שמות לב, יט

וישלך מידיו וגו'. אמר מה פסח שהיא אחת מן המצות, אמרה תורה (שמות יב מג) כל בן נכר לא יאכל בו, התורה כלה כאן, וכל ישראל משמדים ואתננה להם:

תחת ההר. לרגלי ההר:

וַהֲוָה כַּד קָרִיב לְמַשְׁרִיתָא וַחֲזָא יָת עֶגְלָא וְחִנְגִין וּתְקֵיף רוּגְזָא דְמשֶׁה וּרְמָא מִידוֹהִי יָת לוּחַיָא וְתַבַּר יָתְהוֹן בְּשִׁפּוֹלֵי טּוּרָא:

וַהֲוָה כַּד קָרֵיב משֶׁה לְמַשְׁרִיתָא וַחֲמָא יַת עִיגְלָא וְחִינְגִין בִּידֵיהוֹן דְּרַשִׁיעַיָא מְחַנְגִין וּמְגַחֲנִין קֳדָמוֹי וְסִטְנָא הֲוָה בְּגַוֵּיהּ מְטַפֵּז וּמְשַׁוֵּור קֳדָם עַמָּא וּמִן יַד תְּקַף רָתַח רוּגְזֵיהּ דְּמשֶׁה וּטְלַק מִן יְדוֹי יַת לוּחַיָא וּתְבַר יַתְהוֹן בְּשִׁיפּוּלֵי טַוְורָא בְּרַם כְּתָבָא קַדִּישָׁא דִי בְּהוֹן הֲוָה פָּרַח וְטַיַיס לְאַוֵיר שְׁמַיָיא וַהֲוָה צָוַוח וַאֲמַר חֲבַל עַל עַמָּא דְשָׁמְעוּ בְּסִינַי מִן פּוּם קוּדְשָׁא לָא תַעַבְדוּן לְכוֹן צְלַם וְצוּרָה וְכָל דְּמוּי וּלְסוֹף אַרְבְּעִין יוֹמִין עֲבָדוּ עֵיגַל מַתְּכָא דְלֵית בֵּיהּ מַשָׁשָׁא

וירא את העגל ומחולות. ה"א העגל משרת בעבור האחרת. כמו וירא את העגל והמחולות סביביו. ומרוב קנאת משה שבר הלוחות שהיו בידיו כמו שטר עדות. והנה קרע שטר התנאים. וזה היה לעיני כל ישראל כי כן כתוב:

וישלך מידיו - כשראה את העגל תשש כחו ולא היה בו כח להשליכם רחוק ממנו קצת שלא יזיק את רגליו בנפלם, כדרך כל משליכי משאוי כשאין בהם כח לשאת. וכן ראיתי בפרקים של רבי אליעזר ועיקר פשוטו כך.

וירא את העגל ומחולות ויחר אף משה. כשראה שהיו שמחים בקלקול שעשו, כענין כי רעתכי אז תעלוזי ובזה התקצף ונואש שיוכל לתקון המעוות באופן שיחזרו לתמותם ויהיו ראוים לאותן הלוחות:

וישלח מידו חסר יו"ד שכפרו בי' דברות וי"פ פסל בתורה וי"פ תועבת ה' במשלי:

וירא את העגל ומחלת. מכל כלי זמר שהיו שם לא הזכיר אלא מחול, והטעם כי תמצא בכתוב שבעה מיני זמר שהם כנגד שבעה כוכבי לכת שצ"ם חנכ"ל, כנור כנגד שבתאי, תוף כנגד צדק, מחול כנגד מאדים, מנים כנגד חמה, עוגב כנגד נוגה, צלצלי שמע כנגד כוכב, תרועה כנגד לבנה, זהו שכתוב (תהילים ק״נ:ג׳-ד׳) הללוהו בתקע שופר הללוהו בנבל וכנור, הללוהו בתוף ומחול. הללוהו במנים ועוגב, הללוהו בצלצלי שמע הללוהו בצלצלי תרועה. והנה הם בין כלם תשעה מיני זמר כנגד תשעה גלגלים, ובעלי חכמת המוזיק"א יודעין לכוין כל מין ומין ממיני זמר הללו כנגד כל גלגל וגלגל, ושופר ונבל הנשארים בכתוב, השופר כנגד גלגל התשיעי המקיף,והנבל כנגד גלגל שמיני שבו הכוכבים, ומפני זה הזכיר במעשה העגל מחול יותר מכל שאר הכלים אשר היו שם, לפי שהמחול כנגד כוכב מאדים כי היו במדבר במקום חורב שממה והכוכב הזה שולט עליו, וזהו שתמצא על הים (שמות ט״ו:כ׳) ותצאן כל הנשים אחריה בתפים ובמחלת כי היו שם נשים שלא היתה כוונתם לשמים, והתוף כנגד כוכב צדק, וזהו שכתוב (שם) ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה, הזכיר אהרן וסמך לו את התוף לפי שאהרן היה כלו צדק כענין שכתוב (איוב כ״ט:י״ד) צדק לבשתי וילבשני.

אבל החכמים עשו במדרשם מחולות מלשון מחילה, ובאור הענין כי כל מיני זמר שהיו בידם לא נזדמן לו למשה שיראה מהם כי אם מחולות, והוא אות וסימן למחילה שהיה עתיד הקב"ה למחול להם אותו עון, וכמו שאמרו רז"ל סימנא מילתא היא, וכיון שראה משה סימן נזדרז בדבר ויקח את העגל אשר עשו וישרוף אותו באש ויזר על פני המים וישק וגו' המים שזרה בהם השקה אותם דרך בזיון כדי שיוציאוהו דרך הנקבים, וכענין שכתוב בענין ע"ג (ישעיהו ל׳:כ״ב) תזרם כמו דוה צא תאמר לו, ועוד כוון משה לבדוק אותם כסוטות כדי שיוריקו פניהם ויתפרסם ביניהם מי ששמח בלבו על העון ההוא כי אותם שחטאו ועשו בו מעשה והם המשתחוים והזובחים והמקטרים ביניהם היה דן אותם על פי עדים ומחייבם מיתה, אבל מי ששמח בלבו לא היו יודעים והיו צריכים לבדוק ע"י המים, והוא שדרשו רז"ל זבח וקטר בסייף גפף ונשק במיתה שמח בלבו בהדרוקן, ויש אומרים אותם שהיו בהם עדים והתראה בסייף, עדים בלא התראה במיתה היא מיתת מגפה, לא עדים ולא התראה בהדרוקן כן דרשו ביומא פרק שני שעירי, ואילו היה הנס בהדרוקן בפניהם בלא השקאה היה פתחון פה אצל מקצתם לומר כי עונש זה מצד עון אחר הוא וכיון ששתו היה הדבר אצלם שהעונש היה מצד העון הזה, ואמר ויטחן כדי שישוב אפר דוגמת עפר קרקע המשכן שהיה הכהן נותן במים להשקות הסוטה.

ומחלת חלילים, כמו הללוהו בתוף ומחול.

וישלך מידו תשש כחו כשראה את העגל ולא היה בו כח לסבלם והשליכם רחוק ממנו קצת כדי שלא יזוק ברגליו בנפלם.

וישבר אתם תחת ההר לפי שהיו חסרות אות טי״ת מהאלפא ביתא גם עם הכעס שהיה שרוי בו ובא והוסיפה בשניות למען ייטב כדי להשלים בהם כל האותיות פשוטות וכפולות.

וירא את העגל ומחולות ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות יש להקשות מדוע לא שיבר אותם כשאמר לו הקב"ה סרו מהר מן הדרך אשר צויתים עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו. תשובה אמר משה בלבו אולי אחר שאמר לו הקב"ה כן נתחרטו והתאבלו על החטא שעשו וכשראה עגל ומחולות אמר לא די שלא התאבלו אלא יש להם שמחה כי רעתיכי אז תעלוזי אז חרה אפו ושברם. תשובה שנית שהרואה שעיניו מתפעל יותר מן השומע ולכן וירא את העגל ומחולות וישלך מידיו את הלוחות. תשובה שלישית כדי שיראו ישראל שחרד משה חרדה גדולה מאד אחר ששיבר לוחות קדושות וטהורות כתובות באצבע אלהים וידעו הרעה הגדולה הזאת שעשו ויפול רעדה בלבבם ויתחרטו וכן אמר בפרשת עקב ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם לעיניכם:

ויהי. אמרו זכרונם לברכה (מגילה י,א) לשון צער, יכון על מאורע רע שארע בלוחות שפרחו מהם האותיות כמאמרם זכרונם לברכה (שמות רבה מו,א), וזה גרם לנו כל מה שטעמו אבותינו גם אנחנו מכוסות המרים, המיתה עצמה ומר ממות, כי אם היו הלוחות הראשונים פסקה צרה מן העולם וחרות אפלו ממלאך המות (שמות רבה מא,ז), והן עתה פסקה טובה, ולזה יאות קרות ויהי. ויכון גם כן על צערו של אותו צדיק, משה רבנו עליו השלום, שנצטער הרבה על מה שראה, ויכון גם כן על ישראל שנמצאו כבשת גנב כי ימצא בבושה גדולה כאשר קרב משה אל המחנה, ויכון גם כן על בחינת הקלפה שקרב לה ה״וי״ להומה ולאבדה דומם ורוחניות רע שבה, שאליו נאמר ״אלה אלהיך״, סר אליו מר המות, כן יאבדו אויבי ה׳.

כאשר קרב וגו׳. אולי שישמיענו הכתוב שנזדמן ראות העגל לפני משה קודם שיכנס למחנה, והטעם כדי שלא יכנסו הלוחות כתובים למחנה שיש בו עבודה זרה, וזה הוא שעור הכתוב ויהי כאשר קרב וגו׳ תכף ומיד וירא את העגל מזומן לפניו.

וירא את העגל ומחולות. אולי כי באמצעות הזדמנות משה פרחה לה בחינת הטמאה שהיתה מדברת בו ואומרת ״אלה אלהיך ישראל״, גם רוח הטמאה שפעלה צורתו מבלי צורף ואומן תכף יצא בלעו של עגל מיראת משה, כי הקלפה תכיר אדונה ותפחד ותרתע, ולזה אמר וירא את העגל ומחולות, מקיש עגל למחולות מה מחולות דומם גם עגל דומם, כי עברה ממנו רוח המטעה.

או יאמר בדקדוק אמרו את העגל שלא היה צריך לומר אלא ״וירא העגל״, אלא נתכון לומר שראה העגל ורוח הטמאה שבו, כי הצדיקים יכירו בחינת הרע, ומכל שכן אדם כמשה עליו השלום שעלה ודרך על במתי כל הרוחות בעלותו אל האלהים. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (תיקונים קמב) ששאל משה לעגל מי עשאו, והשיב כי ערב רב עשאוהו, יעין שם דבריו, והדבר פשוט כי לא ידבר הדומם, ותמצא שבמחולות לא אמר ״את״ כי לא היה בהם רוח הטמאה המצפצפת כמו שהיה בעגל כמאמר רבותינו זכרונם לברכה הנזכר.

או ירצה להודיע, כי בעת שקרב משה אל המחנה לא נזדמן לפניו אדם מפני הבושה, ולא ראה זולת העגל ומחולות, אבל מסבתו ותופשי מחול פנו מקום, ולזה אמר וירא את העגל ומחלת, לומר כי הוא זה לבד מה שראה.

ויחר אף משה וישלך. צריך לדעת טעם של משה בשבירת הלוחות, ולא חש להפסד מפלג, ופשיטא שלא יעשה דבר קלקול אם לא באומד גדול ובצדדי המועיל אשר צדד עליו השלום. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (אבות דרבי נתן ב,ג) לא שבר עד שנאמר לו מפי הגבורה, וכן אמר רבי מאיר ״ויהיו שם כאשר צוני״ (דברים י:ה) שנצטוה ושבר הלוחות עד כאן. וצריך לתת טעם לאל עליון למה מנע הטוב.

ונראה כי קודם שעבדו עבודה זרה פסקה זוהמתן, כמאמרם זכרונם לברכה (שבת קמו,א), ולזה עשה ה׳ להם משפט כתוב חרות על הלוחות, חירות ממלאך המות (שמות רבה פמ״א), כי כלום מיתה זו למה לצד הפרדת הזוהמא אלו כבר פסקה זוהמתן. ולזה כשעשו את העגל הרי זוהמת החטא דבקה בהם, ומעתה צריכים למלאך המות. הגם שלא חזרה הזוהמא ממש על ידי העגל לכמות שהיתה קודם קבלת התורה, אף על פי כן שברם, כי אין דין זה להם עוד שיהיו בני חורין ממלאך המות ומשעבוד מלכיות. ולטעם זה לו יהי שנאמר כי משה מדעת עצמו עשה מתחלה, אין כאן קשיא.

וישלך מידיו את הלחות. כבר נתבאר בס׳ דברים ט׳ י״ז שלא היה ההשלכה כמטה את ידיו ונופל מה שבהם אלא שלקחם בידיו והשליך בכח. וגם היה באופן שהבינו הכל שלא בדרך הטבע נעשה כך כמבואר שם:

וישבר אותם תחת ההר. לא השליכם מידיו בהיותו במחנה אלא בחרי אף רץ בחזרה אל ההר ושם השליכם ושברם ולא היה בידם של ישראל למחות בו שהרי עוד לא מצאו לבבם לעבור הגבול והרי עוד לא משך השופר קולו וכדכתיב בס׳ דברים שם וההר בוער באש עד לב השמים וע״ש:

ויהי, הנה עד עתה לא שבר את הלוחות כי חשב שזה עשו בעבור שבושש לרדת ורצו מנהיג במקומו, וכשיראו שבא מן ההר יחדלו ממעשיהם ויעשו תשובה, אבל כשראה שהגם שקרב אל המחנה וראו שבא משה, ובכ"ז היה עדיין העגל והם שמתו עליו במחולות, מזה ראה שבדעתם למרוד בה' ובמשה עבדו ולא עשו שיהיה טלמס ומנהיג רק לע"ז, אז ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות, וחז"ל אמרי שפרחו האותיות בעת שקרב אל העגל, וע"כ נעשו כבדים והוצרך להחזיק אותם בשתי ידיו כי הלך מהם הנשמה הנושאת אותם, וע"כ שברם אחר שחלפה הקדושה מהם:

כ דק"ל דתחת ההר משמע שהיה תוך וחלל בהר לכן פירש לרגלי ההר: