אור החיים על ויקרא פרק כא

ויאמר ה׳ וגו׳. צריך לדעת למה שנה מסדר הרגיל לומר בכל התורה ״דבר אל״ וגו׳. עוד למה הקדים התואר למתואר שהיה צריך לומר ״בני אהרן הכהנים״. ודרשות שדרשו חז״ל (תורת כהנים) במקומן עומדים, הגם שידבר בסדר זה. ויתבאר על דרך מה שאמרו זכרונם לברכה (תנחומא כאן) וזה לשונם: אמר הקדוש ברוך הוא למשה אין נאה ליוצא ונכנס לפני להסתכל במת וכו׳, עד כאן, והוא אמרו אמר לשון מעלה, ״אל הכהנים״ פרוש, לצד שהם כהנים משרתי פני מלך. ומה היא המעלה, שלא יטמאו לנפש אדם, כמאמרם זכרונם לברכה שאין נאה ליוצא ונכנס וכו׳. ומטעם זה הקדים התואר למתואר להסמיך המעלה לצד היותם כהנים, מה שלא היה נשמע כן אם היה אומר ״אמר אל בני אהרן״.

ואמרת אלהם לנפש וגו׳. צריך לדעת למה כפל לומר ואמרת. ורז״ל אמרו (תורת כהנים, יבמות קיד:) כמה דרשות, ועוד יש לאלוה מלין, והוא על דרך מה שכתב הרמב״ם פרק ב׳ מהלכות אבל וזה לשונו: המטמא את הכהן, אם היו שניהם מזידים, הכהן לוקה וזה המטמא עובר משום ולפני עור וגו׳, ואם היה הכהן שוגג והמטמא מזיד, הרי זה שמטמאו לוקה, עד כאן. וקשה, מנין לו להרמב״ם לחיב המטמא מלקות, והרב המגיד ומהרי״ק לא אמרו כאן דבר, כי אם הלחם משנה אשר הוא כתב וזה לשונו: בהלכות כלאים כתב רבינו בזה שהמלביש כלאים לחברו, אם היה הלובש שוגג המלביש לוקה, ותמה עליו הכסף משנה וכתב ששאל זה הרא״ש מהר״ש ולא זכינו לתשובה וכו׳, ואפשר לו דמשמע ליה לרבינו דמדאמרינן בפרק שלשה מינים (נזיר מד.) דגלי קרא בנזיר שלא עשה המטמא כנטמא מדכתיב ״וטמא את ראש נזרו״, משמע דבעלמא עבדינן המטמא כנטמא, ולכך כתב רבינו בפרק ה׳ מהלכות נזירות שאם היה הנזיר שוגג וזה שטמאו מזיד אינו לוקה, עד כאן דברי הרב. ואינם נראים, דקשה: א׳ למה לא יהיה הנזיר בנין אב לכל התורה כלה דלא אמרינן המטמא כנטמא וכו׳, וכן על זה הדרך. ועוד ההוא דנזיר שהצרך הכתוב למעט משום שהייתי דן קל וחומר מתגלחת שחיב, דהא חומר בטמאה מבתגלחת, תלמוד לומר ״וטמא את ראש״ וגו׳ עד כאן. אם כן זולת הקל וחומר לא היה צריך למעט, ואדרבה תגדל מדורת הקשיא לרמב״ם מההוא דפרק שלשה מינים.

והנכון בעיני שטעמו של רמב״ם הוא מאותה שאמרו במסכת נזיר דף מ״ד, וזה לשונם: ומה טמאה וכו׳ לא עשה בה מטמא כמטמא, תגלחת לא כל שכן שלא עשה מגלח כמתגלח? אמר קרא ״תער לא יעבר״, קרי ביה לא יעבר הוא ולא יעביר לאחר, עד כאן. ופרש רש״י: לא יעביר לו אחר, עד כאן. פרוש, אזהרה לאחר שלא יעביר תער על ראש הנזיר, שאם לא כן תהיה הכונה שלא יעביר הנזיר שער של אדם אחר, ופשוט. וצריך לדעת כונת הש״ס מנין דורש ״לא יעביר לו אחר״, אם דורש המסרת הלא מסרת ״לא יעביר״ הוא ביו״ד בין בי״ת לרי״ש. ועוד לכשנאמר שאין חסרון היו״ד מעכבת, אף על פי כן עדין חסר תבת ״לו״ שזולתה יהיה משמעות ״לא יעביר״ שהנזיר לא יעביר לאחרים.

אכן כונת הש״ס שמדיק מאמר הכתוב ״תער לא יעבר״ וגו׳, שהיה לו לומר ״לא יגלח את ראשו״ או ״לא יעביר על ראשו״ יו״ד בין בי״ת לרי״ש, ויחזר אל הנזיר האמור בסמוך, ויתלה האסור כמצוה עליו, לא במעשה התער שלא בכנוי אל המתגלח, כאמרו ״תער לא יעבר״ שמשמעות הדברים יגידו שאסר המעשה בין על יד המתגלח בין על יד אחרים. והוא מאמר הש״ס קרי ביה לא יעבר הוא ולא יעביר לו אחר, פרוש, משמעות התבה תגיד לאסר הדבר בין על ידו בין על ידי אחר. ומאמר ״קרי ביה״ אינו מדיק, אלא מלבישים המכון בתבה, והבן.

ומעתה כמו כן נאמר בדין כלאים שאמר (ויקרא יט:יט) ״ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך״ ולא אמר ״לא תעלה עליך״, משמע שלא על המעלה עליו לחוד מצוה אלא על המעשה הוא מצוה, שלא יהיה בין ממנו בין מהזולת. ולזה פסק הרמב״ם (הלכות כלאים פ״י הל״א) שהמלביש כלאים לחברו מזיד לוקה. וכמו כן נאמר במה שלפנינו בטמאת כהן, ממה שאמר הכתוב ״לא יטמא״ אזהרה שלא בכנוי לנטמא, לומר שמזהיר בין לכהן עצמו בין לאחרים על הטמאה. ושעור המצוה היא שמצוה ה׳ ברוך הוא לבל יהיה הכהן טמא. ומעתה כל המטמאו בין הוא בין אחר הרי זה עבר על הלאו ולוקה. וכפי זה עלו פסקי רמב״ם על נכון.

ובזה נבוא לישב דקדוק הכתוב שכפל לומר ״אמר״ ו״אמרת״, כי לצד שצוה ה׳ לכהנים גם לאחרים על טמאתם, כנגד הכהנים אמר ״אמר אל הכהנים״, וכנגד אזהרת אחרים שלא יטמאו אמר ואמרת אליהם. ואולי שתיבת ״אליהם״ חוזרת לישראל המצוים בכל המצוה. ותמצא שאמר בסוף ענין זה (ויקרא כא:כד) ״וידבר משה אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל״ הרי שהצווי נאמר מה׳ גם לישראל, וזה יצדיק לך פרושנו שהאזהרה בא כאן גם לישראל שלא יטמאו הכהנים. ובתורת כהנים (ויקרא כא:כד) אמרו וזה לשונם: ״וידבר ה׳״ הזהיר את אהרן על ידי הבנים ואת הבנים על ידי ישראל ואת הבנים זה על ידי זה. ואלו ואלו דברי אלהים חיים.

לנפש. רז״ל דרשו (תורת כהנים) לרבות רביעית דם וכו׳, וראיתי לרמב״ם ז״ל שכתב בפרק ג׳ מהלכות אבל וזה לשונו: אחד המת ואחד שאר הטמאות הפורשות מן המת שנאמר ״לנפש״, עכ״ל, והקשו עליו מדתנא בתורת כהנים וזה לשונם: אין לי אלא המת, מנין לרבות הדם? תלמוד לומר ״לנפש״, מנין לרבות כל הטמאות הפורשות מן המת? תלמוד לומר ״ואמרת אליהם״ לרבות וכו׳, ע״כ. ותרץ הכסף משנה שסובר רמב״ם שמתיבת ״לנפש״ גמרינן הכל, ששקולים הם, וקרא לא צריך אלא אסמכתא ע״כ. ואין דברי הכסף משנה נראים, כי מנין לו לרמב״ם לבנות בנין חדש שלא כדברי הבריתא.

אכן הנכון הוא כי רמב״ם ז״ל בריתא אחרת הוא שראה, והנה היא כתובה בפסיקתא, וזה לשונם: ״אמור ואמרת״ – להזהיר גדולים על הקטנים, ״לנפש לא יטמא״ – להביא רביעית דם שתצא מן המת שהוא בלא יטמא, עד כאן לשונם, והובאה בריתא זו ביבמות (קיד.). ולפי בריתא זו תתחיב לומר שגם שאר טמאות הפורשות מן המת מתרבות מן ״לנפש״, שהרי דורש כפל ״ואמרת״ להזהיר גדולים על הקטנים. והדבר פשוט אצלי שנעלמה בריתא זו מעיני הכסף משנה, והראיה שכתב הרב בפרק הנזכר דין י״ב וזה לשונו: כהן קטן וכו׳ הגדולים וכו׳ כפרוש רש״י ״אמור ואמרת״ וגו׳, עד כאן. הנה ממה שמוכיח דין זה מדברי רש״י ולא מדברי הבריתא, אתה יודע שלא ידע הבריתא.

ונשאר לישב מנין להם לדרוש מתיבת ״לנפש״ רביעית דם וכו׳, ודלמא הצרך לומר ״לנפש״ להודיע שאינו מזהיר אלא על טמאת מת ולא על שאר טמאות. ויש לומר שהיה לו לומר ״למת לא יטמא״ ומאמרו לנפש דרשו רביעית דם וכל שיש בו נפש. אבל טמאי מת אינם בכלל זה.

לא יטמא. אמר לשון יחיד הגם שהתחיל לדבר בלשון רבים ״הכהנים״, ״אליהם״. לסברת תנא שדרש כפל ״ואמרת״ להזהיר גדולים על הקטנים, מעתה אין לנו מקום אזהרה למטמא שלא יטמא לכהן, לזה אמר לשון יחיד ואמירה לרבים, לומר שאזהרת רבים על היחיד, הא למדת אזהרה למטמא.

עוד נראה שחש הכתוב לומר ״לא יטמאו״, שלא תבא הסברא לטעות שלא הקפיד הכתוב אלא על טמאת כללות הכהנים, כי דבר זה אינו אלא חקה ואין לנו אלא מה שבא בפרוש, אבל כהן יחיד לא יקפיד עליו, תלמוד לומר ״יטמא״ לשון יחיד.

עוד, לצד שצוה ה׳ לכהנים (ויקרא י:ט) אסור יין ושכר, ושם גלה הכתוב שטעם האסור הוא לבל יעבדו עבודת הקדש שתויי יין, ואם כן שלא בזמן משמרתם או שלא בזמן עבודה יכולין לשתות יין ושכר, ואם כן תבא הסברא שילמד סתום מהמפרש לדון בטעם אסור טמאה שהוא מהטעם עצמו שנאסרה שתית יין ושכר נאסרה טמאה כדי שיהיה ראוי לעבודה. לזה נתחכם ה׳ ודבר לשון יחיד ״לא יטמא״ לומר שאפלו אחד מהכהנים הוא עומד באסור זה, וממוצא דבר אתה למד שלא מטעם בטול עבודה כי אין עבודה בטלה מהעדר כהן אחד, אלא ודאי שאסור טמאת כהן היא חובת גברא, ואפלו מי שמשמרתו באה לזמן רחוק אף על פי כן הוא באסור זה, ומטעם האמור בדבריהם ז״ל וכתבנוהו למעלה.

כי אם לשארו וגו׳ – תניא בתורת כהנים וזה לשונם: ״שארו״ – זו אשתו, דכתיב ״שאר אביך״. ״הקרב״ – למעט ארוסה, פרוש לצד שעדין לא נתקרבה. ״אליו״ – למעט הגרושה, פרוש קרוב שנתרחק. יאמר ״לאמו״, מה תלמוד לומר ״לאביו״? מה אמו שהיא מתחללת הרי הוא מטמא לה, אביו שאינו מתחלל אינו דין שיטמא לו? אלו כן הייתי אומר: מה אמו בידוע, אף אביו בידוע. אביו חזקה מנין? תלמוד לומר ״ולאביו״, עד כאן. הקשו חכמי לוניל לרי״ץ: לעולם לא יאמר הכתוב ״לאביו״ ואנו למדין מקל וחמר מאמו. מה תאמר? הרי אביו זה אינו ידוע כאמו, יטמא ממה נפשך: אם זה אביו – מטמא, ואם אינו אביו, אם כן הוא ממזר ואין לו כהונה, עד כאן.

ובעיני אינו קשיא כלל, כי הכתוב כאן בא לשני דברים: להתיר ולהצריך. להתיר טמאה בקרובים הגם שאסר ברחוקים, ולהצריך – שאם לא רצה לטמא מטמאין אותו בעל כרחו, כמו שאמר הכתוב ״לה יטמא״ ואמרו בתורת כהנים ״מצוה״, שחיב כל כהן לטמא למתים האמורים בענין. והגם שלא נאמר ״לה יטמא״ אלא באחותו, הרי אמרו בתורת כהנים וזה לשונם: מעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב פסח ולא רצה לטמא לה ודחפוהו חכמים וטמאוהו בעל כרחו, עד כאן לשונו. הרי שלך לפניך שעל כל הקרובים האמורים בענין הוא חיב לטמא. וכפי זה אם הייתי דן טמאת אביו מדין מה נפשך אין לי מקום לחיבו לטמא לו כי יאמר מי יאמר שהוא אביו, ומה גם אם ימות אביו בערב פסח אין לבטל מצות פסח אחד במועדו מחמת ספק, ולא מבעיא למאן דאמר (רמב״ם ופרי חדש) ספק דאוריתא מתר מדאוריתא, פשיטא שלא יטמא לדחות מצות פסח במועדו, אלא אפלו למאן דאמר ספק דאוריתא אסור מדאוריתא אף על פי כן אין לו לדחות מצות ודאי מפני מצות ספק, תלמוד לומר ״לאמו ולאביו״ שחיב לטמא לכל אחד מהם דבר תורה. ועין בפסוק שאחר זה.

ועוד נראה לי, כיון שיש מציאות שאביו אין לו אלא חזקה, והבן מחזק בכהן, כגון שיש לפנינו שני בני אדם מחזקים בחזקת כהנים כל אחד בפני עצמו, גם מחזקים שאחד מהם אב ואחד בנו, ומציאות זה יכול להיות שיורע חזקת האב שאינו כהן ולא יורע חזקת הבן להסירו ממדרגת כהן, ונאמר שאין זה אביו ונשאר הבן בחזקתו. וכיון שכן, אם לא אמר ״לאביו״ הייתי דן שלא יטמא לאביו חזקה באפן הנזכר, מטעם שמא יורע חזקת אביו והבן ישאר כהן לעולם, ולזה אמר התנא: אביו חזקה מנין? תלמוד לומר ״לאביו״. והנה בין לדרך זה ובין לדרך ראשון, אביו חזקה חיב לטמא לו, כי סוף כל סוף אביו אינו אלא חזקה והתורה חיבתו לטמא.

ולבנו ולבתו ולאחיו וגו׳. תניא בתורת כהנים וזה לשונם: יאמר ״לבנו ולבתו״, מה תלמוד לומר ״לאמו ולאביו״? בנו ובתו שאינו חיב בכבודם הרי הוא מטמא להם, אביו ואמו שהוא חיב בכבודם אינו דין שיטמא להם? אלו כן הייתי אומר לבנו ולבתו הנפלים, תלמוד לומר ״לאמו ולאביו״ – מה אמו ואביו בני קימא, אף בנו ובתו בני קימא, עד כאן. קשה, כפי זה לא היה צריך לומר אלא ״לאמו ולבנו״ וגו׳ ולא יאמר ״לאביו״. ולטענת מה אמו בידוע, בנו ובתו יוכיחו, שמן הסתם אינם בידוע אלא חזקה, ומטמא להם. ואין לומר שגרוע אביו מבנו ובתו, שהרי מצינו שדן התנא קל וחומר מהם לאביו ולאמו, ואם כן למה הצרך לומר ״לאביו״? ואם לגלות על בנו ובתו שהם בני קימא, למדינן מיתור ״לאמו״ שאין צריך, שבאה מקל וחומר בנו ובתו. ואין לומר שצריך לאביו ולאמו שניהם יחד למעט בנו ובתו הנפלים, כי למה לא יספיק אחד? ועוד, אם צריך שניהם, מה מקום לתנא לעשות צריכותות בין לאביו ולאמו, הלא צריכין שניהם למעט בנו ובתו נפלים, והדברים פשוטים.

ונראה לומר, שאם לא אמר ״לאביו״ הייתי דן על זה הדרך: מה תלמוד לומר ״לאמו״? בנו ובתו שאינו חיב בכבודם מטמא להם, אמו לא כל שכן? אלו כן הייתי דן גם אביו. תלמוד לומר ״לאמו״, למעט אביו מטעם שאינו אלא חזקה, והיינו מתחיבין לפרש כי בנו ובתו שאמר הכתוב הם דומים לאמו בידוע, וכגון שלא היה מציאות שתתעבר אשתו אלא ממנו על ידי ידיעה ברורה במציאות שיכול להיות. מה שאין כן אחר שאמר הכתוב ״לאביו״ והקשינו למה הצרך, ויבא דינו מאמו, והכרחנו לומר שבא לומר אפלו אינו אלא חזקה, אם כן ״אמו״ למה לי? שמע מנה למעט בנו ובתו נפלים. והגם שהתנא אמר ״לאביו ולאמו״ למעט הנפלים, לאו דוקא, וסמך על מה שהעירך בסמוך בדרשת ״לאביו״ שבא לומר אפלו אינו אלא חזקה.

אלא שקשה למה שאמרו שם בתורת כהנים בסיפא דבריתא ד״לאמו ולאביו״, וזה לשונם: אלו נאמר ״לאביו״ ולא נאמר ״לאמו״ וכו׳, הייתי אומר, מה אביו שאינו מתחלל אף אמו שאינה מתחללת, אמו שנתחללה מנין? תלמוד לומר ״לאמו״, עד כאן. הרי שהצרך ״לאמו״ לרבות אפלו נתחללה, ומנין לו למעט הנפלים? ואם תדרש לנפלים, נתחללה מנין? ועוד צריך לדעת כפי זה, בתו שנתחללה אם חיב לטמא לה או לא, שיש פנים לומר דוקא אמו שחיב בכבודה הוא שנתרבית אפלו נתחללה, ויש פנים לומר כיון שגלה קרא שהחלול אינו פוגם הקורבה, הוא הדין בתו.

אכן בהעיר בדברי התנא, מנין מצא לומר שיטמא לאמו שנתחללה? אם מיתור, דלמא אצטריך משום שהייתי אומר ״לאביו״ לצד שיש בו מעלה שאינו מתחלל, מה שאין כן האם שגרועה מערך אב לצד שמתחללת. וכמו כן דקדק התנא בתחלת דבריו באמרו ״מה אביו שאינו מתחלל״, משמע כי ההפרש יצרך לעשות בו ההדרגה הגם שאינו בנמצא אלא כיון שראוי להיות, ואם כן נוכל לומר עד עתה שאמו שנתחללה פטור מלטמא. ובהכרח לומר שהתנא סובר כי אמרו ״לאמו״ משמעותה הוא בין כהנת בין חללה. האמת שאם לא היה אומר אלא ״לאביו״ היה לבעל דין לחלוק ולומר, אמו גרועה מאביו גם בהיותה כהנת, כיון שישנה בחלול, אבל אחר שאמר ״לאמו״ אפילו נתחללה במשמע. וכמו כן תדון כשאמר הכתוב ״ולבתו״ אפילו נתחללה במשמע, כי לא תלה הכתוב הדבר אלא בסבת הקורבה, ואמו שנתחללה ובתו שנתחללה נקראים אמו ובתו. ומעתה כיון שבלא רבוי אנו אומרים כי משמעות ״בתו״ הוא אפלו שנתחללה כל שנקראת בתו יטמא לה, אם כן נבא לדין למה אמר ״אמו״, והלא תבא בקל וחומר מבתו, ומה בתו שנתחללה מטמא לה, אמו אצטריך?

אכן אם לא אמר הכתוב ״לאמו״, אז לא היינו אומרים כי ״לאביו״ בא למעט בנו ובתו הנפלים, אלא למעט אמו. ומעוט זה קרוב יותר בנשמע מלילך לחפש אחר הנפלים של בנו ובתו לומר שעליהם בא, והייתי ממעט אמו מטעם שמתחללת. וכשהיינו באים לדון מבתו שמתחללת ומטמא לה, היינו מעמידין מעוט האם כשנתחללה דוקא, אבל לא נתחללה היתה באה מקל וחומר מבתו. וכשנבוא לדון בבתו אפלו נתחללה ממשמעות התבה כמו שאמרנו למעלה שאפלו נתחללה תקרא בתו, היינו חוזרים ודנים בתו שנתחללה מאמו שנתחללה, ומה אמו שנתחללה אינו מטמא לה כמו שדרשנו מיתור ״לאביו״, בתו שנתחללה לא כל שכן. והגם שמשמעות ״בתו״ יגיד אפלו נתחללה, זה מן הסתם, אבל כשיבא הלמוד במעוט או בקל וחומר נחזור להעמידה בשלא נתחללה.

העולה מכל הכתוב בעמק הכתוב הוא, שאם לא אמר הכתוב ״לאביו״ שממנו נבא לטעות שבא למעט אמו כמו שכתבתי, לא היה צריך לומר ״לאמו״ והיתה באה מבנו ובתו כנזכר. ואם לא אמר ״לאמו״ שממנה היה בא הטעות לומר שבא למעט אביו לצד שאינו ידוע אלא חזקה, לא היה צריך לומר ״לאביו״. אם כן תקשה לא יאמר לא אביו ולא אמו, לזה דרשו שבא למעט הנפלים שאינו מטמא להם. ומעתה אין מקום לנו לומר שיאמר או ״לאמו״ לבד או ״לאביו״ לבד, כי אחד מהם שיאמר יוליד הטעות ויסתר הבנין. ונתחכם ה׳ לדבר דברי אמת, ולזה נתחכם התנא וקדם להודיע הטעות היוצא מאם יאמר אחד מהם, ואחר כך דרש יתור שניהם יחד, והבן. ובזה עלה דברי התנא לאור עולם דברי אלהים חיים.

וקדשתו. ולא אמר ״וקדשתם״ כסדר הנדבר עד עתה בלשון רבים. לדבריהם זכרונם לברכה (יבמות פח:) שאזהרה זו באה שאם כהן לא רצה לגרש אשה זונה וחללה וגו׳, שמלקין אותו ומיסרין אותו עד שיגרש. ולפי הטעם שנתן הכתוב כי את לחם אלהיך הוא מקריב, תבא הסברא לומר כי כל עוד שיש כהנים שלמים וכן רבים המספיקים להקריב אין חיוב לכוף, לזה אמר לשון יחיד שאפלו על אחד מהם יקפיד לעשות כמשפט הזה.

קדוש יהיה לך. פרוש, כדי שיהיה קדוש יהיה לך הכהן, פרוש הנה הוא שלך לכופו על הדבר. ואמרו כי קדוש, פרוש לצד שקדמה לנו הידיעה כי הקדשה היא בחינה הנקנית ברצון ובהשלמת החפץ והחשק בה ולא בכפיה, ואיך אומר הכתוב לכופו על הקדשה, לזה אמר כי קדוש, פרוש, לא להמשיך לו הקדשה מחדש, שכבר הוא קדוש, אלא שלא לאבד קדשתו. ואמרו אני ה׳ מקדשכם, נותן טעם לחיוב ישראל בדבר זה, כי באמצעות קדשת כהן ה׳ ברוך הוא משרה שכינתו בתוכינו ומקדש אותנו, ואם אין כהן אין עבודה ואין מקדש ואין שוכן.

דבר אל אהרן לאמר. אמר ״לאמר״, לצד שהמצוה באה לאהרן כאמרו ״דבר אל אהרן״ שהטיל עליו להפריש בעלי מומין מהכהנים להיות שהוא כהן גדול, לזה אמר לאמר שיזהיר גם כן כל הכהנים שיאמר להם המצוה, ונמצאו מזהרים הכהנים על עצמן וכהן גדול גם כן מטל עליו לבל [יגש] (יזיד) איש בעל מום.

איש מזרעך וגו׳. לא אמר כסדר שאמר בתחלת הפרשה, ולא כסדר שאמר בפרשה שאחריה ״דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו״, ולא כסדר יין ושכר שאמר ״אתה ובניך״ (ויקרא י:ט). ואולי כי נתכון ה׳ במתק לשונו לומר שאהרן ובניו מבטחים מכל המומין האמורים בפרשה, לזה לא הזכיר לא הוא ולא בניו אלא ״זרעך״. והגם שגם בניו יקראו זרעך, אף על פי כן ממה ששנה העירך כי על הבאים אחריהם הוא אומר. ודקדק גם כן לומר ״מזרעך״, הבטיחך שלא יפול המום בכלם אלא במקצתם, ועין בפרוש פסוק ״והוא צרוע״ (ויקרא כב:ד).

כל איש וגו׳ מזרע אהרן וגו׳. כפל האזהרה הוא לישראל שלא יניחו להקריב בעל מום, ולזה לא עשה הצווי לנוכח, והבן: