה כפל לומר ״אביו ואמו קלל״?

אכן כונת הכתוב הוא, לצד שצוה קדם לזה על העברת בנו ובתו למלך, והקפיד הכתוב על זרעו לבד, אבל בן אחרים ואפלו קרוביו כגון אחיו ואחותו פטור, כדתניא בסנהדרין (סנהדרין סד:) וזה לשונם: אינו חיב אלא על יוצאי ירכו וכו׳, עד כאן. וצריך לומר טעם חיובו על בנו ובתו ולא על בני הזולת, שהוא לצד שבניו הם נדונין כנכסיו של אדם, לזה מועילים מעשיו כשמקריבו לעבודה זרה במה שמעבירן למלך, אבל חוץ מהם אין מעשיו עושין רשם, על דרך אמרם זכרונם לברכה (ערכין כח, בבא מציעא ז:) אפלו לגבי קדשי שמים: אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. ומעתה יאמר אדם, והלא גם הבן אינו כלו של האב, כאמרם זכרונם לברכה (נדה לא.) שהאב והאם הם שתפין באדם, הלבן מהאב והאדם מהאם, ואם כן מזה הטעם עצמו לא יתחיב האב על הבן מצד חלק האם. לזה אמר הכתוב אחר אזהרה וענש מעביר בניו למלך: ״כי איש איש אשר יקלל וגו׳ מות יומת״, ודקדק לומר ״את אביו ואת אמו״, פרוש, זה בפני עצמו או זה בפני עצמו, כמו שדקדקו בתורת כהנים בפסוק זה עצמו חיוב על כל אחד משניהם, הרי שהבן מת לצד שנגע באביו או בכבוד אמו, ואין אנו אומרים והרי אין כל הבן של האב או של האם להמיתו בשבילם.

ואם תאמר גם על זה דן אנכי למה יהיה המשפט הזה, לזה גמר אומר אביו ואמו קלל, פרוש כי כשמקלל אביו מקלל גם אמו עמו וכן להפך, והטעם לצד שהאב והאם הם גוף אחד, כמאמרם זכרונם לברכה (ברכות כד.): אשתו כגופו, וכפי זה בין הנעשה לאחד מהם או הנעשה מאחד מהם לבניהם יחשב לשניהם יחד. ולזה תמצא שיעניש ה׳ לאיש להמית אשתו, דכתיב (משלי כב:כז) ״למה יקח משכבך מתחתיך״.

וכפל לומר איש איש משום שמצינו שתלה הכתוב זכרים בנקבות ונקבות בזכרים, ואמרו זכרונם לברכה (נדה לא.): אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, אם כן יש הפרש בלידת הזכר ללידת הנקבה, ומצד זה ישתנה ההפרש בבחינת המולידים, ויש מקום לומר לצד שתלה הכתוב זכרים בנקבות לא יומתו אבות על העברת הבנים או האמהות על העברת הבנות לצד שתלאם הכתוב באבות, תלמוד לומר ״איש איש״ – אחד לגופו ואחד לאשה, ששניהם ישנם בחיוב העברת בן ובת.

עוד נראה, כי לצד שאמר הכתוב ״אביו ואמו״, ודרשו רז״ל (ילקוט שמעוני תרי״ט) ש״אביו״ בא למעט אבי אביו, ו״אמו״ בא למעט אם אמו שלא יהרגו, לזה חש הכתוב לטעות ולומר שהמעוט בא ״אביו״ ולא אביה, ״אמו״ ולא אמה, ואם כן הנשים פטורות מענש זה, תלמוד לומר ״איש איש״ לרבות אשה.

ושמרתם את וגו׳. טעם שהצרך לומר פעם אחרת פסוק זה, הגם שכבר אמר כן בפרשת אחרי מות (ויקרא יח:כו), נתכון לומר שצריכין לשמר המצוות לבל יתבטלו בין מהם בין מזולתם, ובזה לא תקיא הארץ. הא למדת שאם לא יהיו נשמרים המצוות תקיא הארץ גם השומרים, על שלא מחו בשלא שמרו.

ואני אתננה וגו׳ ארץ זבת וגו׳. קשה, אחר שאמר ״לרשת אותה״ מה צריך לומר ״ואני אתננה״? עוד, למה סמך שבח הארץ לזכרון הירשה? ונראה לי שהכונה היא שמלבד מה שיירשו, עוד יתן להם שתהיה הארץ זבת חלב ודבש יותר מהשעור מה שלפניה, גם שלל שלא בזמן ירשתם אחר כך שהוא זמן החרבן שלא תהיה זבת חלב ודבש, כמו שספרו מכיריה בזמן הזה בעוונינו.

והייתם לי קדשים וגו׳ טעם אמרו לי, יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (תורת כהנים כאן): אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר וכו׳, אלא אפשי ואפשי, אלא אבי שבשמים וכו׳, והוא אמרו והייתם לי קדשים – שתהיו פרושים לי לשם מצותי ולא לצד תעוב הדבר הנאסר. ולזה סמך מאמר זה להבדלת בהמה וחיה לרמז למה שכתבתי.

ואמרו כי קדוש אני ה׳ וגו׳, נתן טעם למצוה זו של הבדלת בהמה טמאה, כי קדוש וגו׳ ואבדל אתכם מן העמים להיות לי. והענין עצמו של פרישות ישראל מן העכו״ם הוא הדבר עצמו של פרישתכם מן הבהמה טמאה. ברוך ה׳ אשר הבדילנו מן הטמאים מאדם עד בהמה עד עוף השמים:

חסלת פרשת קדושים