שמות לב, יא

למה ה' יחרה אפך. כלום מתקנא אלא חכם בחכם, גבור בגבור:

וְצַלִי משֶׁה קֳדָם יְיָ אֱלָהֵהּ וַאֲמַר לְמָא יְיָ יִתְקֵף רוּגְזָךְ בְּעַמָךְ דִי אַפֶּקְתָּא מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם בְּחֵיל רַב וּבִידָא תַקִיפָא:

וְאִתְחַלְחַל משֶׁה מִן רְתִיתָא וּשְׁרֵי לְצַלָּאָה קֳדָם יְיָ אֱלָהֵיהּ וַאֲמַר לְמָא יְיָ יִתְקוֹף רוּגְזָךְ בְּעַמָּךְ דְּהַנְפָּקַת מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם בְּחֵיל רַב וּבִידָא תַקִיפָא

למה ה' יחרה אפך הנה בחטא הגדול הזה היה ראוי משה שיתפלל דרך וידוי ותחנה כענין אנא חטא העם הזה חטאה גדולה (להלן פסוק לא) וכהתפלל עזרא וכהתודותו על מעל הגולה (עזרא י א) ואין טעם שיאמר למה ה' ורבותינו (בשמו"ר מג ז ט) מתעוררים בזה על דרך ההגדות להזכיר כמה טעמים למעט החטא לפניו ועל דרך האמת יאמר למה תתן רשות למדת הדין להיות שולטת בעמך כי אתה הוצאת אותם לשמך מארץ מצרים במדת רחמים בהם ובמדת הדין על שונאיהם והתפלה הזאת למה ה' למה יאמרו מצרים נראה באמת כי זאת התפלה היא אשר הזכיר במשנה תורה (דברים ט כו) ואתפלל אל ה' ואומר ה' אלהים אל תשחת עמך כי ענין התפלה שוה בשניהם והנה הזכיר כאן התפלה קודם רדתו מן ההר ושם הזכירה אחרי רדתו מן ההר ודעת ר"א כי משה לא התפלל בעד ישראל כל זמן שהיתה ע"ז ביניהם אבל כאשר אמר לו הרף ממני ואשמידם (שם ט יד) התבונן כי הדבר תלוי בו וירד ובער העגל ושב להתפלל בארבעים יום ואין מוקדם ומאוחר בתורה ואין דעתי כן בעבור שהתפלה שעשה בשובו היא אשר יספר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה (בפסוק לא) ואם הכל תפלה אחת שעשה בארבעים היום אחרי שובו להר למה יחלק אותה ויזכיר כאן (בפסוקים יא-יג) מקצתה ואחרי הירידה (להלן בפסוק לא) יזכיר המקצת האחר (להלן פסוק לא) אבל הן שתי תפלות ולכן נראה כי כאשר אמר לו הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם מיד ח לה פני השם ולא אחר כלל כי היה ירא פן יצא הקצף מלפני ה' ויחל הנגף לכלותם כרגע ומיד אמר למה ה' יחרה אפך בעמך וכך מצאתי באלה שמות רבה (מב א) אמר משה אם מניח אני את ישראל וארד לי אין לישראל תקומה בעולם אבל איני זז מכאן עד שאבקש עליהם רחמים מיד התחיל משה ללמד עליהם סניגוריה וכו' והנה התפלל עליהם ונחם השם על הרעה אשר דבר להרוג אותם ולכלותם לא שנתרצה להם רק שאמר נחמתי לא אעשה כלה וכיון שהיה לו פנאי ירד משה ושרף את העגל והרג עובדיו ואחר כן אמר לעם אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם (פסוק ל) שימחול לכם אבל במשנה תורה ספר הענין בסדר אחר כי אחרי דבר ה' שאמר הרף ממני ואשמידם אמר ואפן וארד (דברים ט כו) והטעם לפי שהיה משה מסדר להם שם כל חטאיהם והטורח שטרח עליהם והנה ספר מה שעשו בחורב בעגל (בפסוקים יב- טז) ושהוצרך הוא לשבר הלוחות (פסוק יז) ולהתפלל עליהם ארבעים יום וארבעים לילה (פסוקים יח יט) וגם על אהרן (פסוק כ) ושטרח לשרוף את העגל (פסוק כא) וספר מה שעשו בתבערה ובמסה ובקברות התאוה (פסוק כב) ובשלח ה' אותם מקדש ברנע (פסוק כג) ואחרי שהשלים ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם (פסוק כד) חזר (בפסוקים כה-כט) אל ענין תפלותיו אשר הזכיר וסדר את שתי התפלות ואמר ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי כי אמר ה' להשמיד אתכם ואתפלל אל ה' ואומר ה' אלהים אל תשחת עמך וגו' כאומר הוצרכתי להתנפל לפני ה' בעבורכם ארבעים יום כי מתחלה אמר ה' להשמיד אתכם עד שהתפללתי אליו אל תשחת עמך ולא הוצרך להזכיר התפלה השנית כי כבר אמר שארבעים יום התנפל עליהם כי גם בכאן לא הזכירה כי מי יוכל לכתוב כמה תחנונים ובקשות אשר התנפל עליהם ארבעים יום ואם תבין מה שפירשתי תכיר באמת שהיו שתי תפלות כי מתחלה חלה את פני ה' אלהיו (פסוק יא) ובסוף התנפל לפני ה' ארבעים יום כאשר יתבאר בפרשת ויאמר משה אל ה' (להלן פסוק לא) והזכיר במשנה התורה (דברים שם בפסוק כ) ובאהרן התאנף ה' ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא ולא הזכיר בכאן זה כלל וזה לכבוד אהרן כי לא רצה משה להזכיר בחייו שהוצרך לתפלתו שלא יבוש ושם אחרי מותו הודיענו האמת וזה הסדר הנכון בפרשיות האלה

ויחל משה. זאת הגזרה לא מצאנוה מזה הטעם. כי אם על פנים כמו יחלו פני נדיב. ולפי דעתי כמו ופניה לא היו לה עוד וכלם ככה. על כן אסור לומר חליתיך או אחלך. כי יבא מגזירת אשר חלה ה' בה. י"א כי זאת התפלה היא הנזכרת בפרשת והיה עקב. וזו התפלה היתה ראויה להכתב אחר שוב משה אל ההר על כן וינחם ה' אחר שהתפלל והתנפל מ' יום. ואם נחם על הרעה בראשונה מה טעם לומר אולי אכפרה בעד חטאתכם. כי ירד ושרף העגל והרג עובדיו אז שב להתפלל לשם בעד ישראל ובעד אהרן שהיה הסבה. ואחרים אמרו כי תפלת אל תשחת עמך איננה זאת הנזכרת במקום הזה. ולפי דעתי כי טעמי התפלה שוים כאשר אפרש. כי איך יחלה פני השם לפני שרוף העגל. וישק את בני ישראל ויהרוג עובדיו. רק השם רמז לו שיתפלל אחר רדתו ויסיר העגל על כן כתוב אולי אכפרה בעד חטאתכם אחר שהסיר החטאת כאשר כתוב ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל. והנה בעבור שהשם אמר לו ועתה הניחה לי. הזכיר התפלה שהתפלל בהתנפלו לפני השם. וזאת הפרשה היתה ראויה להכתב אחר וישב משה אל ה'. ואין מוקדם ומאוחר בתורה. רק רצה לדבק דבר מי אשר חטא לי. עם ועתה לך נחה את העם. וכתיב ויגוף ה' את העם:

ויחל. הנה כתוב ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה כי אמר ה' להשמיד אתכם. וזהו הרף ממני ואשמידם. כי אין הדעת סובלת שיתפלל משה בעד ישראל ועו"ג ביניהם עד שהסיר אותה:

והנה למה ה' יחרה אפך בעמך כמו אל תשחת עמך ונחלתך אשר הוצאת בכחך הגדול ובזרועך הנטויה וזהו אשר הוצאת ממצרים בכח גדול וביד חזקה. וכתוב זכור לעבדיך לאברהם ליצחק וליעקב וזהו זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת. והטעם שתזכור להם שבועתך. ולא פי' זה בפסוק זכור לעבדיך. כי אינו כמו זכור עדתך קנית קדם בעבור הלמ"ד. והנה פן יאמרו הארץ אשר הוצאתנו משם. וזה כמו למה יאמרו מצרים לאמר:

עמך אשר הוצאת - עמך ולא עמי.

אשר הוצאת - ולא אני העליתי אלא אתה.

למה ה' יחרה אפך בעמך. באותם שלא חטאו בעגל:

ויחל ד' במסורה הכא ואידך ויחל יהואחז. ויחל וגו'. גבי חזקיהו ויחל איש האלהים בענין ירבעם היינו כדאיתא בברכות ספ"ד כמה ישהה בין תפלה לתפלה כדי שתתחולל דעתו עליו ומפרש לי' מויחל ומפרשינן בירושלמי שהוא ד' אמות כנגד ד"פ ויחל:

ויחל משה את פני ה' אלהיו. התחנן משה למדת הדין, כי מלת פני הוא מדת הדין כלשון (ויקרא כ׳:ה׳) ושמתי אני את פני, (תהילים ל״ד:י״ז) פני ה' בעושי רע והוא סוד על פני, וכבר הזכרתי זה בפסוק וידבר ושם נתבאר. ומלת ויחל מלשון (מלאכי א׳:ט׳) חלו נא פני אל, או יהיה מלשון תחלה כלומר שהמשיך ההתחלה אל הסוף הבינה אל הדעת. ומה שהזכיר אלהיו ולא מצאנו כן בכל התורה שיהיה הכתוב מיחד האלהות על משה לא בפירוש שיאמר אלהי משה כענין באבות ודוד ולא בכנוי רק במקום הזה, הנראה לי בטעם הדבר כי היה זה למעט ורמזה לנו התורה שאין הקב"ה לאלהים לישראל בחטא הזה וכן הוא יתעלה הזכיר עמך ורמז כי אינם עמו, והענין כי היו מנודים לשמים וכפרו עתה באלהותו.

למה ה' יחרה אפך בעמך. תפלה זו שבכאן הוא שבאר שם במשנה תורה ואמר (דברים ט׳:כ״ו) אדני אלהים אל תשחת עמך ונחלתך, ודרשו רז"ל מה בא להזכיר כאן יציאת מצרים, אלא כך אמר משה רבש"ע מהיכן הוצאת אותם לא מארץ מצרים שהרי כלם עובדי ע"ז עובדי טלאים אף הם עשו את העגל לכך אמר אשר הוצאת מארץ מצרים דע מהיכן הוצאת אותם.

ויחל משה י״א תפלה זו היא שנאמרה בפרשת עקב ואתנפל לפני ה׳ את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה. לאחר שירד ושרף את העגל והרג את עובדיו כי אין הדעת סובלת שיתפלל בעדם עד הסירם את העובדי כוכבים שבתוכם ובתוך הארבעים אמר כי לא אעלה בקרבך, ואז אמר לו משה כל הפרשה ראה אתה אומר אלי וכל אותם המ׳ יום שניים לא עלה משה אל הר סיני אלא התפלל עליהם באהל שנטה לו מחוץ למחנה, כי איך יעלה אל הקב״ה שלא ברשות. ובסופם כשנתפייס הקב״ה אמר לו פסל לך וגו׳ ועלית בבקר וגו׳ ויעל אל הר סיני ויעמוד שם מ׳ יום שלישיים וכלו בעשרה בתשרי.

למה ה׳ יחרה אפך בעמך אע״פ שעשו מה שעשו אין לך להפסיד בשעה קלה כל היגיעות והטובות שעשית להם ועוד למה יאמרו מצרים וגו׳ ועוד מה תעשה לשבועת האבות.

למה ה' יחרה אפך. כלומר בשביל חטא א' תהרגם אחרי אשר עשית להם כמה נסים. איתא במדרש שאמר משה אתה תשב רוח והוא יוריד גשם אמ' לו משה טעית שאין בו כח אמר לפניו א"כ למה יחרה אפך והלא אין גבור מתקנא אלא בגבור כמותו ומשה אמר במתכוין כך כדי שיבוא אל אותו דיבור:

למה ה' יחרה אפך. בשבילי יחרה אפך על עם גדול שעשית להם נסים ונפלאות כמו שמונה והולך תפסיד כל מה שעשית עמהם הגה"ה:

ויחל משה את פני ה' אלהיו ויאמר למה ה' יחרה אפך בעמך ולאיזה עם אני אומר עמך אותם אשר הוצאת בכח גדול וביד חזקה שהם בני ישראל ואיני אומר העלית אלא הוצאת בכח גדול וביד חזקה בעשר מכות שהכיתם בהם כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו שעל ערב רב לא עשה הקב"ה מכות למצריים אדרבה הם היו המוכים במכות שהם עצמם המצריים המונעים לישראל מלצאת ממצרים ולזה אמר למה ה' יחרה אפך בעמך שהם לא שאלו עבודה זרה אלא מנהיג אלא בעבור ערב רב ששאלו אלוה איני אומר כלום עשה מהם מה שתרצה ואחר שהתפלל על ישראל חזר גם כן להתפלל על ערב רב ואמר למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם כלומר איני אומר על ערב רב למה יחרה אפך שראוי לחרות אפך בהם ששאלו ע"ז ועבדוה אבל אומר שמפני כבודך אין ראוי להרגם למה יאמרו מצרים ברעה הוציאם ומצריים לא ידעו להבדיל בין ערב רב לישראל ואם ימותו ערב רב יאמרו מצרים אלהיהם הרג לישראל ואם אתה רוצה לעשות זה מפני כבודך הרי טוב ואם לאו לפחות שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך שהם ישראל וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו ישראל ולכן הרג משה מערב רב ומעט מישראל שנמשכו עמהם שלשת אלפי איש אותם שהיו בעדים והתראה ולנשארים מערב רב אמר אתם חטאתם חטאה גדולה ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם ועליהם אמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב ועתה אם תשא חטאתם הרי טוב ואם לאו מחני נא מספרך אשר כתבת וזה בעבור הקלון שיאמרו בשביל משה שלא בא מן ההר עשו ע"ז ולזה השיב לו הקב"ה אתה מערבב הנושאים ועושה לכולם כאלו אינם אלא כת אחת בכאן יש שתי כתות האחת שאלו מנהיג מקום משה וכת האחרת שאלו ע"ז אותם ששאלו מקום משה כבר נשאתי עוונם ולכן לא יוכלו לומר משה היה סבת ע"ז ולזה מתו שלא מתו אותם השואלים מנהיג אבל אותם ששאלו אלוה במקומי ואותי עזבו מקור מים חיים הכת הזאת לא היית סבה לחטאתם ואע"פ שימותו לא יבוא לך מזה קלון וזהו שאמר מי אשר חטא לי אמחנו מספרי לא אמר מי אשר חטא אמחנו אלא אמר לי כלומר לי דוקא במקומי לזה הכת אמחנו מספרי כך נראה לי ובזה הפירוש הותרו כל הספקות שאותם שהיו כפויי טובה לעשות עגל אינם אלא ערב רב ואהרן לא היתה כוונתו לע"ז אלא מנהיג וזהו התנצלותו ומה שאמר למה ה' יחרה אפך לפי שישראל לא כוונו לע"ז אלא למנהיג ומשה לא סתר דבריו שמה שההביל החטא הוא למי שכוונו למנהיג ומה שהגדיל החטא באמרו חטאה גדולה הוא למכוונים לע"ז ומ"ש אתם חטאתם חטאה גדולה ועתה אעלה אולי אכפרה הוא לערב רב ומה שאמר וינחם ה' הוא לשואלים מנהיג ולפי שעון ישראל לא היה גדול שכוונו למנהיג לכך לא נגזרה גזירה עליהם במדבר הזה יפלו פגריכם כמו במרגלים ומה שאמר שחת עמך הם ערב רב ומ"ש למה ה' יחרה אפך בעמך הם ישראל וכן וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו:

למה ה׳ יחרה וגו׳. על פי דבריהם זכרונם לברכה (שמות רבה מב,ו) שאמרו שערב רב לבד עשו את העגל, והוא אמרו (שמות לב:ז) ״שחת עמך״, ולדבריהם זכרונם לברכה בהכרח לומר שהיתה ההקפדה על כל ישראל שלא מחו, וכפי זה יהיה כונת משה באמרו למה טענה הנשמעת כי כיון שערב רב הם המשחיתים אין ראוי שיחרה אפו בעמו שהם ישראל, והגם שיש להם דין ומשפט, עם כל זה לא לחרות אפו בהם, וממוצא דבר אתה יודע כי הסכים על השמדת ערב רב. ואולי כי זה דיק באמרו אשר הוצאת מארץ מצרים ולא ערב רב שמעצמם יצאו. ונראה כי כל ערב רב שהיו אז מתו, שאפלו פטרון שקבלם הסכים על כליתם וגם אין לו פנים לבקש רחמים עליהם אם על קבלתם נענש כמו שכתבנו למעלה, גם אין להם זכות אבות וטענות שהזכיר משה בטענתו.

ולפי פשט הכתוב שישראל עשו העגל והשתחוו לו, טען משה כנגד חלק שלא עשו, כי הלא תמצא שמתו כל עושי רשעה והם שלשה: יש שעבדו בעדים והתראה, ויש בעדים לבד, ויש בהתראה לבד, וכל אלו מתו ולא נשארו אלא מי שלא היו בו אחד משלשה, וה׳ אמר למשה ״ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול״, זה יורה שבקש לעקר את הכל, לזה צעק לבו אל ה׳ למה ה׳ יחרה אפך בעמך, פרוש, באותם שלא עבדו כל עקר ולא מרדו בך, כי על טענת הערבנות לא יעקר מהם זכרון עמך.

אשר הוצאת וגו׳. בטענה בא לסתור מה שאמר ואעשה אותך לגוי וגו׳, כי לא יתכן שימצא הכנת אושר הצדקות כאשר ימצא בעם זה כי הם הוציאם ממצרים, מה שאין כן בני משה אשר יקום ה׳ אינם בגדר זה. והלא תמצא כי תחלת דבר ה׳ בעשרת הדברות (שמות כ:ב) אמר ״אשר הוצאתיך״ וגו׳, זה יורה כי יציאת מצרים הוא דבר המעמיד השתעבדותם לבורא, ולך נא ראה מה שכתבתי בפרוש פסוק זה. ועוד בכל המצוות תמצא רמז יציאת מצרים, ואם אלו לא יעמדו בעבודת הקדש מכל שכן הבאים ממשה אשר לא ידעו ואינם בגדר יציאת מצרים. ומעתה הפסד זה אין לו תקון בבני משה. ואמרו בכח גדול פרוש, ויש לחוש למה שבא בכח גדול לבל יפסידנו.

עוד ירצה באמרו אשר וגו׳, פרוש, לצד כי ה׳ אמר אליו שחת עמך שלא רצה לכנותם אליו, אם כן איך ישוב משה להזכירם לפניו בשם ״עמך״ שהוא דבר ששללו ה׳? אשר על כן דקדק בלשונו ואמר הוצאת וגו׳, פרוש, לא לצד שהם עמך עדין אני קורא אותם עמך, אלא לבחינה זו אשר וגו׳.

ויחל משה. יש אומרים כי ויחל היא מלשון ותתחלחל שאחזו חיל ורתת את פני ה', היינו לשון כעס כי ראה גודל כעסו של ה' ונבהל מפחד ה' ואמר למה ה' יחרה אפך, כי אילו אמרת ליסרם בעצמך כאשר ייסר איש את בנו החרשתי אבל מה שאמרת לשלוח בהם מלאך אכזרי אף וחימה למה תעשה כה לעבדיך כי יש לי טענות על זה. הא' היא, בעמך. כי אתה אמרת לי כי שחת עמך והיינו הערב רב ואם כן למה יחרה אפך בעמך דהיינו ישראל, טענה ב' היא, אשר הוצאת מארץ מצרים. ארץ מלאה גילולים של ע"ז ואין להתפלא עליהם כל כך אם נתפתו אחרי ההרגל. טענה ג' היא, בכח גדול. כנגד מדת הדין כי כפי שורת הדין היה מן הראוי לכלותם בתוך ארץ מצרים כמ"ש ביחזקאל (כ יג) ואומר לכלותם בתוך ארץ מצרים ואעש למען שמי וגו' ואחר שהוצאתם בכח גדול כנגד מה"ד אם כן כבר הם מוחזקים אצלך בעובדי אלילים ומה נתחדש עתה. טענה ד' היא, וביד חזקה. לפי שידוע שישראל לא היו רוצים לצאת ממצרים כמ"ש (שמות יד יב) הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר חדל ממנו ונעבדה את מצרים. וכתיב (שם יג יח) וחמשים עלו בני ישראל. כי רק חלק חמישי עלה וד' חלקים מתו בג' ימי אפילה לפי שלא רצו לצאת ממצרים ואפילו אלו שיצאו הוצאתם ביד חזקה בעל כרחם שלא בטובתם כמ"ש (שם יג ט) כי ביד חזקה הוציאך ה', ולפי שאתה הוצאתם משם ראוי לך לחוס עליהם כדי שלא יאמרו ברעה הוציאם מאחר שיצאו על פיך.

ואחר שהליץ בעד ישראל, התחיל להליץ גם בעד הערב רב ואמר, למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים כי זה אינו שייך כלפי ישראל כלל ולמה תצא כזאת מתחת ידו יתברך אלא כלפי הערב רב אמר כן לפי שכבר עשה ה' שפטים במצרים אך לא היו גלויין לכל העולם, וע"כ הוציא את הערב רב כדי להרוג אותם בהרים גבוהים הנראים לעין כל כי תהיה הנקמה מהם גלויה ומפורסמת, ולמה יאמרו מצרים לאמר. לדורות, שכך עושים לגרים הבאים לחסות בצל כנפי השכינה וימשך מזה חלול השם. ואמר, שוב מחרון אפך וגו' ולצדדין קתני כנגד הערב רב בקש שוב מחרון אפך שלא ייסרם ע"י מלאך אכזרי אף וחימה,וכנגד ישראל הוסיף ואמר והנחם על הרעה לעמך שלא יעשה להם רעה כלל אחר שהמה לא היו סבה אל החטא. זכור לאברהם וגו'. אתה אומר ואעשך לגוי גדול, היום או למחר אולי יחטאו בני ותעשה בהם כליה, ק"ו מן האבות שנשבעת להם בך, ועוד שיש להם זכות שלש אבות וכל זה אינו מועיל, קל וחומר לבני שאין כאן שבועה כ"א דבור בעלמא ואין כאן כי אם כסא של רגל אחד. מיד וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו. היינו מה שדבר לעשות לכלותם לגמרי, אבל מ"מ חשב ליסרם בשבט פשעם כמ"ש וביום פקדי ופקדתי עליהם את חטאתם, להפרע מהם מעט מעט.

ויחל משה. אינו מובן לפי הנראה אחר שהקב״ה גזר ואמר הניחה לי היינו שלא תתפלל היאך מצא משה היתר להתפלל. אבל יש להתבונן בת״א וצלי משה. ולא תרגם ובעי משה כמו שכתב במקרא הקודם אנח בעותך. או היה לו לתרגם לעיל אנח צלותך. אלא הענין דכבר נתבאר בס׳ בראשית מ׳ כ״ב בפ׳ בחרבי ובקשתי. דתפלה הקבועה בכל יום מיקרי צלותא ותפלה המיוחדת לצורך השעה מיקרי בעותא. וגם נתבאר שם י״ח כ״ב דמעיקר הדין מי שיש לו צורך שעה יתפלל שמ״ע בזמנה ובו יכלול חידוש תפלה לצורך השעה. ובזה לא יהא נצרך עוד להקדים שבח לתפלה כמו שאמרו בע״ז ד״ח ולמדו ממשה רבינו בפ׳ ואתחנן שהקדים אתה החלות וגו׳ משום דבתפלה קבועה כבר יש שלש ראשונות שהן שבח. אבל כ״ז הוא בכל אדם שתפלתו נדרש לעת רצון והיא בעת תפלה קבועה משא״כ משה רבינו דרב גוברי׳ תפלתו לעולם עשתה פרי וגם לא היה לו רגילות לתפלה קבועה שנתייסד הליכות עולם הטבע בפרנסה עי״ז. ומשה לא נצרך לכך וכמש״כ בפ׳ מי מריבה. והוא מחמת שהנהגתו היתה נסיי מש״ה כשהתפלל על עצמו הקדים שבח כדין. וכאן כשאמר לו ה׳ לך רד מגדולתך הזהירו הקדוש ב״ה אנח בעותך היינו תפלה לצורך השעה בפ״ע כדרכו. מה עשה משה ויחל משה. היינו וצלי משה זה תפלה קבועה כדרך ירידה בדרך הטבע ובתוך תפלה קבועה התפלל עוד למה ה׳ וגו׳. ומש״ה לא אמר כאן שבח שהרי הקדים שבח בתפלה קבועה:

למה ה׳ וגו׳. אינו נוסח התפלה דכתיב בפ׳ ואתחנן שהתפלל בארבעים יום. והשנוי בנוסח התפלה הוא ע״י הפרש הגזירות שהיה על ההר קודם שניחם ה׳ על גזירת כליון ר״ל ולא כן בארבעים יום שאח״כ כאשר כבר ניחם ה׳ מכליון חרוץ בפעם אחת. ולפי ענין הגזירות היתה התפלה ויבואר בס׳ דברים דיוק השנוי אשר הוצאת וגו׳ ולא אמר העלית. דזה דברו לפני ה׳ שלא רק משום שהוא מתנהג בדרך נס הגיעו לכך אפי׳ היציאה לבד שהיה ההכרח לכך גם כן גורם לבא לע״ז אפילו היו מתנהגים בדרך הטבע שהרי הוצאת אותם ביד חזקה הוא הדבר שהיה על ישראל במצרים משום שלא רצו לצאת. כמו שביארנו לעיל י״ג ז׳ שלא רצו לצאת ולשאת השגחת ה׳ שבא ע״י עול תורה ומצות. ואע״ג שלא ידעו שיהיו במדבר בדרך נס ורק טענת אשר העלנו מא״מ הוא עילה לצעקתם. ואמר בכח גדול. היינו שידוד הטבע כ״פ והוא טעם שלא יצא לריק פעולתו המיוחדת בשביל כלל ישראל. דאם עלה עה״ד דמשה וזרעו לבד די שיהיו לגוי גדול לא היה צריך לכ״כ פעולות:

וביד חזקה. כמש״כ בע״כ הוצאת אותם א״כ הרי ידעת שעלולים לסרב על עבודתך ולבקש את זרים:

ויחל משה, אחר שראה שתפלתו תוכל להועיל, שלכן אמר הניחה לי, וראה שהוא יש לו זכות לפני ה' שעז"א ה' אלהיו, שמורה שהוא מאוהבי ה' שיחד שכינתו עליו, לכן חלה פני ה' להשיב חמתו והשחית, וכלל אצלי שכל מקום שכתוב חל פני ה' היינו להשיב חמה. ויאמר למה ה' יחרה אפך בעמך, ר"ל אחר שאמרת שחת עמך, שעמי שהם הע"ר שחתו, לא עמך ה' שהם ישראל, א"כ למה יחרה אפך בעמך שהם ישראל שהם מוסתים ומוטעים, ואם על ששתקו ולא מיחו, הלא אשר הוצאת ממצרים ששם מקום עבודת אלילים והוצאתם בכח גדול כי גם הם היו שם עע"ז, ואיך תבקש מהם ובימים מועטים יתהפכו מקצה אל הקצה עד שעוד יקנאו ויהרגו אחרים העובדים כפי מנהג מצרים. והנה מה שהוצאת אותם ממצרים בכח גדול וביד חזקה שהם רוב הנסים והאותות והמופתים ושדוד הטבע שעשית בזה היה לשתי תכליות: א) לצורך ישראל שיהיו לך לעם, ב) לפרסם שמך בין האומות כמ"ש למען שיתי אותותי אלה בקרבו, ולמען תספר באזני בנך, וידעתם כי אני ה', וכל העושה הכנות גדולות ורבות כאלה א"א שיבטלם על נקלה ודבר קטן, ועתה, א) למה יחרה אפך בעמך, ותבטל מה שהוצאת אותם ממצרים, ב) שהתכלית השני להגדיל שמך בין העמים, הלא עתה לא לבד שלא יושג התכלית הזה רק יהיה בהפוך חלול השם, כי,

ה דק"ל וכי לא היה לו להקב"ה לקצוף עליהם על שעשו העגל אלא הכי אמר משה להקב"ה כלום מתקנא כו'. אבל בפרשת יתרו גבי אנכי ה' אלהיך פירש"י אלהיך לשון יחיד לתת פתחון פה למשה וכו' וזהו שאמר למה יחרה אפך בעמך לא להם צוית אלא לי לבד. זה וזה יכשר: