אור החיים על שמות פרק לב

וירא העם וגו׳. פרוש בעיני השכל, או על דרך אמרם זכרונם לברכה (שבת פט,א) שבא שטן והראה להם דמות חשך ואפלה וכו׳ ודמות מטתו של משה שמת, לזה אמר וירא העם ענינים הנזכרים והצדיקו הענין מטעם כי בא שש, שהוא זמן שהגביל להם, וזולת זה לא היו עושים חשבון מדברי השטן הרמאי.

ויקהל העם על אהרן. צריך לדעת טעם אמרו על אהרן, ואם לדבר אליו היה לו לומר ״ויקהל העם ויאמרו אל אהרן״. אולי יכון לומר כי נקהלו עליו להרגו, ויאמרו קום וגו׳ ואם לאו וגו׳. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (סנהדרין ז,א) שהרגו לחור, וזה לך האות לדברינו. וטעם שלא נרמז בתורה הריגת חור, כדי שלא ישאר רשומו נכר בתורה לדורות עולם, והשם חס על כבוד עם בני ישראל, ולא נכתב מעשה העגל אלא לטעם שאם חטא צבור אומרים להם כלך אצל צבור שנתקבלה תשובתם על חטאם, כאמור שם (עבודה זרה ה,א). ואולי כי רמזה התורה הריגת חור ממה שאמר הכתוב (שמות כד,יד) ״והנה אהרן וחור עמכם״ ולא הזכירו בפסוק זה עם אהרן, הרי זה מגיד כי טרף טרף. ומפרש הדבר בדברי קבלה דכתיב (ירמיה ב,לד) ״גם בכנפיך נמצאו דם נפשות״ וגו׳, כאמור בויקרא רבה (י,ג). ונראה לתת טעם למה שהרגוהו, ואולי כי כשלא רצה לעשות, מעשיו מוכיחות כי חפץ להיות הוא אמצעי כמשה, ועין בפסוק שאחר זה. לכן הרגוהו שלא רצו שיהיה אמצעי אדם, לפי שיש בו בחינת הרצון הטבעי וכחותיו נמשכים בארציות, והבן.

אשר ילכו לפנינו. דקדק לומר לפנינו, פרוש, לצד כי ה׳ המוציא אותם מארץ מצרים הוא נעלם וגבוה מאד, ויקר להם מקרה רע באין משגיח עליהם, לזה יעשו כח מכחות צבא השמים שיהיה למטה לפניהם, ולעולם לא מרדו בסבה ראשונה אלא שרצו באמצעי. ואולי שחשבו שלא צוה ה׳ על אסור האמצעי אלא כל עוד שיהיה משה, ולזה אמרו כי זה משה האיש וגו׳. ואפשר כי טענת טעות טרופה בפיהם באמרם ״כי זה משה האיש אשר העלנו״ וגו׳, פרוש, הרי לך ראיה כי צריך אמצעי, שלא הוציאנו ה׳ בלא אמצעות שליח, אמור מעתה כי יש צרך באמצעי. ומה שקראוהו אלהים על דרך אמרו (שמות ז:א) ״ראה נתתיך אלהים לפרעה״, ודברים אלו טעות גדולה הם, ועין מה שפרשתי בפרשת יתרו (שמות כ:ד).

ויאמר. פרוש, אליהם הוא שאמר כן, ולבבו לא כן יחשוב.

פרקו. פרוש, אתם ולא הם.

נזמי הזהב. ולא זהב אחר.

אשר באזני. אם ישנם ולא מונחים בארגז, ולא שילבשו מחדש, ואם לא דבר זה מעכב. גם אמר נשיכם בניכם ובנותיכם שלא להניח זהב על כלם, ובאמצעות כל זה יתעכבו זמן מה. גם אמר והביאו פרוש ולא תשלחו על ידי שליח, אלי ולא לזולתי ולא על ידכם. וטעמו שדבר הנעשה על ידי רבים אין בו עכוב ועל ידי יחיד יתעכב קצת, והם לא נתעכבו ועשו כל התנאים זולת הנזמים, אמרו זכרונם לברכה (תנחומא) שלא רצו הנשים, והביאו את שלהם כדי שלא להתעכב.

ויעשהו עגל. פרוש, בעבור שנעשה על ידו, לא שעשאו הוא, דכתיב (שמות לב:כד) ״ויצא העגל הזה״. או לצד שלקח הזהב מידם לידו, ולא נתחכם שיניחו הזהב בארץ לבטל כשפיהם (זוהר ח״ב קצב.), העלה עליו הכתוב המעשה.

ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר וגו׳. קשה, איך יאמן הטפשות והבערות לדור דעה, רבים ונכבדים, לומר לדומם ״אלה אלהיך״ וגו׳? ולו יהיה שדבר העגל באמצעות מעשה כשוף כמאמרם זכרונם לברכה (תנחומא), אף על פי כן זה יועיל לחשוב בו דבר, אבל להעיד עדות שקר שזה הוא המוציא – לא.

אכן הנכון הוא כי אדרבה בדבריהם אלו גלו דעתם שאינם משתחוים ועושים אלוה אלא להמוציאם מארץ מצרים, ונתכונו בדבור זה להכין בו בחינת האלהות שהוא המוציא, ותהיה העבודה לחלק מהכל והרי הם כעובדים לכל, והחלק היה הולך לפניהם והוא יענה להנקח ממנו. ולא היה בעיניהם לזרות כי הלא יש באדם חלק אלוה ממעל, אלא כי לצד שהרכבתו אינה ממין המתקים הרוח תשוב אל האלהים, ונתחכמו לעשות הדבר להמשיך כח עליון בדבר המתקים ויהיה מצוי תמיד לפניהם, ולעולם לא עקרו ״אנכי ה׳ וגו׳ אשר הוצאתיך מארץ מצרים״ אלא אמרו אלה, ואולי כי לזה אמר העלוך לשון רבים לרמז לכח תחתון כעליון חס ושלום, ובאמצעות זה פגמו פגמים רבים ועשה ה׳ בהם שפטים. ועין בפרוש פסוק (שמות לב:ח) ״סרו מהר מן הדרך״ וגו׳.

ונראה בעיני כי לא כל ישראל הסכימו על הטעות, אלא חלק מהם וחלק לא מיחו, ושקולים היו בדבר, וחלק לא היה בהם כח למחות. והנה מדקדוק אמרם אלהיך ולא אמרו חס ושלום אלהינו וגו׳ הוציאנו, זה יגיד כי קצת מהם אמרו זה לכלם, ויש שהצדיק ויש שלא הצדיק. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (שמות רבה מב,ו) שערב רב שעלו עם ישראל הם העושים, ובהכרח לומר כי ישראל לא הסכימו בשעת מעשה, שאם הסכימו הרי גם המה עשו, שהמחשבה פועלת בעבודה זרה, וגם לא מיחו, ועל זה נענשו כללות ישראל זולת מעטי היכלת שבחן ה׳ לבם שלא נטה אחר הרע, והמפרסמים בדבר הם בני לוי. והנה אחר שנעשה העגל בהכרח לומר שחלק מישראל טעו אחריו, דכתיב (שמות לב,כח) ״ויפל מן העם כשלשת אלפי איש״, ובהכרח שמישראל נפלו, כמובן מאמרו (שמות לב,כז) ״הרגו איש את אחיו וגו׳ את קרבו״, אם כן בהכרח לומר שחלק מישראל עבדו עבודה זרה בעדים והתראה.

וירא אהרן. פרוש, ראה דבר פלא, כי לא עשה דבר אלא השליכו באש ויצא העגל מעצמו.

ויבן מזבח לפניו. ולא אמר ״ויבן לפניו מזבח״, שאז יהיה נשמע שלכבודו עשה, והוא לא עשה המזבח לעגל אלא לפניו עשאו וכונתו למקום. ולדברי הזהר (ח״ב קצג.) יכון גם כן על נכון, כי עשה לבל יפליא חוץ והיה לו המזבח למאסר ככל מחיבי מיתה.

ואמר חג לה׳ מחר, נתכון לדחות השעה, וכונתו ומחשבתו בדבריו היתה לאלהי ישראל אמת, כי שם זה הוא שם המיחד, וישראל גם כן למה שפרשתי כי לא נעקרה מחשבתם ואמונתם מה׳ אמת ואליו יכונו, אלא שרצו לקחת חלק ממנו שיהיה לפניהם, אין דבר נגדיות לדעתם בדברי אהרן.

וישכימו ממחרת וגו׳. קשה למה לא עשה ה׳ ברוך הוא הרגשה בשעת מעשה העגל תכף ומיד לומר למשה רד כי שחת עמך, עד אחר שעבר יום המעשה ולמחרת אחר שהעלו עולות ושלמים? ועוד, שאם היה מקפיד על הדבר תכף ומיד לומר למשה רד וגו׳, לא היו באים לידי זביחה לאלהים אחרים. ואין לומר שקודם אמר אליו אלא שמשה נתעכב להשיב חרון אף, שהרי בדברי ה׳ נאמר ״וישתחוו לו ויזבחו לו״, הא למדת שדבריו היו אחר שזבחו למחרת המעשה. והגם שאמרו זכרונם לברכה (עבודה זרה ד,ב) לא היו ישראל ראויים לאותו מעשה וכו׳ אלא שאם חטא צבור וכו׳, אף על פי כן ישנו ללמוד זה גם אם לא היו זובחים, שבדבור ראשון שאמרו ״אלה אלהיך״ הרי קבלוה עליהם לאלוה. והגם שאמרנו קצת מהם אמרו כן ולא כלם, ולהאומרים ערב רב הם אמרו, על כל פנים שמעו ושתקו כלם. ובהכרח לומר שהמועטים הוא שלא הסכימו, שאם היו המרבים היו עומדים עליהם והורגים את האומרים כן, ואם כן הרי המרבים מתחיבים מדין ערב.

ונראה לומר, כי לצד שקדם ואמר ה׳ למשה כי שם ישב ארבעים יום, ואחר הארבעים יתן לו הלוחות, כמאמרם זכרונם לברכה (שבת פט,א) בפסוק ״כי בשש משה״ שבאו שש שעות ביום הגבול של ארבעים, הא למדת כי נאמר לו מה׳ ששם ישב ארבעים, אשר על כן לא אמר לו ה׳ למשה לרדת מן ההר קדם הארבעים יום עד סופם, ואז אמר אליו ״לך מן ההר״, ואמרו ״רד״ אפרשנו במקומו. וכפי זה, הגם שהרגיש ה׳ במעשה ישראל הרע מעת הקהלם על אהרן, עם כל זה דבר אלהינו שאמר ארבעים יום יקום לעולם.

ואם תאמר למה לא חשב ה׳ מחשבות לבל יכשלו, זו חקירה כללית בהנהגות הבורא עם ברואיו, וכבר כתבנו בפרשת בראשית (בראשית ו:ה) קצת מהטעמים המשגים אצלנו, ובמה שלפנינו אין אנו צריכין לטעמים כי טעמו בצדו, כי בהכרח שיהיה שם משה ארבעים יום לקבלת הלוחות ויש טעמים נסתרות לה׳ והנגלות לנו כנגד יצירת הולד, גם להודיע הדרגות של התורה מכל העולם, שכל העולם נברא בששה ימים והלוחות בריאתם לארבעים יום, וכמאמר רבי יוחנן לרבי חייא (שמות רבה מז:ה) על מה שזבן שדות וכרמים וזיתים כי מכר דבר הנתן לששה וקנה דבר הנתן לארבעים.

עוד יראה לי טעם אחר, כי לצד שהתורה יש בה ארבע דרכים כלליים, והן מנין פרד״ס, ויש לך לדעת שהם מארבעה הדרגות אורות עליונים המתכנים בשם אצילות בריאה יצירה עשיה. הפשט אורו מאיר בעולם העשיה, רמז בעולם היצירה, דרש בעולם הבריאה, סוד בעולם האצילות. וכבר הקדמנו פעמים רבות שאין לך הדרגה בקדשה שאין גבהה עשרה, והרי לפניך ארבעים, ולזה היה שם ארבעים יום שלמים, ואם היה חסר יום אחד היתה תורה חסרה אותה בחינה, וישרים דרכי ה׳. ועוד יש טעמים רבים, ובזה אין קשיא לאלהינו. ועין בפסוק ״לך רד״ שאחר זה באפן אחר.

לך רד כי וגו׳. כפל לומר לך רד, אחת לגופו שילך ואחת לומר לו שירד מגדלתו. ואם היה אומר רד לבד, היינו אומרים כי להיותו בהר אמר לשון ירידה, וכן הוא אומר (שמות י״ט:י״ד) ״וירד משה מן ההר״. וצריך לדעת אפן ירידה זו מה היא. ואולי שהודיעו כי כל מעלתו היתה בשביל ישראל, ומעתה שחטאו לא ישיג הנבואה כמחזה הראשון. או אפשר כי שם במקום עמידתו לא היה בו כח לעמד שם כיון שכשל עוזר, והוא מה שאמר לו רד, פרוש, לא תעמד במקום הראשון, והטעם – כי שחת עמך שמכחם באתה.

וקשה, אם כן היה לו לומר כן מעת שאמרו ישראל ״אלה אלהיך״, אם לצד שישראל עבדו עבודה זרה תתחיב ירידת משה מגדר שהיה בו. ויש לומר, בהעיר עוד למה הצרך ה׳ להאריך הודעת עון ישראל, ומה גם לדברי רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין מג:) שאמרו במעשה עכן ששאל יהושע דבר מאת ה׳ להודיע מי המועל בחרם, והיתה תשובת ה׳ אליו: ״דלטור אני לך״? אם כן כאן במה שלפנינו לא היה לו לומר למשה הדברים הרעים שעשו ישראל. והן אמת כי שם היה דבר שאינו עומד להתגלות ויש בזה דלטורות, מה שאין כן במציאות זה שהיה דבר שעומד להתגלות ברדת משה מן ההר, עם כל זה, בערך מקור החסידות וטהרת הלשון, כסף נבחר לשון צדיק לא יגיד כדברים האלה.

אכן טעם דברי ה׳ הוא כי חס ושלום לא לדלטר על עושה עול בא האלהים, אלא לצדק דינו הצדק. והוא כי לצד שאמר למשה רד מגדלתך, הצרך לומר על מה הכה בית מאהבו, מה פשעו כי יורידנו אלוה. ולזה אמר כי שחת עמך, וחל עליו להודיעו אפן ההשחתה שעליה נתחיב משה הירידה, וסדר שלשה דברים: א׳ עשו להם וגו׳, ב׳ וישתחוו לו ויזבחו וגו׳, ג׳ ויאמרו אלה וגו׳, והם כנגד דבור מחשבה ומעשה. והתחיל במחשבה ואמר עשו להם הרי מחשבה, מעת שעשאוהו חשבו בעבודה זרה, והוא מה שדיק באמרו להם. ועין מה שכתבתי בפסוק (שמות כ:ג) ״לא יהיה לך אלהים אחרים״ וגו׳. כנגד המעשה אמר וישתחוו לו ויזבחו לו, אין לך מעשה גדול מזה. כנגד הדבור אמר ויאמרו אלה אלהיך וגו׳. ולצד זה תשש כח משה בשלש בחינות שהם נפש רוח נשמה, ולא יוכל עמוד במדרגה ראשונה. וממוצא דבר אתה יודע כי קודם שעברו ישראל על שלשה פרטים עדין היה משה יכול עמוד באמצעות בחינה הנשארת בלא פגם, שאם לא כן ובאחת או בשתים מהאמור יש טעם למשפט הירידה, לא היה ה׳ מגלה למשה כל המעשים משום פגם דלטורות כמו שכתבנו. ומעתה אין מקום לקשיתנו למה לא ירד מעת אמרם ״אלה אלהיך״ או מעת שאמרו לאהרן ״עשה לנו אלהים״.

סרו מהר מן הדרך. יתבאר על פי דבריהם (חולין ה.) שאמרו המודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה כלה, והוא אמרו סרו מן הדרך אשר צויתם הרי כל מה שצוה בכלל.

עוד ירצה לפי מה שפרשנו כי ישראל עודם באמונת ה׳ השלמה, אלא חשבו להיות לפניהם כח אחד מאל עליון, לזה אמר סרו מן הדרך אשר צויתם, פרוש, לבל עשות אמצעיים ועשו דרך אמצעיים, ולזה לא אמר מרדו בי או כפרו בי כי עודם באמונתם.

עשו להם וגו׳. פרוש אחרים עשו להם העגל, כי הם נתנו הזהב ויצא העגל מעצמו, והודיע ה׳ כי לא מעצמו יצא כמאמר אהרן (שמות לב:כד) ״ויצא העגל הזה״, אלא על ידי מעשה, והוא מאמר רבותינו זכרונם לברכה (תנחומא) כי יונוס וימברוס עשו וגו׳:

ויאמרו אלה וגו׳. קשה למה [הפך] סדר העשוי שהיה לו להקדים אמירת ״אלה אלהיך״ קודם הזביחה, שכן מצינו שביום ראשון אמרו ״אלה״ וגו׳ וממחרת זבחו וגו׳. והנה לפי דבריהם זכרונם לברכה (שמות רבה מב,ו) שערב רב הם העושים כל מעשה העגל ולא ישראל, יסדר הכתוב הדרגות העון בערך ישראל לא בערך ערב רב, ואמר הדרגה אחד עשו להם, פרוש, ערב רב עשו עגל מסכה לעצמן ולא מחו ישראל. עוד השתחוו וזבחו ערב רב ולא מחו ישראל, וזהו הדרגה גדולה יותר מהראשונה. ועוד אמרו בפרוש ״אלה אלהיך ישראל״ ושתקו ישראל, וזו קשה מכולם.

ולפי פשט הכתוב, טעם שאחר אמרו ״אלה אלהיך״, הגם שהוא בחינת פגם הדבור והוא מדרגה ממצעת בין המחשבה למעשה, לצד שיש בו בבחינת דבור זה הדרגה גדולה שקבלוהו לאלוה לעולם באמרם ״אשר העלוך״, וטעם זה יגיד ההתמדה לבני בנים והוא פגם מפלא, לזה סדרו באחרונה כדרך ״לא זו אף זו״.

עוד נראה כי טעמו הוא, לפי מה שמגיד משמעות ״אלהיך״ לנכח כי לא ישראל הם המדברים, אם כן הדברים שקולים הם, אם השומעים מאמר ״אלה אלהיך״ הסכימו לזה או לא. לזה לא אמר בתחלה אלא ״עשו להם עגל״, ואחר שהשתחוו וזבחו לו נתגלה למפרע כי שמעו והסכימו על הדבר, ולזה אחר שהזכיר ה׳ ״וישתחוו ויזבחו לו״, אמר ויאמרו אלה וגו׳, לומר כי הצדקת הדבר שהם הסכימו הוא ממה שהשתחוו וגו׳:

ויאמר ה׳ אל משה וגו׳. טעם שיחד אמירה אחרת באמצע ענין, להצדיק מה שפרשתי, כי מאמר ראשון שאמר סרו וגו׳ עשו וגו׳ לא בא אלא לתת טעם לירידת משה ממדרגתו, ועכשיו בא לדבר מה שנוגע לישראל על חטאתם. לזה אמר ויאמר וגו׳, וזולתה היה נשמע שעל זה באה הודעת סרו מהר, והבן.

ועתה הניחה לי. אמרו ועתה ירצה, לצד שהוא מרצהו באמרו ואעשה אותך וגו׳, ובזה יניחהו לכלותם, ויאמר משה בלבו: ומה הבטחה הוא זאת, וגם לבניו יארע כמו כן והיו כלא היה? לזה אמר שלא יבקש ממנו להניחו אלא עתה, אבל גוי שיעשה ממשה לא יאמר ה׳ עוד אליו ״הניחה לי״, או לצד שיהיו מיטיבים דרכם, או שמבטיחו שלא יאמר לו עוד ״הניחה״, ותמיד יבטל משה גזרה מעליהם.

ובדרך רמז רמז שלא צוה עליו הניחה אלא באותו עת ולא תמיד, וממוצא דבר אתה יודע שיעמד תכף ומיד בתפלה, כי יאמר ״ועתה״ אפלו על שעור רגע, והנה עבר במשך אמרו ועתה, ולזה תכף ומיד עמד בתפלה ולא הניחו לחרות אפו.

עוד ירצה לפי דבריהם זכרונם לברכה (בראשית רבה כא,ו) שאמרו, אין ״ועתה״ אלא תשובה, רמז לו שיעשה תשובה על הסובב ממנו, כי הטעות יצא מדבריו שאמר להם לסוף ארבעים אני בא, ולא פרש להם שהוא לבד מאותו יום, שמזה טעו.

עוד ירצה על פי דבריהם זכרונם לברכה (שמות רבה פ״ב) שאמרו שקבלת ערב רב היתה מצד משה ולא הסכים השם עליהם ונתרצה לעשות רצון משה, ולזה אמר לו שחת עמך אלו ערב רב, והוא מה שרמז באמרו ועתה שעליו לעשות תשובה וחרטה על מעשה בלתי הגון, ואולי כי הוא מתקן הדבר לעתיד לבא שאמרו זכרונם לברכה (יבמות כד:) אין מקבלין גרים לימות המשיח ומשה הוא שיהיה גואל ויתקן הדבר.

הניחה לי ויחר אפי. קשה, וכי משה היה מונעו? ואדרבה לא עמד בתפלה אלא אחר כך! עוד קשה, כי מאמרו ״ויחר אפי״ משמע כי עדין לא חרה אפו והוא רוצה בחרות אף, והלא אין זו מדתו יתברך שהוא מבקש תמיד לכבוש כעסו, וצא ולמד ממעשה שהובא בתלמוד (ברכות ז,א) שאמר רבי ישמעאל כהן גדול שנתרצה ה׳ בברכתו אשר ברך ה׳ ברוך הוא שיכבשו רחמיו את כעסו. ואולי כי זו היא טענת משה רבינו עליו השלום באמרו למה ה׳ יחרה אפך וגו׳, לשון עתיד, פרוש כיון שלא חרה עדין, ועל כל פנים קושיא לאלהינו.

ויתבאר הענין בהשכיל על דבר, והוא כי דבר ידוע הוא כי שרש האף יהיה מהעלבון הנרגש בלב כפי המעליבין והעלבון, ואחר שיגיע ההרגש לבחינת המרגיש יסובב העצבון והיגון, ותהיה תרופתו באחד משני דרכים: האחד בנקום נקם מהסובב, השני בדברי רצוי לשעור המספיק להרגש הקפדת העלבון.

והנה בעשות ישראל מעשה המכער, אין לך עלבון לאל עליון גדול מזה, והוא אמרו ״סרו מהר״ – עדין כלה בחפתה והנה הרה לזנונים. והנה הרגיש אלהינו יתעלה שמו הרגש גדול, עד שמחמת עצם ההקפדה חשב כי לא יועיל הרצוי, שהוא אחד מהשני המרחיקין דאבון העלבון, זולת דרך הנקמה כמו שכתבנו. והנה גם זה הוא משלל ממנו יתברך על פי דבריהם זכרונם לברכה (שמות רבה ב,א) כי אין הקדוש ברוך הוא סובל לראות צער צדיקו וידידו, ומימי עולם שמענוהו שאמרו זכרונם לברכה (בראשית רבה לב,ז) שלא הביא מבול עד אחר פטירת מתושלח, ולא מתושלח לבד אלא כל צדיקי הדור, כרמוז בפסוק (בראשית ז,כב) ״כל אשר נשמת רוח חיים באפיו״ כבר מתו קדם הבאת המבול כמאמרם זכרונם לברכה (זוהר ח״א רו.). וכן הוא אומר (ישעיהו נז,א) ״מפני הרעה נאסף הצדיק״. והנה גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם את אשר יצטער נאמן ביתו באבדן מולדתו, יתברך יותר בנוגע לו ולא יותר בדבר הנוגע לידידיו. ובראותו יתברך כי אין מקום להניח דאגתו, בקש ממשה דבר שיניח לו, והוא לבל יצטער על הדבר, ואז יהיה מציאות לחרות אפו ויהיה לו נחת רוח, וכביכול רצהו למשה על הדבר. ואמר לו ואעשה אותך לגוי גדול, דקדק לומר ״לגוי גדול״ ולא אמר ״ואעשה אותך גוי גדול״, לומר הגם שאינך הן עתה בבחינת נשמתך גוי גדול, אני אכונן אותך ואשפיע בך מדה טובה מרבה הפלגת נשמות קדושות. ולזה לא אמר ״ויהיה ממך גוי גדול״ כי צריך מעשה בנין חדש בשרש נשמתו.

עוד רמז לסתור טענת ״ואיה הבטחתך שנשבעת לאבות״, לזה אמר ואעשה אותך לגוי גדול, פרוש, לקיום הבטחת גוי גדול שהבטחתי לאבות (בראשית יב:ב).

ובאה התשובה של משה כי מן הנמנע שיניח לו, והראהו צערו על הדבר באמרו ויחל משה. ואמרו זכרונם לברכה (ברכות לב,א) אחזתו אחילו, וכמה ענינים של מרירות נפש עשה לפני קונו. זה כנגד ״הניחה לי״, וכנגד אמרו ויחר אפי שהיא טענה שעליה בא, כי זולת זה אין להם נחת רוח מעצבון העלבון, לזה אמר למה ה׳ יחרה אפך, פרוש, למה לא מצאת תקון לדבר אלא חרון אף? כלך לדרך זו והוא בחינת הרצוי שכתבנו. טענה ראשונה שיש לך לחוש על קנינך, והוא אמרו בעמך, ואין אבדה אלא לבעליה. ב׳, אשר הוצאת ועל ידיהם נתפרסמה אלהותך. ג׳, למה יאמרו מצרים. ד׳, זכר לאברהם וגו׳. ובזה יש לך דברים וטעמים נכונים המספיקים לבחינת הרצוי, ועלתה ביד משה הטענה וינחם ה׳ וגו׳. וירמז תבת וינחם לשון נחמה ולשון נחת, כי נח תקף הרגז שהיה לו, ומאמצעות זה נחם על וגו׳. ועין בפסוק שאחר זה.

למה ה׳ יחרה וגו׳. על פי דבריהם זכרונם לברכה (שמות רבה מב,ו) שאמרו שערב רב לבד עשו את העגל, והוא אמרו (שמות לב:ז) ״שחת עמך״, ולדבריהם זכרונם לברכה בהכרח לומר שהיתה ההקפדה על כל ישראל שלא מחו, וכפי זה יהיה כונת משה באמרו למה טענה הנשמעת כי כיון שערב רב הם המשחיתים אין ראוי שיחרה אפו בעמו שהם ישראל, והגם שיש להם דין ומשפט, עם כל זה לא לחרות אפו בהם, וממוצא דבר אתה יודע כי הסכים על השמדת ערב רב. ואולי כי זה דיק באמרו אשר הוצאת מארץ מצרים ולא ערב רב שמעצמם יצאו. ונראה כי כל ערב רב שהיו אז מתו, שאפלו פטרון שקבלם הסכים על כליתם וגם אין לו פנים לבקש רחמים עליהם אם על קבלתם נענש כמו שכתבנו למעלה, גם אין להם זכות אבות וטענות שהזכיר משה בטענתו.

ולפי פשט הכתוב שישראל עשו העגל והשתחוו לו, טען משה כנגד חלק שלא עשו, כי הלא תמצא שמתו כל עושי רשעה והם שלשה: יש שעבדו בעדים והתראה, ויש בעדים לבד, ויש בהתראה לבד, וכל אלו מתו ולא נשארו אלא מי שלא היו בו אחד משלשה, וה׳ אמר למשה ״ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול״, זה יורה שבקש לעקר את הכל, לזה צעק לבו אל ה׳ למה ה׳ יחרה אפך בעמך, פרוש, באותם שלא עבדו כל עקר ולא מרדו בך, כי על טענת הערבנות לא יעקר מהם זכרון עמך.

אשר הוצאת וגו׳. בטענה בא לסתור מה שאמר ואעשה אותך לגוי וגו׳, כי לא יתכן שימצא הכנת אושר הצדקות כאשר ימצא בעם זה כי הם הוציאם ממצרים, מה שאין כן בני משה אשר יקום ה׳ אינם בגדר זה. והלא תמצא כי תחלת דבר ה׳ בעשרת הדברות (שמות כ:ב) אמר ״אשר הוצאתיך״ וגו׳, זה יורה כי יציאת מצרים הוא דבר המעמיד השתעבדותם לבורא, ולך נא ראה מה שכתבתי בפרוש פסוק זה. ועוד בכל המצוות תמצא רמז יציאת מצרים, ואם אלו לא יעמדו בעבודת הקדש מכל שכן הבאים ממשה אשר לא ידעו ואינם בגדר יציאת מצרים. ומעתה הפסד זה אין לו תקון בבני משה. ואמרו בכח גדול פרוש, ויש לחוש למה שבא בכח גדול לבל יפסידנו.

עוד ירצה באמרו אשר וגו׳, פרוש, לצד כי ה׳ אמר אליו שחת עמך שלא רצה לכנותם אליו, אם כן איך ישוב משה להזכירם לפניו בשם ״עמך״ שהוא דבר ששללו ה׳? אשר על כן דקדק בלשונו ואמר הוצאת וגו׳, פרוש, לא לצד שהם עמך עדין אני קורא אותם עמך, אלא לבחינה זו אשר וגו׳.

למה יאמרו וגו׳. פרוש, יש בזה חלול השם, כי יאמרו מצרים: אתמול אמר (שמות ד:כב) ״בני בכורי ישראל שלח וגו׳ ויעבדני״, והן עתה גלה סופו על תחלתו כי לא לטובה יכון וחס ושלום נראה כשקר. עוד נתכון בזה, כי דבר ידוע שישראל יעבדו ה׳ וכל האמות יעבדו עבודות אחרים, וממה שיראו שהוציאם ה׳ לרעה מה שלא עשה לעובדי זולתו, אם כן חס ושלום פגם גדול מפלא לעובדי ה׳, ותחזקנה ידי עובדי אלילים חזקה שיש עמה טענה.

ואמרו תיבת לאמר, כי אין הכרח שיאמרו הדברים כמות שהן כסדרן, אלא יאמרו דברים שזה כונתם. או ירצה לומר שאין הדברים אמתיים חס ושלום אלא בבחינת האמירה. עוד ירצה כי לא מצרים לבד יאמרו אלא יאמרו הם וישמיעו הדברים לכל, שבזה יתרבה חס ושלום חלול השם.

זכר לאברהם וגו׳. אין הכונה על השבועה, שזה כבר השיבו ה׳ שיקים שבועתו בזרעו של משה ויהיה לגוי גדול והוא זרעם של אבות גם כן, אלא בא לומר כי יתעצבו האנשים מאד על המאורע. גם בא בטענה שצריך לזכר זכותם מטעם שאמר בעשרת הדברות (שמות כ:ו) ״ועשה חסד לאלפים לאהבי״, והוא אמרו עבדיך, ואמרו אשר נשבעת וגו׳, כל זה להגדיל המושג לאבות לצד האהבה.

וכל הארץ הזאת וגו׳. רבו בזה הדרכים, ויש מפרשים שהם דברי משה שאמר לפני ה׳ מה שאמרתי להם וגו׳, ואפשר לומר כי הוא דברי ה׳, ופרוש אמרתי לשון מעלה, על דרך אמרו (ישעיה ג:י) ״אמרו צדיק״, וזהו פרוש כל הארץ וגו׳ אשר רוממתי על כל הארצות אתן וגו׳, וכן מצינו שאמר הכתוב (דברים יא:יב) ״ארץ אשר וגו׳ עיני ה׳ אלהיך״ וגו׳, והכונה בזה להזכיר מעלתם לפניו.

וינחם ה׳. פרוש, לשני טעמים נחם: האחד לצד היות הדבר רע, השני להיות הרע לעמו.

עוד ירצה על זה הדרך – וינחם על הרעה אשר דבר, דוקא לצד הדבור, אבל אם נשבע – לא.

עוד ירצה, שלא נחם אלא על הרעה אשר דבר, דהינו לכלותם, אבל יש עדין רעה אחרת שלא נחם עליה, והם הדברים הרעים אשר סבבם העגל כידוע.

עוד ירצה, שלא נחם אלא על הרעה אשר דבר לעשות לאותם שלא חטאו, שמתיחסים בשם עמו, אבל אותם שעבדו עבודה זרה בעדים או בלא עדים, אלא בלב האמינו בה – רעתם עמדה לעומתם: מהם נגף ה׳ וכו׳, ומהם השקם משה, ומהם הכום בני לוי.

ויפן וירד. צריך לדעת אמרו ויפן שאינו מהלכות דרך ארץ שיפן משה, ואולי כי לזה דקדק לומר מן ההר שלא לומר שחס ושלום נהג מנהג מעוט דרך ארץ שפנה ערף מפני השכינה אלא מן ההר הוא שפנה, וקשה אם כן היה לו לומר ״ויפן מן ההר״, ועוד קשה שלא היה צריך לומר ״ויפן״ כל עקר.

ואולי שיכוין לומר שתשש כחו, והיה מתירא מהמלאכים, והיה מפנה עצמו לצדדי ההר כאדם הנחבא ללכת.

עוד ירצה על דרך אמרם (דברים רבה א׳) כי למה דומה דרכו של משה, כשהיה מדבר עם הקדוש ברוך הוא היה אומר ״למה ה׳ יחרה״ וגו׳, וכשהלך אצל ישראל הפך הסדר ואמר ״אתם חטאתם״ וגו׳ עד כאן, והוא אמרו ויפן, פרוש שלא נשאר כסדר פנים הראשונים שהיה מראה כשהיה עומד לפני המקום.

לוחות העדות. אולי שרמז גם כן באמרו העדות, שהם מעידים כי הם כתובים כתב אלהים, לצד היות כתבם מפלא מזה ומזה בהשואה, מה שאין מכתב זה יכול להיות על ידי מעשה אדם, כי האות תשתנה צורתה מעבר האחר. גם מאמרם זכרונם לברכה (מגילה ג.) שאמרו מ״ם וסמ״ך שבלוחות בנס היו עומדים, ואולי שהאות הזה יצטרף עם אות מעשה הלוחות והיו שני האותות לעדות, שאין עדות פחות משנים, והוא אמרו והלחת מעשה אלהים הרי עד אחד, והמכתב מכתב אלהים עד שני.

וישמע יהושע וגו׳ ברעה וגו׳. צריך לדעת מה הוא כונת אמרו ברעה, ומה קול זה ששמע, גם תשובת משה צריכה נביא להגיד משמעות הדברים.

ויתבארו הכתובים על פי מאמרם זכרונם לברכה (ירושלמי תענית פ״ד ה״ה) כי הצדיקים יבחינו בקול אם לצדק אם להופכו, והשגה זה הוא השגה אלהית אשר הנחיל ה׳ לגדולי עולם, והוא מה שהריח יהושע שאמר הכתוב וישמע יהושע את קול העם, פרוש הברת קול שהיתה נשמעת מן המחנה של ישראל שמע בו בחינת הרע, והוא אמרו ברעה, ויאמר אל משה קול מלחמה במחנה אמר לו כי קול זה ששומע הוא קול מלחמה, ובחינה זה הוא בחינת הרע שהכיר בקול, או רמז באמרו קול מלחמה על מלחמת הצר שהוא סמא״ל המצוי תמיד במערכת המלחמה עם האדם. והשיב משה אין קול ענות גבורה, פרוש שלא נתגברו על יצרם, ואין קול ענות חלושה, פרוש לא בחינת חולשה לבד, אלא קול ענות כי שבר מטה עז תפארה, והכונה שלא הרעו מעשיהם בפרט אחד מפרטי התורה שיחליש אדם ולא יגוע, אלא עקרו הכל, ששקולה עבודה זרה כנגד כל התורה כלה (חולין ה,א).

ואולי שרמז באמרו סמוך לענות תיבת אנכי על השכינה בסוד (דברים לב:יח) ״צור ילדך תשי״, וזה הוא שיעורה: ״קול ענות של אנכי שומע״, ותיבת שומע חוזרת על יהושע שאמר ״קול מלחמה במחנה״. אמר לומר כי קול זה ששומע הוא קול שיגיד שברון השכינה, בסוד (משלי י:א) ״ובן כסיל תוגת אמו״. אחר שכתבתי זה מצאתי מאמר הזהר (זוהר חלק ב, קצה.) וזה לשונו: מהו ״ברעה״ וגו׳, דההוא קלא דסטרא אחרא הוא, ויהושע אסתכל בההוא קלא דהוא סטרא דרעה, מיד ״ויאמר אל משה״, עד כאן, והוא ככל הכתוב לחיים.

ויהי. אמרו זכרונם לברכה (מגילה י,א) לשון צער, יכון על מאורע רע שארע בלוחות שפרחו מהם האותיות כמאמרם זכרונם לברכה (שמות רבה מו,א), וזה גרם לנו כל מה שטעמו אבותינו גם אנחנו מכוסות המרים, המיתה עצמה ומר ממות, כי אם היו הלוחות הראשונים פסקה צרה מן העולם וחרות אפלו ממלאך המות (שמות רבה מא,ז), והן עתה פסקה טובה, ולזה יאות קרות ויהי. ויכון גם כן על צערו של אותו צדיק, משה רבנו עליו השלום, שנצטער הרבה על מה שראה, ויכון גם כן על ישראל שנמצאו כבשת גנב כי ימצא בבושה גדולה כאשר קרב משה אל המחנה, ויכון גם כן על בחינת הקלפה שקרב לה ה״וי״ להומה ולאבדה דומם ורוחניות רע שבה, שאליו נאמר ״אלה אלהיך״, סר אליו מר המות, כן יאבדו אויבי ה׳.

כאשר קרב וגו׳. אולי שישמיענו הכתוב שנזדמן ראות העגל לפני משה קודם שיכנס למחנה, והטעם כדי שלא יכנסו הלוחות כתובים למחנה שיש בו עבודה זרה, וזה הוא שעור הכתוב ויהי כאשר קרב וגו׳ תכף ומיד וירא את העגל מזומן לפניו.

וירא את העגל ומחולות. אולי כי באמצעות הזדמנות משה פרחה לה בחינת הטמאה שהיתה מדברת בו ואומרת ״אלה אלהיך ישראל״, גם רוח הטמאה שפעלה צורתו מבלי צורף ואומן תכף יצא בלעו של עגל מיראת משה, כי הקלפה תכיר אדונה ותפחד ותרתע, ולזה אמר וירא את העגל ומחולות, מקיש עגל למחולות מה מחולות דומם גם עגל דומם, כי עברה ממנו רוח המטעה.

או יאמר בדקדוק אמרו את העגל שלא היה צריך לומר אלא ״וירא העגל״, אלא נתכון לומר שראה העגל ורוח הטמאה שבו, כי הצדיקים יכירו בחינת הרע, ומכל שכן אדם כמשה עליו השלום שעלה ודרך על במתי כל הרוחות בעלותו אל האלהים. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (תיקונים קמב) ששאל משה לעגל מי עשאו, והשיב כי ערב רב עשאוהו, יעין שם דבריו, והדבר פשוט כי לא ידבר הדומם, ותמצא שבמחולות לא אמר ״את״ כי לא היה בהם רוח הטמאה המצפצפת כמו שהיה בעגל כמאמר רבותינו זכרונם לברכה הנזכר.

או ירצה להודיע, כי בעת שקרב משה אל המחנה לא נזדמן לפניו אדם מפני הבושה, ולא ראה זולת העגל ומחולות, אבל מסבתו ותופשי מחול פנו מקום, ולזה אמר וירא את העגל ומחלת, לומר כי הוא זה לבד מה שראה.

ויחר אף משה וישלך. צריך לדעת טעם של משה בשבירת הלוחות, ולא חש להפסד מפלג, ופשיטא שלא יעשה דבר קלקול אם לא באומד גדול ובצדדי המועיל אשר צדד עליו השלום. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (אבות דרבי נתן ב,ג) לא שבר עד שנאמר לו מפי הגבורה, וכן אמר רבי מאיר ״ויהיו שם כאשר צוני״ (דברים י:ה) שנצטוה ושבר הלוחות עד כאן. וצריך לתת טעם לאל עליון למה מנע הטוב.

ונראה כי קודם שעבדו עבודה זרה פסקה זוהמתן, כמאמרם זכרונם לברכה (שבת קמו,א), ולזה עשה ה׳ להם משפט כתוב חרות על הלוחות, חירות ממלאך המות (שמות רבה פמ״א), כי כלום מיתה זו למה לצד הפרדת הזוהמא אלו כבר פסקה זוהמתן. ולזה כשעשו את העגל הרי זוהמת החטא דבקה בהם, ומעתה צריכים למלאך המות. הגם שלא חזרה הזוהמא ממש על ידי העגל לכמות שהיתה קודם קבלת התורה, אף על פי כן שברם, כי אין דין זה להם עוד שיהיו בני חורין ממלאך המות ומשעבוד מלכיות. ולטעם זה לו יהי שנאמר כי משה מדעת עצמו עשה מתחלה, אין כאן קשיא.

ויקח את העגל אשר עשו. לא היה צריך לומר ״אשר עשו״, ואולי כי לצד שהעגל היו בו שתי בחינות: לצד ראשו היה דומה לעגל, ולצד זנבו היה דומה לחמור, כאמור בדבריהם זכרונם לברכה (זוהר חלק ב קצב,א). לזה לא יספיק לומר ״ויקח העגל״ לבד, שאז יטעה הטועה כי לא שרף אלא צד העגל שבו ולא צד החמור, לזה אמר אשר עשו לרבות כל המעשה אפלו חלק החמור.

עוד ירצה על דרך אמרו (ירמיה ב:יט) ״תיסרך רעתך״, ״ותמוגנו״ וגו׳ (ישעיה סד:ו), כי החטא בעצמו הוא יפרע מעושהו, כי אחיזת הרע היא עצמו תאבד אוהביה ושונאי הקדשה, והוא אמרו אשר עשו וגו׳ ״וישק את בני ישראל״, ודבר זה יהיה לבן דעת לפקוח עינים עורות לשנוא בחינת הרע ולאהוב מדרגת הקדשה אהבת הטוב במה שהוא טוב.

עוד אולי שיכון לרמז אל בחינת הרע שעשו שני המכשפים, שבאמצעותו יצא העגל והיה מדבר ואמר ״אלה אלהיך״, שגם אותה לקח. כי לצד בחינת שליטת הקדשה בקלפה יצדק לומר לשון לקיחה, שישלט עליו לבל יפנה מלפניו עד עשות בו כטוב בעיניו. והנה לפניך מעשה אנשי כנסת הגדולה (יומא סט,ב) אשר לקחו יצרא דעבודה זרה וגם דעברה ורצו לאבדו. ומזה תשכיל כי כמו כן ישלט משה בכיוצא בזה ללקחו ולבערו באש אוכלתו. והוא אמרו וישרף באש, שיותר יצדק לומר לשון שרפה בבחינת רוח רעה שבתוך העגל מלומר כפשט הכתוב שהוא על גוף העגל שהוא הזהב, כי לא ישרף הזהב באש אם לא שתאמר מעשה נסים או על ידי אמצעי, אבל בחינת רוח הרעה שבו יותר יצדק שרפה. והוא סוד (ישעיהו יא,ד) ״וברוח שפתיו ימית רשע״.

מה עשה לך וגו׳. פרוש, לצד שאסור מעשה עבודה זרה לאחרים אינו אלא בלאו (רמב״ם הלכות עבודה זרה פ״ג) ומלקות לבד הוא שחיב, ואין זה מדברים שנאמר בהם יהרג ואל יעבור, וכל שאנסוהו הרי זה פטור, אבל צריך הכר אונס שאנסוהו, ואם לאו הרי זה חיב מלקות ואפלו לא התרו בו כי חבר אינו צריך התראה (מכות ו:), ולזה אמר אליו מה עשה לך העם הזה מהאונס כי הבאת עליו וגו׳ במה שעשית להם עבודה זרה.

וענהו אהרן אתה ידעת את העם כי ברע הוא, פרוש ואזורם (וסורם) מוכיח כי יריעו וישחיתו. ועוד, וכי סובר אתה שעשיתי בידי העגל? לא כן הוא, אלא השלכתי הזהב ויצא מעצמו על ידי מעשה שהיה כמאמרם זכרונם לברכה (תנחומא כי תשא יט) שעשו יונוס וימברוס. ומעתה לו יהי שלא היה אנס בענין, הרי לא עבר על הלאו כי לא עשה בידו לא צורה ולא דמות.

עוד ירצה אמרו מה עשה וגו׳, פרוש, לו יהיה שאנסוך באנס המספיק לעבור על הלאו, אף על פי כן היה לך לשער החטאה הגדולה שתשיגם, והיה לך לסבול הצער לבל תאבד עם רב, וענהו כי לא עשה דבר כנזכר.

כי פרע הוא. פרוש, סר צלם מעליהם, כי נועם ה׳ היה עליהם מיום שקבלו התורה והוסר מסוכתם.

כי פרעה אהרן. אולי שיכון לומר שעל ידי תשובת אהרן נשאר כל חוב העון עליהם, כי אהרן לא עשה דבר שיש בו ממש בענין העגל, והכל נעשה על ידי נותני זהב: נתנו הזהב ועשו בו מכשפות לצאת העגל שיצא, ולא עשה אהרן אלא לקיחת הזהב ונתינתו באש, ואף זה באונס כאמרו ״כי ברע הוא״, ומעתה מתיחס כל העון עליהם ואין להם מכסה השגיון, והוא אמרו כי פרעה אהרן פרוש בטענתו.

לשמצה בקמיהם. כל שעור קטן מבחינת התעוב יקרא שמץ, ואמרו זכרונם לברכה (סנהדרין קב.) אין לך צרה שעוברת על ישראל שאין בו מעון חטא זה, גם ירצה כי האמות הקמים עלינו תמיד מענה בפיהם: ״כבר התעבתם עצמכם ונזנחתם״.

איש את אחיו ואיש את קרובו. צריך לדעת למה הצרך לומר ואיש את קרובו אחר שאמר את אחיו שהוא קרוב שבקרובים? אכן יכון לומר שיש כמה אחים שדעתם מרחקת זה מזה, ועם אנשים אחרים לא קרובים המה להם יאהבו אהבת נפש, וזה ימשך משרש הנשמות, כי יש נשמות שקרובים בשרשם ונמשכים ברחוק מולידים, ויש נשמות שהם מרחקים בשרשם ובאים בקרוב מוליד, ויותר יאהבו הקרובים בקרבת השרש מהקרובים בבחינת מוליד, ולקרובים בבחינת מוליד יתיחס שם אחוה ולקרובים בשרשם יתיחס שם קרוב, וכפי זה ידבר הכתוב בשתי הבחינות וזו למעלה מזו.

בני לוי. ולא אמר ״כל״, כי לא כלם בני חיל לעשות האמור בענין. וצריך לדעת למה הצרך להזכירם ולא סמך על מה שבא זכרונם בסמוך. ואולי שבא למעט שלא עשה עמהם הדבר זולתם. ומפסוק ראשון שאמר ״ויאספו אליו כל בני לוי״ אין לשמע שמעט איש ישראל, אלא בא לומר שכל בני לוי באו, ויש מקום לומר שבאו קצת מישראל, לזה אמר ויעשו בני לוי לומר ולא איש ישראל.

כדבר משה. פרוש, כי דברי משה לבד יספיק למה שעשאוהו, או ירצה שלא נשתהו אלא ככלותו לדבר, סמוך לגמר דבריו עשו.

מלאו. לא נודע מלואים אלו מה יגידו, ואם על הריגת הקרובים הלא כבר עשו מה שעשו, והמפרשים אמרו כי פסוק זה מדבר מה שאמר קדם המעשה, וקשה למה לא כתבו במקומו.

ונראה כי פסוק זה במקומו מנח, והכונה היא לצד שעשו בני לוי מעשה האמור בסמוך שהרגו כשלשת אלפי איש והוא מעשה אשר אינו נעשה כיוצא בו על ידי בחינת הצדיקים כידוע, וצא ולמד מאמרם זכרונם לברכה (מכות ז,א) שאמרו, בית דין שהיו הורגים אחד לשבע שנים ויש אומרים לשבעים שנים היתה נקראת בית דין קטלנית, ובני לוי הרגו ביום אחד כשלשת אלפי איש, ויש לחוש בזה לחסרון האשר וסימן הגריעות שיחסרו אורות נשמת העושה כזה, לו יהיו שיהרג כפי הדין סוף כל סוף זה יגיד האכזריות שהיא בחינת הרע. לזה בא איש האלהים ואמר להם מלאו ידכם אין פרושה לשון צווי אלא פרושו הודעה, כי הן היום יהיו מלואכם ידכם, פרוש כחכם, לה׳, ואין במעשה זה הכרת חוסר האשר אלא אדרבא מלוי אורות הנפש, והטעם הוא כי איש בבנו וגו׳, וזה הוא מעשה המצין לאברהם אבינו שבו היה לו השלמות, דכתיב (בראשית כב:י) ״וישלח אברהם את ידו״ וגו׳ וכתיב ״עתה ידעתי וגו׳ כי ברך אברכך״, והוא אמרו ולתת עליכם היום ברכה, מלבד שבזה השגתם שלמות יד הקדש עוד לתת עליכם ברכה.

עוד נתכון לומר בדקדוק תיבת עליכם ולא אמר לכם, שיכון לומר גם כן שהחסרון שנחסר על ידם אינו קרוי חסרון, אלא אדרבה ברכה גרמו במעשיהם. והרי זה דומה לאילן שזומרין אותו להצלחתו בהסרת ענפים הרעים, כמו כן באמצעות הריגת עושי רשע מבני ישראל שנמשלו לגפן (תהלים פ:ט). והוא אמרו ולתת עליכם, פרוש, על סבתכם, היום ברכה, פרוש, לישראל, שבהם היה החסרון, שזולת זה היה בית מחוש לכל ישראל. וכפי זה, טעם שאמרו בית דין ההורגת אחד לשבעים שנה וכו׳, הוא במציאות שאינו דומה למציאות שלפנינו משני טעמים: האחד, כי כאן הרגו חביביהם, וזה יגיד בחינת הפלגת אהבתם בבורא, ועוד שהיה מציאות שזולת זה תדבק הרעה לכל ישראל, ובאמצעות זה שב ה׳ מחרון אפו.

חטא העם וגו׳. אולי שיכון לומר על דרך אמרם זכרונם לברכה (סוטה ג,א) אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, וזה הוא חסרון הנפש, והוא אמרו חטא, פרוש, נחסר מהארת נפשו, ובזה ״עשו להם״ וגו׳, וזה הוא אחד מטענות שבהם יזכה האדם ליום הדין, כי בעשותו החטא לא היה דעתו שלם, והגם שיענש על אשר גרם לעצמו החסרון במחשבות הכעור, אף על פי כן לא ידמה לאם יהיה נדון על מעשה הרע בדעתו השלמה.

עוד ירצה על פי מה שקדם לנו (קידושין מ,א) כי בעבודה זרה יענש האדם גם על המחשבה לבד, והוא אמרו כנגד המחשבה חטא העם הזה, וכנגד המעשה אמר ויעשו להם וגו׳:

ועתה וגו׳. יתבאר על דרך אמרם (בראשית רבה כא,ו): אין ״ועתה״ אלא תשובה, והוא מה שטען משה לפני ה׳ כי עשו ישראל תשובה על הדבר הרע.

אם תשא חטאתם. פרוש, מוטב. וצריך לדעת למה לא השלים דבריו, ואולי ששעור דבריו הם על זה הדרך, ועתה פרוש, הנה ישראל חזרו בתשובה, וזה כנגד מה שמהם, אבל כנגד מה שממנו יתברך אין ידוע אם ה׳ יקבל תשובתם על חטא הגדול אם לא, לזה גמר אומר אם תשא חטאתם כי התשובה צריכה שב ומקבל.

ואם אין מחני וגו׳. פרוש, לצד שבאמצעות כל מה שעבר בין ישראל ובין ה׳ ברוך הוא יזכה הסרסור הנאמן בזכות המגיע לו בכל מצוה, ובפרט במתן תורה כמה זכות יעלה למשה ביגיעתו עם ישראל, והכל כתוב בספר זכרון לפניו. ומעתה אם לא ישא לחטאתם צריך למחות מספר כל זכיותיו של משה שנכתבו באמצעות זכותם של ישראל. והשיבו ה׳ כי אין דבריו אמת בזה, כי דוקא החוטא עצמו הוא אשר ימחנו ה׳ מספרו אחר שנכתב בספר, אבל מי שזכה באמצעותו לא יפקע זכותו אשר זכה בו לצד שחזר בו הלה והרשיע.

עוד ירצה על פי דבריהם זכרונם לברכה (זוהר חלק ג רעג.) שאמרו כי כל נשמות דור המדבר היו ענפי נשמת משה, ומעתה כשלא ישא חטאתם הנה החסרון נוגע למשה, לזה אמר מחני וגו׳. והשיב ה׳ כי לא ירעו הענפים אלא לעצמן ולא לבחינת שרש הנשמה, והוא אמרו מי אשר חטא לי דוקא הוא שאמחנו מספרי, אבל בחינת נשמת משה לא.

עוד ירצה, כי אם לא ישא חטאתם, הנה גם הוא חטא הרבה פעמים לפניו, כמו שמצינו לו שאמר (שמות ה:כב) ״למה הרעתה״ וכיוצא בזה, ואם כן גם חטאו לא ישא וצריך למחות וגו׳ חס ושלום. והשיב הבורא מי אשר חטא לי, פרוש כי ישתנה חטאו מחטא עבודה זרה שכפרו באלהי ישראל וחסרו האלהות כפי מה שנצטוו, כי מעשה האמצעי יהיה בערך ישראל בגדר עקירת הכל, והוא מה שדקדק לומר חטא לי, מה שאין כן שאר חטאים שימחול על ידי תשובה בלא ענש.

והנה כל התוכחות משה עם ה׳ אינה אלא למחל מיד ויהיו נכתבים בספר צדיקים, אבל לא לענין שיש להם תקוה אחר תוכחות על עון כי זה פשיטא שיתכפר, והוא מה שדקדק לומר מספרך אשר כתבת, פרוש כי שלשה ספרים כתובים למעלה: אחד של צדיקים וכו׳, ואחד של רשעים, ואחד של בינונים, והם הנפתחים בראש השנה. ספר שהוא של צדיקים הקדוש ברוך הוא כותבו ומניחו לפניו, והוא מה שאמר מספרך, פרוש אותו שכתבת אתה, לא אותם שנכתבים על ידי הזולת, והצרך לפרש אשר כתבת כי מכנוי מספרך אינו מובן שחוזר על ספר הצדיקים כי הכל הוא של הקדוש ברוך הוא שהוא אדון הכל.

ובמסכת ראש השנה (ר״ה טז:) דרשו הכתוב על זה הדרך: ״מספרך״ – זה ספרן של צדיקים, ״אשר כתבת״ – זה ספרן של בינונים, עד כאן. ולדבריהם זכרונם לברכה יתבאר על פי אמרם זכרונם לברכה (קידושין מ:) לעולם יראה אדם עצמו כאלו חציו זכאי וחציו חיב, וכן אמרו במקום אחר (ברכות סא:) שאין להעריך אדם עצמו אלא בבינוני. ומעתה יתבארו דברי משה על זה הדרך, כי משה היה מעריך עצמו בבינוני כמשפט כל איש ישראל, ולזה אמר כי אם לא ישא לפשע ישראל הנה נגרע מערך זכיותיו, ולא מבעיא מערך צדיק אלא אפלו מבינוני, כאמרו ״אשר כתבת״.

או ירצה, כי באמצעות ישראל אם יצדיקו יעמד חי במדרגת צדיק, כי רבים זכיותיו. ואם לא ישא לפשעם, לא מלבד שלא ירויח תוספת זכיות להכריע זכיותיו כדי שיקרא צדיק, אלא אדרבה יחשב לו זכות הראשון לגריעות כשיענשו, כי טוב היה אם לא היה מה שקדם מהטוב, והבן:

עוד יכון רועה נאמן לומר כנגד מה שקדם אליו במאמר ה׳ ״ואעשה אותך לגוי גדול״, ואמר לפניו שאם לא ירצה ה׳ לשא חטאתם בוחר הוא שימחהו מספרו אשר כתב, פרוש כי בעת אשר אמר אליו ״ואעשה אותך לגוי גדול״ הלא היא כתובה בספר הישר מעת שיצאה מפי אל עליון, ובהכרח להתקים, שאפלו בקללה אמרו זכרונם לברכה (מכות יא,א) קללת חכם אפלו על תנאי, ומכל שכן דבר טוב שיצא מפי עליון הרי הוא כתוב לעד ולאות. ולזה מתפלל שאם לא ימחול לישראל שימחהו, וממילא אין מקום לקים שבועת האבות. והשיב ה׳ כי לא תקום ולא תהיה שימחה אלא וגו׳, אבל מה שדבר טוב על משה יקום לעולם. וכן היה, דכתיב (דברי הימים א כג:יז) ״ובני רחביה רבו למעלה״, ואמרו זכרונם לברכה (ברכות ז,א) למעלה מששים רבוא.

אשר עשה אהרן. צריך לדעת לאיזה ענין אמר זה, ואולי שהקפיד ה׳ על שגרמו לאהרן קדוש ה׳ לחטא, כי חטא אדם גדול לו יהיה כחוט השערה יקפיד ה׳ עליו למאד.

או ירצה להוציא הלעז מעל אהרן, כי ישראל הם שעשו העגל אשר עשה אהרן, כי מעשה אהרן עליהם יחשב, או לצד שאנסוהו או לצד שהם עשו עקר המעשה שהוא הכשוף שבו יצא מדבר.