שמות לב, ד

ויצר אותו בחרט. יש לתרגמו בשני פנים האחד, ויצר לשון קשירה, בחרט לשון סודר, כמו (ישעיה ג כא) והמטפחות והחריטים, (מלכים ב ה כג) ויצר ככרים כסף בשני חריטים והשני, ויצר לשון צורה, בחרט כלי אמנות הצורפין, שחורצין וחורטין בו צורות בזהב כעט סופר החורט אותיות בלוחות ופנקסין, כמו (ישעיה ח א) וכתב עליו בחרט אנוש. וזהו שתרגם אנקלוס וצר יתיה בזיפא, לשון זיוף הוא כלי אמנות שחורצין בו בזהב אותיות ושקדים, שקורין בלעז ניאי"ל ומזיפין על ידו חותמת:

עגל מסכה. כיון שהשליכו לכור, באו מכשפי ערב רב שעלו עמהם ממצרים ועשאוהו בכשפים ויש אומרים מיכה היה שם שיצא מתוך דמוסי בנין שנתמעך בו במצרים, והיה בידו שם, וטס שכתב בו משה עלה שור, עלה שור, להעלות ארונו של יוסף מתוך נילוס, והשליכו לתוך הכור ויצא העגל:

מסכה. לשון מתכת דבר אחר מאה עשרים וחמשה קנטרין זהב היה בו, כגימטריא של מסכה:

אלה אלהיך. ולא נאמר אלה אלהינו, מכאן שערב רב שעלו ממצרים, הם שנקהלו על אהרן, והם שעשאוהו, ואחר כך הטעו את ישראל אחריו:

וּנְסִיב מִידֵיהוֹן וְצַר יָתֵהּ בְּזִיפָא וְעָבְדֵהּ עֵגֶל מַתְּכָא וַאֲמָרוּ אִלֵין דַחַלְתָּךְ יִשְׂרָאֵל דִי אַסְקוּךְ מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם:

וּנְסֵיב מִידֵיהוֹן וְצַר יָתֵיהּ בְּשׁוֹשִׁיפָא וּרְמָא יָתֵיהּ בְּטוּפְרָא וְעַבְדֵיהּ עֵיגַל מַתְּכָא וַאֲמָרוּ אִלֵּין דַּחַלְתָּךְ יִשְרָאֵל דְּהַנְפָקוּךְ מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם

ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך גם זה הכתוב יורה אותנו כי אין טפש בעולם שיחשוב כי הזהב הזה אשר היה באזניהם הוא אשר הוציאם ממצרים אבל אמרו כי כח הצורה הזאת העלם משם והנה לא תמצא שיאמר בעגל בשום מקום אשר הוציאנו ממצרים כי הם מודים במי שאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים (לעיל כ ב) כי שמו הגדול הוא המוציא אותם משם אבל יאמרו במקומות רבים אשר העלוך כי יקחו זה במקום היד הגדולה המחרבת ים השמה מעמקי ים דרך לעבור גאולים (ישעיהו נא י) וזהו שנאמר (תהלים קו כא כב) וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב ושם נאמר שכחו אל מושיעם עושה גדולות במצרים נפלאות בארץ חם נוראות על ים סוף (שם פסוק כא) שכחו דברו אשר צום והנה עברו על לא תעשה לך אלהים אחרים על פני (לעיל כ ג) כאשר רמזתי שם ותבין זה

ויקח מידם ויצר. מגזירת צורה. כמו ויצר את שני העמודים.

ומלת בחרט. כמו דמות וכן בחרט אנוש. בדמות אנוש ואין טעם להיותו מגזרת החריטים:

מסכה. התוך כמו הפסל נסך חרש:

ויצר אותו בחרט - הזהב לקח מיד כל אחד וקבץ אותו וקשר את כולם בבגד עד שעשו דפוס של חמר ושל שעוה בדרך המתיכין ועשו בו צורת עגל והשליכו הזהב בתוכו ונעשה עגל, כדכתיב: ואשליכהו באש ויצא העגל הזה. וכתיב: ויצר ככרים כסף בשני חריטים.

אלה אלהיך ישראל אשר העלוך - וכי שוטים היו שלא היו יודעים שעגל זה שנולד היום לא העלם ממצרים? כל עובדי עבודת כוכבים יודעים שאלהינו בשמים ברא את העולם, אך בזה היו טועים, שהתרפים יש בהם רוח טומאה כמו הנביאים שיש בהם רוח הקדש, וסבורים שהעגל שהיה מדבר ברוח הטומאה כאילו היה מדבר ברוח הקדש של מעלה, ולכך אומרים: אלה אלהיך ישראל אשר העלוך - כלומר רוח הקדש יש בו וכאילו רוח הקדש הולך לפנינו. וכן לבן אמר על התרפים: למה גנבת את אלהי. ולנסות בו את ישראל נתן בו רוח הטומאה שלכל מיני מכשפות ואוב וידעוני כח בו להכחיש פמליא של מעלה ולהגיד נולדות, לדעת אם יהיו תמים לה' אלהיהם ולא יהיה בהם מעונן ומנחש ומכשף ולא מאמין לאות ומופת של רוח הטומאה, כדכתיב: כי מנסה ה' אלהיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את ה' אלהיכם וגו'.

אלה אלהיך ישראל. אלה יהיו אצלך אלהים, שתתפלל אליהם בכל צרכך, ואותם תעבוד להשיג חפצך:

ויצר אותו. שהי' עושה בו צורות כדי לאחר ולהשהות עד שיבא משה וכל כונתו היתה לשם שמים כמו שמצינו שהכתוב משבחו דכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת וכתיב ורבים השיב מעון זה עון העגל ואלו הרגוהו לא היתה להם תקנה ויתקיים בהם אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא:

אלה אלהיך שאיוו לאלהות הרבה:

ויעשהו עגל מסכה. יש עובדי ע"ז בגוונין הרבה. יש מי שפסלו צורת אדם. ויש שעשה צורת כרוב או צורת בהמה או חיה או עוף כענין שכתוב (מלכים ב' י"ז) ואנשי בבל עשו את סכות בנות ואנשי כות עשו את נרגל. ואנשי חמת עשו את אשימא. והעוים עשו את נבחז ואת תרתק. והספרוים שורפים את בניהם באש לאדרמלך וענמלך. כולן שמות פסילים הם. סכות בנות. תרנגולות ואפרוחים. נרגל תרנגול הבר הוא השכוי. אשומא הוא חתול. נבחן כלב. תרתק חמור. אדרמלך קוף. ענמלך טווס. וקרוב אני לומר שנקראו הפסילם על שמות הכוכבים כענין שכתוב (עמוס ה') ונשאתם את סכות מלככם ואת כיון צלמכם ואת ככב אלהיכם אשר עשיתם לכם. סכת מלככם הם שמות הככבים. הוא שכתוב (ירמיה מ"ד) אנחנו מקטרים למלאכת השמים. קרא הככבים מלכות השמים. כיון צלמכם הוא הנקרא זחל שהוא שבתאי. ככב אלהיכם הוא משבעה ככבי לכת גם כן ויקרא כוכב חמה:

ויעשהו עגל מסכה. כתב הרמב"ן מה שעשו צורת עגל אהרן הוא שהוציא את הצורה הזאת כי השואלים אמרו סתם קום עשה לנו אלהים לא גלו דעתם לאמר לו מה יעשה שור או כשב או עז, והכוונה לאהרן היתה מפני שהיו ישראל במדבר חורב שממה והחרבן והשממות לעולם יבאו מן הצפון שנאמר (ירמיהו א׳:י״ד) מצפון תפתח הרעה על כל יושבי הארץ, שאין הכונה במלך בבל בלבד כאשר יראה בנגלה מן הכתוב, אבל כי מן השמאל תבא מדת הדין לעולם להשיב על כל יושבי הארץ כרעתם. והנה במעשה המרכבה ופני שור מהשמאל לארבעתם ולכך חשב אהרן כי המחריב יורה על החרבן כי שם כחו הגדול ובהיותם עובדים שם לאל יערה רוח ממרום כאשר נאצל על משה, וזהו שאמר חג לה' מחר שיהיו העבודה והזבחים לשם המיוחד להפיק רצון ממנו אל בעל הצורה כי בהיותה לפניהם יכונו אל ענינה. ורז"ל למדו אותנו הענין הזה והם שגלו סודו אמרו (שמות ג׳:ז׳) ראה ראיתי את עני עמי, אמר לו הקב"ה למשה משה אתה רואה ראיה אחת ואני רואה שתים, אתה רואה אותם באים לסיני ומקבלים תורתי ואני רואה אותם היאך מתבוננים בי כשאני יוצא בקרונין שלי ליתן להם את התורה שנאמר (תהילים ס״ח:י״ח) רכב אלהים רבותים וגו', ושומטין אחד מטטראמולין שלי שכתוב (יחזקאל א׳:י׳) ופני שור מהשמאל לארבעתם ומכעיסים אותי בו. טטרא פי' ארבע, מולין פרדות כמו מולאות של בית רבי, וטטראמולין הוא משל לארבע חיות הנושאות המרכבה ע"כ.

והחכם ר"א ז"ל אמר כי אלהים במקום הזה שאמר קום עשה לנו אלהים הוא כבוד חונה בצורת גויה, ואם תשים לבך אל המסע הראשון תבין זה ע"כ, ומסע הראשון הוא מה שכתוב ויסע מלאך האלהים וגו', ובלשון שאמר כבוד חונה בצורת גויה תפש עליו הרמב"ן ואמר איננו נכון בעיני שלא נעשה במלאכת חכמת המזלות להיות בצורתו כבוד חונה או הדבור, ע"כ. והאמת כי אין מעשה העגל כמעשה הצלמים לקבל רוחניות כוכב או מזל להמשיכו שם כי הכוונה היתה למעלה מן הכוכבים והמזלות, והוא שכוון אהרן לעשות בעגל גוף מקבל כח אחד מטטראמולין של הקב"ה, והוא שור שבמרכבה שהוא מן השמאל מדת הדין כדי שיורה להם הדרך כי המחריב יורה דרך החרבן, וישראל היו במדבר במקום החרבן שהוא מחלק כוכב מאדים וכל כחותיו נשפעים ויונקים ממדת הדין, זאת היתה כוונת אהרן בעשית העגל להיות מסעם של ישראל על פיו מצד מדת הדין כמו שהיה על פי משה מצד מדת הדין, כענין שדכתוב (במדבר ו) ע"פ ה' ביד משה. ואחר שגמר עשיתו בנה מזבח לפניו והיה בזה קצוץ בנטיעות אלא שהיתה כוונתו בקרבנות לשם המיוחד, הוא שאמר חג לה' מחר ולא אמר לאלהים או לעגל, שאם היתה כונתו למדת הדין בלבד היה בזה קצוץ.

ויש לך לדעת כי מה שאמרו אלה אלהיך ישראל אלו אמרו כן על הכוונה הטובה לא היתה בזה ע"ז כי האמנם שמדת הדין סייעה אותם באותה עליה כענין שכתוב (שמות י״ד:י״ט) ויסע מלאך האלהים, אבל החטא היה במה שכתוב וישתחוו לו ויזבחו לו כי כוונת אהרן שהיתה בעגל למדת הדין ושלא להוציאן מרשותו של השם המיוחד הפכוה ישראל בגוף העגל עצמו כשהיו עובדים אליו, וזהו (תהילים ק״ו:כ׳) וימירו את כבודם בתבנית שור וגו', וזהו לשון אהרן ואמר להם למי זהב התפרקו וגו' ואשליכהו באש, יאמר אמרתי להם למי זהב ואשליכהו באש, לפי שכוונתי למדת הדין ויצא העגל הזה שאתה רואה לפניך כי אליו היו מכוונים ומשתחוים וזובחים, והנה הוא בהפך מכוונתי שאני עשיתי שיהיה מסעם מצד מדת הדין ושתהיה הכוונה לשם המיוחד לבדו ונקריב אליו העולה והזבחים והם חטאו בו וקצצו, וכיון שהוציא אהרן הצורה הזאת על הכוונה שיהיה מסעם מצד המדה ההוא לא לעשות דוגמא אליה ח"ו אין לך לשאול למה בחר בזהב ואמר פרקו נזמי הזהב ולא בחר בכסף בשכבר ידעת כי הזהב במדת הדין ומראהו כמראה אש, ודרשו רז"ל (דברי הימים ב ג׳:ו׳) זהב פרוים שדומה לדם פרים, והיה בית הקרבנות כלו זהב גם מזבח הקטרת והכרובים ודרשו בכרובים שאם עשאן של כסף הרי הם כאלהי כסף וכאלהי זהב.

ובמדרש ויעשהו עגל מסכה כיון שהשליך הזהב לכור באו מכשפי ערב רב שעלו עמהם ממצרים ועשאוהו בכשפים, ויש אומרים מיכה היה שם שיצא מתוך דמוס בנין שנתמעך בו במצרים והיה בידו שם שכתב בו משה עלה שור עלה שור לעלות ארונו של יוסף מתוך נילוס והשליכו לתוך הכור ויצא העגל גועה כשהוא מקטרג, התחילו אומרים אלה אלהיך ישראל על כן נקרא מיכה על שם שנתמעך בבנין.

וראיתי בפרקי רבי אליעזר מצא אהרן בין הנזמים ציץ זהב אחד כתוב עליו שם הקדש וחרות עליו כצורת עגל ואותו לבדו השליך בכור האש שנאמר ויתנו לי ואשליכם בכור אין כתיב כאן אלא ואשליכהו באש ויצא העגל גועה וראוהו כל ישראל וטעו אחריו, ר' יודא אומר סמאל נכנס בתוכו והיה גועה להטעות את ישראל שנאמר (ישעיהו א׳:ג׳) ידע שור קונהו ע"כ בפרק מ"ה מן הפרקים.

אלה אלהיך ישראל. דרשו רז"ל מלמד שאוו לאלהות הרבה, ודקדקו זה מלשון אלה שהוא לשון רבים, שאם לא כן היה לו לומר זה אלהיך ישראל כלשון שאמר עזרא (נחמיה ט׳:י״ח) אף כי עשו להם עגל מסכה ויאמרו זה אלהיך אשר העלך ממצרים.

ויצר אתו לזהב קאי לשון צרור הכסף, דוגמא ויצר ככרים כסף בשני חריטים ובלע״ז גדל״ש.

ויעשהו עגל ולא שאר חיה לפי שערב רב התחילו בעבירה וכתיב זה אלי ואנוהו, שראו ישראל השכינה וערב רב לא ראו אלא רגליהם של מלאכי השרת שתחת הכסא של רגליהם ככף רגל עגל כסבורים היו שהם פסיעותיו של הקב״ה והיינו דכתיב בתהלים ראו הליכותך וגו׳ ועקבותיך לא נודעו, שחשבו מעקבותיהם של מלאכים שהם עקבותיו של הקב״ה.

ויאמרו אלה אלהיך ישראל וכי שוטים היו לומר כי עגל זה שנעשה היום מזהב הוציאם ממצרים אלא מצינו חרטומים ותרפים ואובות וידעונים שיש בהם רוח טומאה והם סברו מזה שהיה בו רוח טהור ולכך אמרו אלה אלהיך ישראל. ולנסות בריותיו לפני מדת הרחמים נתן הקב״ה כח ברוח טומאה, כמו שמצינו כי יקום בקרבך נביא ונתן לך אות או מופת ובא האות והמופת וגו׳ כי מנסה ה׳ אלהיכם אתכם וגו'.

ויצר אותו בחרט. בור"יל בלע"ז שהיה עושה בו צורות כדי לאחר ולהשהות עד שיבוא משה וכל כוונתו לא היתה אלא לש"ש כמו שמצינו שהכתוב משבחו כי שפתי כהן ישמרו דעת:

ויצר אותו בחרט. י"מ חרט גרייפ"א (Griffel) כמו (ישעיהו ח׳:א׳) בחרט אנוש שצר בו צורות וצעצועים כדי לאחר אולי יבא משה וי"ל שקשר אותו בבגד עד שיביאו הכל כמו (מלכים ב ה׳:כ״ג) ויצר אותם בשני חריטים דגחזי:

אלה אלהיך ישראל. דרך לדבר אלהות ואדנות בלשון רבים כמו אלהים קדושים א"נ שתפו אהרן עמו ובכך תעו שהיו סבורים שיכול להנהיגם לפי שידעו אהרן מלומד בנסים וסברו שיעשה לו שידבר ויסבור אות':

ויעשהו עגל. פרוש, בעבור שנעשה על ידו, לא שעשאו הוא, דכתיב (שמות לב:כד) ״ויצא העגל הזה״. או לצד שלקח הזהב מידם לידו, ולא נתחכם שיניחו הזהב בארץ לבטל כשפיהם (זוהר ח״ב קצב.), העלה עליו הכתוב המעשה.

ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר וגו׳. קשה, איך יאמן הטפשות והבערות לדור דעה, רבים ונכבדים, לומר לדומם ״אלה אלהיך״ וגו׳? ולו יהיה שדבר העגל באמצעות מעשה כשוף כמאמרם זכרונם לברכה (תנחומא), אף על פי כן זה יועיל לחשוב בו דבר, אבל להעיד עדות שקר שזה הוא המוציא – לא.

אכן הנכון הוא כי אדרבה בדבריהם אלו גלו דעתם שאינם משתחוים ועושים אלוה אלא להמוציאם מארץ מצרים, ונתכונו בדבור זה להכין בו בחינת האלהות שהוא המוציא, ותהיה העבודה לחלק מהכל והרי הם כעובדים לכל, והחלק היה הולך לפניהם והוא יענה להנקח ממנו. ולא היה בעיניהם לזרות כי הלא יש באדם חלק אלוה ממעל, אלא כי לצד שהרכבתו אינה ממין המתקים הרוח תשוב אל האלהים, ונתחכמו לעשות הדבר להמשיך כח עליון בדבר המתקים ויהיה מצוי תמיד לפניהם, ולעולם לא עקרו ״אנכי ה׳ וגו׳ אשר הוצאתיך מארץ מצרים״ אלא אמרו אלה, ואולי כי לזה אמר העלוך לשון רבים לרמז לכח תחתון כעליון חס ושלום, ובאמצעות זה פגמו פגמים רבים ועשה ה׳ בהם שפטים. ועין בפרוש פסוק (שמות לב:ח) ״סרו מהר מן הדרך״ וגו׳.

ונראה בעיני כי לא כל ישראל הסכימו על הטעות, אלא חלק מהם וחלק לא מיחו, ושקולים היו בדבר, וחלק לא היה בהם כח למחות. והנה מדקדוק אמרם אלהיך ולא אמרו חס ושלום אלהינו וגו׳ הוציאנו, זה יגיד כי קצת מהם אמרו זה לכלם, ויש שהצדיק ויש שלא הצדיק. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (שמות רבה מב,ו) שערב רב שעלו עם ישראל הם העושים, ובהכרח לומר כי ישראל לא הסכימו בשעת מעשה, שאם הסכימו הרי גם המה עשו, שהמחשבה פועלת בעבודה זרה, וגם לא מיחו, ועל זה נענשו כללות ישראל זולת מעטי היכלת שבחן ה׳ לבם שלא נטה אחר הרע, והמפרסמים בדבר הם בני לוי. והנה אחר שנעשה העגל בהכרח לומר שחלק מישראל טעו אחריו, דכתיב (שמות לב,כח) ״ויפל מן העם כשלשת אלפי איש״, ובהכרח שמישראל נפלו, כמובן מאמרו (שמות לב,כז) ״הרגו איש את אחיו וגו׳ את קרבו״, אם כן בהכרח לומר שחלק מישראל עבדו עבודה זרה בעדים והתראה.

ויאמרו אלה אלהיך ישראל וגו'. מכאן ראיה שהערב רב אמרו כן אל ישראל כי איך יאמר ישראל אחד לחבירו אלה אלהיך ישראל וכי הוא אינו ישראל אלא ודאי שהערב רב אמרו כן לישראל ומה שרצו להטעותם בצורת שור דווקא כבר אמרנו לפי שראו את ישראל אוהבי כסף וזהב וידעו זה מביזת מצרים ומביזת הים ע"כ אמרו שישראל יבחרו בצורה זו כי ממנה תוצאות הזהב כמבואר למעלה. ובזה מתורץ מ"ש כאן אשר העלוך מארץ מצרים. ומשה אמר למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים. לפי שהעלוך משמש גם לשון מעלה וגדולה כי אמרו שכל מעלת ישראל שנעשו עשירים בכסף ובזהב הכל היה משל מצרים ומשלהם עשו את כל הכבוד הזה, ואמרו הערב רב כי בכחו של מזל שור עשיתם כל החיל הזה שעליתם במעלה מן הרכוש של ארץ מצרים, ולפי מה שכתבנו למעלה שהקב"ה אמר למשה רד כי שחת עמך. היינו הערב רב, נראה לפרש שלכך אמר אשר העלית מארץ מצרים כי ע"י הליכה זו נתעלו במעלה על שאר המצרים, אבל לישראל לא היה זה עליה לכך אמר משה למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים, ועוד שישראל היו במצרים כתפוסים בבית האסורים שייך אצלם לשון יציאה משא"כ בערב רב.

וי"א שטעות זה בא להם, לפי שלא יכלו ישראל לצאת ממצרים כי אם כשילך עמהם ארונו של יוסף מצד השבועה ולקח משה טס וחקק עליו עלה שור עלה שור וזרקו בנילוס, ועל כן חשבו הערב רב שעלייתם ממצרים היתה תלויה ביוסף בכור שור ונקרא בכור שור כי כל כחו היה נמשך ממזל שור וחשבו שלכך לקח משה את עצמות יוסף עמו לפי שהעלם ממצרים בכחו של מזל שור בצירוף כחו של משה וזהו אשר העלוך לשון רבים.

ויעשהו עגל. הוא תבנית שור. באשר כי לפרנסה היו צריכים ובכח א׳ מארבע חיות שתחת הכסא הוא השור אשר רב תבואות בכחו ע״כ עשה כצורתו שיהא הוא האמצעי לצורך פרנסה:

ויאמרו אלה אלהיך ישראל. הגיע לכמה אנשים לקלקול גדול שהאמינו שהקב״ה מסר בזה הצורה העליונה שהוא כח שור כל הכח שיהא הוא עושה בעצמו וזהו ע״ז ממש:

אשר העלוך. במעלה עליונה זו שנהיה מושגחים ע״י אמצעי קרוב להקב״ה כזה הצורה שהוא א׳ מהחיות הנושאים את הכסא. ולא כמו במצרים:

ויקח מידם ויצר איתו בחרט, אחר שראה שמהרו להביא לקח מידם כדי שיעכב המעשה בכל מה שיוכל, וכבר בארנו באה"ש (כלל טז) שהעשיה תפול בין ע"מ שנעשה בעצמו בין ע"מ שנעשה בפקודתו, כמו לא תעשה לך פסל שאין הבדל בין אם עושה בעצמו או עושה ע"י אומן, וכן מ"ש ויעשהו עגל אין הפי' שעשה בידו רק שנעשה בסבתו כמ"ש על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן, ומבואר בדחז"ל כי בין הערב רב שעלו עמם היו חרטומים ומכשפים והם עשו את העגל, ונראה שחרט הוא מענין חרטום, וכבר בארתי מ"ש (ישעיהו ח׳:א׳) וכתוב עליו שחרט אניש שיינו בכתב חרטום, שהיו כותבים על ידי ציורים ותמונות של חיות ועופות ואילנות, ומלת ויצר הוא מענין צורה ומלת אותו פי' אות שלו [כמש"פ מ"ש וה' אותי כגבור עריץ (ירמיהו כ׳:י״א) ה' אות שלי] ור"ל שאהרן מסר לחרטומים שהיו שם שיודעים לצייר צורות מורים על ענינים סימנים שיציירו האות והסימן שרצה לצייר, ואהרן רצה לצייר צורת כרוב, שהיא הצורה שראה במרכבה ושישכון במשכן על ארון העדות, ונסה לצייר אות וסימן שהיה בידו בעת המחזה על ידי חרט, והחרט שהם חרטומי מצרים עשו אותו עגל מסכה, וציירו צורת שור כפי שחזו אצילי בר ישראל בעת השגת המרכבה, וכמ"ש במדרש שגנבו דמות שור מהמרכבה, ויאמרו והחרטומים עם הערב רב אמרו אל ישראל אלה אלהיך ישראל, ר"ל בצורה זאת שוכן אלהי ישראל, אשר העלוך, ובכ"ז לא אמרו שהעגל הוא האלוה רק שהוא הטלמס והדמות שהאלהות שוכן בו, כמו ששכן אח"כ בין הכרובים, ויתכן ג"כ שהחרטום הוא כוון בעצם לצורת שור שהיו עובדים במצרים, אבל לישראל אמרו, שאל מוציאם ממצרים שוכן בצורה זאת והוא ינהיג אותם תחת משה בכבוד שוכן בגויה:

ר פירוש כשהיו ישראל במצרים והיו בונים את פיתום ואת רעמסס וכשלא היו עושין שיעור עבודתן מה שאמרו להם באו המצריים ונטלו הילדים ונתנום בחומה של בנין והניחו אבנים סביבותיהן ועליהן כדי שיהא השיעור של עבודתן מלא ואמר משה רבינו ע"ה לפני הקב"ה רבש"ע למה יענשו הקטנים במיתה זו ואמר ליה הקב"ה אין סופן של ילדים אלו לטובה שילכו לתרבות רעה כשיגדלו מוטב שימותו זכאים והלך משה והוציא אחד מתוך שורת הבנין שנתמעך בו ונקרא מיכה:

ש הואיל והיה כתוב עליו טלה שור לכך עלה העגל שהוא היה שור:

ת וזהו מה שנאמר אלה אלהיך ישראל אשר העלוך וגו' ר"ל ערב רב אמרו כן לישראל: