שמות לב, י

הניחה לי. עדין לא שמענו, שהתפלל משה עליהם, והוא אומר הניחה לי, אלא כאן פתח לו פתח והודיעו, שהדבר תלוי בו, שאם יתפלל עליהם לא יכלם:

וּכְעַן הַנַּח בָּעוּתָךְ מִן קֳדָמַי וְיִתְקֵף רוּגְזִי בְהוֹן וְאֵישֵׁיצִנוּן וְאֶעְבֵּד יָתָךְ לְעַם סַגִי:

וּכְדוּן אַנַח בְּעוּתָךְ וְלָא תַפְגִין עֲלֵיהוֹן קֳדָמַי וְאַרְתַח רְגַז אֵשָׁתָא תַקִיפְתָּא בְּהוֹן וְאֵשֵׁיצִינוּן וְאֶעְבַּד יָתָךְ לְעַם סַגִי

הניחה לי ואכעוס כי אם לא חרה אפו עדיין איך יחרה אפו אחרי שיניחנו משה אבל דרך הפשט שיאמר הניחה לי ואכלם בחרון אפי כדרך הרף ממני ואשמידם (דברים ט יד) ועל דרך האמת הניחה רחמי ומדת הדין שלי תתחרה בהם ואכלם בה כי עמי אין לה רשות בהם וזה טעם ויחל משה את פני ה' אלהיו והוא כטעם את פני האדון ה' אלהי ישראל (להלן לד כג) וכך הזכיר במשנה תורה (דברים ט כו) ה' באל"ף דל"ת ויו"ד ה"א אחריו ויתכן שיהיה ויחל מלשון תחלה ובין ותדע

והנה רמז לו אם לא בעבור כבוד משה היה משמיד אותם על כן הוצרך להתפלל:

הניחה ב' במס'. הניחה לי הניחה אותי. וה. משני את העמודים גב. שמשון לומר לך שהרג בהם במותו יותר ממה שהמית בחייו וזהו הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם שכילם והמית בהם כל שריהם:

ואכלם ב' במס' דין ואידך ואכלם ואמחצם זהו שדרשו שאין פרוענות שאין בה פרעון ממעשה העגל:

ואעשה אותך מלא וי"ו שיצאו ממך ו' מאות אלף:

הניחה לי לכבודו של משה אמר לו הקב״ה כך לפי שהעמידו להם מנהיג במקומך תניחני אנקום אותך מהם.

הניחה לי. פתח לו פתח להתפלל שלא כיון הק' אלא שיפחדו כשישמעו דבר זה ויוסרו וגם נראה לפי שעשו אדון אחר במקום משה אמר לו לכבודו הניחה לי כלומר אם אתה רוצה אני אנקום אותך מהם ועמד משה והתפלל:

ועתה הניחה לי. אמרו ועתה ירצה, לצד שהוא מרצהו באמרו ואעשה אותך וגו׳, ובזה יניחהו לכלותם, ויאמר משה בלבו: ומה הבטחה הוא זאת, וגם לבניו יארע כמו כן והיו כלא היה? לזה אמר שלא יבקש ממנו להניחו אלא עתה, אבל גוי שיעשה ממשה לא יאמר ה׳ עוד אליו ״הניחה לי״, או לצד שיהיו מיטיבים דרכם, או שמבטיחו שלא יאמר לו עוד ״הניחה״, ותמיד יבטל משה גזרה מעליהם.

ובדרך רמז רמז שלא צוה עליו הניחה אלא באותו עת ולא תמיד, וממוצא דבר אתה יודע שיעמד תכף ומיד בתפלה, כי יאמר ״ועתה״ אפלו על שעור רגע, והנה עבר במשך אמרו ועתה, ולזה תכף ומיד עמד בתפלה ולא הניחו לחרות אפו.

עוד ירצה לפי דבריהם זכרונם לברכה (בראשית רבה כא,ו) שאמרו, אין ״ועתה״ אלא תשובה, רמז לו שיעשה תשובה על הסובב ממנו, כי הטעות יצא מדבריו שאמר להם לסוף ארבעים אני בא, ולא פרש להם שהוא לבד מאותו יום, שמזה טעו.

עוד ירצה על פי דבריהם זכרונם לברכה (שמות רבה פ״ב) שאמרו שקבלת ערב רב היתה מצד משה ולא הסכים השם עליהם ונתרצה לעשות רצון משה, ולזה אמר לו שחת עמך אלו ערב רב, והוא מה שרמז באמרו ועתה שעליו לעשות תשובה וחרטה על מעשה בלתי הגון, ואולי כי הוא מתקן הדבר לעתיד לבא שאמרו זכרונם לברכה (יבמות כד:) אין מקבלין גרים לימות המשיח ומשה הוא שיהיה גואל ויתקן הדבר.

הניחה לי ויחר אפי. קשה, וכי משה היה מונעו? ואדרבה לא עמד בתפלה אלא אחר כך! עוד קשה, כי מאמרו ״ויחר אפי״ משמע כי עדין לא חרה אפו והוא רוצה בחרות אף, והלא אין זו מדתו יתברך שהוא מבקש תמיד לכבוש כעסו, וצא ולמד ממעשה שהובא בתלמוד (ברכות ז,א) שאמר רבי ישמעאל כהן גדול שנתרצה ה׳ בברכתו אשר ברך ה׳ ברוך הוא שיכבשו רחמיו את כעסו. ואולי כי זו היא טענת משה רבינו עליו השלום באמרו למה ה׳ יחרה אפך וגו׳, לשון עתיד, פרוש כיון שלא חרה עדין, ועל כל פנים קושיא לאלהינו.

ויתבאר הענין בהשכיל על דבר, והוא כי דבר ידוע הוא כי שרש האף יהיה מהעלבון הנרגש בלב כפי המעליבין והעלבון, ואחר שיגיע ההרגש לבחינת המרגיש יסובב העצבון והיגון, ותהיה תרופתו באחד משני דרכים: האחד בנקום נקם מהסובב, השני בדברי רצוי לשעור המספיק להרגש הקפדת העלבון.

והנה בעשות ישראל מעשה המכער, אין לך עלבון לאל עליון גדול מזה, והוא אמרו ״סרו מהר״ – עדין כלה בחפתה והנה הרה לזנונים. והנה הרגיש אלהינו יתעלה שמו הרגש גדול, עד שמחמת עצם ההקפדה חשב כי לא יועיל הרצוי, שהוא אחד מהשני המרחיקין דאבון העלבון, זולת דרך הנקמה כמו שכתבנו. והנה גם זה הוא משלל ממנו יתברך על פי דבריהם זכרונם לברכה (שמות רבה ב,א) כי אין הקדוש ברוך הוא סובל לראות צער צדיקו וידידו, ומימי עולם שמענוהו שאמרו זכרונם לברכה (בראשית רבה לב,ז) שלא הביא מבול עד אחר פטירת מתושלח, ולא מתושלח לבד אלא כל צדיקי הדור, כרמוז בפסוק (בראשית ז,כב) ״כל אשר נשמת רוח חיים באפיו״ כבר מתו קדם הבאת המבול כמאמרם זכרונם לברכה (זוהר ח״א רו.). וכן הוא אומר (ישעיהו נז,א) ״מפני הרעה נאסף הצדיק״. והנה גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם את אשר יצטער נאמן ביתו באבדן מולדתו, יתברך יותר בנוגע לו ולא יותר בדבר הנוגע לידידיו. ובראותו יתברך כי אין מקום להניח דאגתו, בקש ממשה דבר שיניח לו, והוא לבל יצטער על הדבר, ואז יהיה מציאות לחרות אפו ויהיה לו נחת רוח, וכביכול רצהו למשה על הדבר. ואמר לו ואעשה אותך לגוי גדול, דקדק לומר ״לגוי גדול״ ולא אמר ״ואעשה אותך גוי גדול״, לומר הגם שאינך הן עתה בבחינת נשמתך גוי גדול, אני אכונן אותך ואשפיע בך מדה טובה מרבה הפלגת נשמות קדושות. ולזה לא אמר ״ויהיה ממך גוי גדול״ כי צריך מעשה בנין חדש בשרש נשמתו.

עוד רמז לסתור טענת ״ואיה הבטחתך שנשבעת לאבות״, לזה אמר ואעשה אותך לגוי גדול, פרוש, לקיום הבטחת גוי גדול שהבטחתי לאבות (בראשית יב:ב).

ובאה התשובה של משה כי מן הנמנע שיניח לו, והראהו צערו על הדבר באמרו ויחל משה. ואמרו זכרונם לברכה (ברכות לב,א) אחזתו אחילו, וכמה ענינים של מרירות נפש עשה לפני קונו. זה כנגד ״הניחה לי״, וכנגד אמרו ויחר אפי שהיא טענה שעליה בא, כי זולת זה אין להם נחת רוח מעצבון העלבון, לזה אמר למה ה׳ יחרה אפך, פרוש, למה לא מצאת תקון לדבר אלא חרון אף? כלך לדרך זו והוא בחינת הרצוי שכתבנו. טענה ראשונה שיש לך לחוש על קנינך, והוא אמרו בעמך, ואין אבדה אלא לבעליה. ב׳, אשר הוצאת ועל ידיהם נתפרסמה אלהותך. ג׳, למה יאמרו מצרים. ד׳, זכר לאברהם וגו׳. ובזה יש לך דברים וטעמים נכונים המספיקים לבחינת הרצוי, ועלתה ביד משה הטענה וינחם ה׳ וגו׳. וירמז תבת וינחם לשון נחמה ולשון נחת, כי נח תקף הרגז שהיה לו, ומאמצעות זה נחם על וגו׳. ועין בפסוק שאחר זה.

ועתה הניחה לי. ת״א אנח בעותך מן קדמי. ולזה כוון בפרש״י בשם המדרש וע׳ בסמוך:

ואכלם. זה הלשון משמע כליה לגמרי ולא כלשון השחתה שיש לו כמה אופנים ועוד יבואר:

ועתה הניחה לי, הגם שאני ארך אפים לרשעים שמא יחזרו בתשובה, אין תקום לזה כי הם עם קשה ערף ולא ייטיבו מעשיהם, ולכן הניחה לי שלא תתפלל בעדם, ועתה יחר אפי ולא אהיה ארך אפים, אבל בל תאמר לריק יגעתי, כי אעשה אותך לגוי גדול ושכרך לא יקופח: