שמות לב, ח

סָטוּ בִּפְרִיעַ מִן אוֹרְחָא דִי פַקֶדְתִּנוּן עֲבָדוּ לְהוֹן עֵגֶל מַתְּכָא וּסְגִידוּ לֵהּ וְדַבָּחוּ לֵהּ וַאֲמָרוּ אִלֵין דַחַלְתָּךְ יִשְׂרָאֵל דִי אַסְקוּךְ מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם:

סָטוּ בִּפְרִיעַ מִן אוֹרְחָא דְפַקֵידְתִּינוּן בְּסִינַי לָא תַעַבְּדוּן לְכוֹן צְלַם וְצוּרָה וְכָל דְּמוּ וּכְדוֹן עָבְדוּ לְהוֹן עֵיגַל מַתְּכָא וּסְגִידוּ לֵיהּ וְדַבְּחוּ לֵיהּ וְאַכְרִיזוּ קֳדָמוֹי אִלֵּין דַּחַלְתָּךְ יִשְרָאֵל דְאַסְקוּךְ מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם

סרו מהר. קודם שאגמור לתת לך מה שיעדתי לתת, והם התורה והמצוה אשר כתבתי:

סרו מהר. טעם מהר לפי ששכחו הנפלאות ההם שראו עיניהם במעמד הקדוש ועבדו ע"ז בעוד שהשכינה בהר סיני, וכענין שכתוב (שיר השירים א׳:י״ב) עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו, והוא הלשון שאמר דוד (תהילים ק״ו:י״ג) מהרו שכחו מעשיו לא חכו לעצתו, שלא המתינו לעצתו עד למחר אל התורה שנקראת עצה שנאמר (ישעיה כה) עצות מרחוק וגו'.

ובמדרש סרו מהר מן הדרך עלובה כלה שזנתה תוך חופתה, וכן הוא אומר עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו, בעוד שמלך מלכי המלכים במסבו נרדי נתן ריחו הבאיש ריחו במעשה העגל.

עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו. יש לתמוה בפרשה הזאת כמה תמיהות, האחת ישראל שהיו כמלאכי השרת ושמעו בסיני עשרת הדברות מפי אלהים איך היו מבקשים מאהרן לעשות להם עבודה זרה, ועוד היאך אפשר שהיו פתאים גמורים שהיו חושבים שכלי הזהב שהיו באזניהם הוא אשר העלם ממצרים שאמרו עליו אלה אלהיך ישראל וגו', ועוד אהרן שהיה בחיר ה' אין בכל ישראל גדול כמוהו אחר משה רבינו איך לקח הענין בדרך תמות ולא מסר עצמו למיתה והלא בענין ע"ג יהרג ואל יעבור, ועוד תמה באהרן איך השיב אהרן אל משה אל יחר אף אדוני ובמה ראוי אדם לכעוס ולשפוך חמת אפו כי אם על עברה חמורה כזו.

והתשובה בזה שלא היתה כוונת ישראל בענין העגל שיעשוהו ע"ג ח"ו שהם לא בקשוהו לאלוה כי אם למנהיג זהו אמרם אשר ילכו לפנינו שיהיה מנהיגנו, ויורה לנו דרך המדבר לפי שאבד מהם משה שהיו המסעות על פיו היו מבקשים משה אחר שיורה להם הדרך, וזה שבאר כי זה משה האיש אשר העלנו וגו' נתן טעם לשאלתם כי משה שהיה מנהיגם אבד מהם ולא ידעו מה היה לו, ודבר ברור שישראל לא חשבו במשה שיהיה אלהים לישראל שיאמרו עשה לנו אלהים שאבד ממנו אלהים שלנו, אבל כשם שהיה משה מנהיג כן היו מבקשים מנהיג אחר במקום משה שאבד מהם, ומה שהתעסק אהרן במעשהו כוונתו היתה כדי שיתאחר בו ובין כך ובין כך יבא משה ויבטל הענין ולא רצה למסור עצמו למיתה שלא נתחייב לעשות כל כך כיון שלא שאלוהו לשם ע"ג, ומה שיתאמת זה שלא היתה הכוונה ע"ג וכ"ש כוונת אהרן. מה שהשיב אהרן למשה שאמר לו אל יחר אף אדוני כלומר אל תכעוס כל כך כי הם לא בקשו ממני ע"ג אבל בקשו מנהיג במקומך, וזהו שהוסיף לומר ויאמרו לי עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש כלומר לפי שאתה אדוני היית מתאחר לדעתם בקשו ממני לעשות להם מנהיג שיורה להם הדרך ואם אתה אדוני היית בא בינתים מיד יניחוהו וילכו אחריך כבתחלה, וזהו שלא תמצא בפרשה שיזכיר קום עשה לנו אלהים אלא אם כן יזכיר מיד כי זה משה האיש באר טעם לשאלה כלומר בקשת אלהים זה אינו אלא בחסרון משה זה, והרי לך מכאן שלא היתה כוונתם לע"ז, על אחת כמה וכמה בכונת אהרן, וזהו שאמר חג לה' מחר ודרשו רז"ל חג לעגל אין כתיב כאן אלא חג לה' לומר כי לא היתה כוונתו רק לשם המיוחד, והראיה הגדולה שלא בקשוהו לשם ע"ג כי כשירד משה מן ההר ושרף את העגל הניחוהו לשרפו ואלו היתה כוונתם כששאלוהו לע"ג איך יניחוהו לשרוף הן ישרוף את תועבותם לעיניהם ולא יסקלוהו, כן פי' הרמב"ן ז"ל.

ויש לשאול כאן כיון שלא היתה כוונתם לשום ע"ג בבקשת העגל למה נענשו כל כך בהריגה על ידי בני לוי שנאמר שימו איש חרבו על ירכו וגו', ומגפה ע"י הקב"ה שנאמר ויגוף ה' את העם. והתשובה בזה כי היה דבר העגל תחלתו שוגג וסופו מזיד והוא שכתוב וישתחוו לו ויזבחו לו והיו ישראל בזה נחלקים לכתות יש שהיתה כוונתם לטובה ממה שכתוב ויעלו עולות ויגישו שלמים כי לא אמר ויעלו לו ויגישו לו, ויש שהיתה כוונתם לרעה ממה שכתוב וישתחוו לו ויזבחו לו.

ומפורש אמרו במדרש כי ערב רב שיצאו עמהם ממצרים עשאוהו והכתוב מוכיח שאמר אלה אלהיך ישראל והוא דברי ערב רב שאמרו לישראל אלה אלהיך ישראל שאילו עשאוהו ישראל היה לו לומר אלה אלהינו ישראל אשר העלונו, וזהו קשים גרים לישראל כספחת בבשר החי, ועוד זה אמרו במדרש שאמר לו הקב"ה למשה לך רד כי שחת עמך עמך ולא עמי הם ולא אמרתי לך ביציאת מצרים והוצאת את צבאותי את עמי ואתה קבלת ערב רב ורצית לקבל הגרים עמך הם ולא עמי, ומכל מקום אע"פ שערב רב היו תחלה עקר המעשה הרע מצינו שטעו ישראל אחריו ונענשו הכל.

סרו מהר שנתתיך להם למנהיג ודבר והם העמידו אחר במקומך, וגם עברו על לא תעשה לך פסל וגו׳ אפילו לזכרני לעבדו ולהשתחוות לו לשמי, שאע״פ שלא כוונו לעבודת כוכבים עברו על מצותי.

סרו מהר. עלובה כלה שזינתה בתוך חופתה עדיין לא עברו מ' יום שהזהרתי בהם והם עשו מנהיג במקומך וגם עברו על אשר אמרתי להם ולא תעשו לכם פסל כל תמונה אפי' לשמים כמו שפי' בוישמע יתרו לא תשתחוה להם ולא תעבדם והם השתחוו ועבדו ואע"פ שלא כוונו לע"ז עברו על מצות ומרדו בך:

סרו מהר מן הדרך. יתבאר על פי דבריהם (חולין ה.) שאמרו המודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה כלה, והוא אמרו סרו מן הדרך אשר צויתם הרי כל מה שצוה בכלל.

עוד ירצה לפי מה שפרשנו כי ישראל עודם באמונת ה׳ השלמה, אלא חשבו להיות לפניהם כח אחד מאל עליון, לזה אמר סרו מן הדרך אשר צויתם, פרוש, לבל עשות אמצעיים ועשו דרך אמצעיים, ולזה לא אמר מרדו בי או כפרו בי כי עודם באמונתם.

עשו להם וגו׳. פרוש אחרים עשו להם העגל, כי הם נתנו הזהב ויצא העגל מעצמו, והודיע ה׳ כי לא מעצמו יצא כמאמר אהרן (שמות לב:כד) ״ויצא העגל הזה״, אלא על ידי מעשה, והוא מאמר רבותינו זכרונם לברכה (תנחומא) כי יונוס וימברוס עשו וגו׳:

ויאמרו אלה וגו׳. קשה למה [הפך] סדר העשוי שהיה לו להקדים אמירת ״אלה אלהיך״ קודם הזביחה, שכן מצינו שביום ראשון אמרו ״אלה״ וגו׳ וממחרת זבחו וגו׳. והנה לפי דבריהם זכרונם לברכה (שמות רבה מב,ו) שערב רב הם העושים כל מעשה העגל ולא ישראל, יסדר הכתוב הדרגות העון בערך ישראל לא בערך ערב רב, ואמר הדרגה אחד עשו להם, פרוש, ערב רב עשו עגל מסכה לעצמן ולא מחו ישראל. עוד השתחוו וזבחו ערב רב ולא מחו ישראל, וזהו הדרגה גדולה יותר מהראשונה. ועוד אמרו בפרוש ״אלה אלהיך ישראל״ ושתקו ישראל, וזו קשה מכולם.

ולפי פשט הכתוב, טעם שאחר אמרו ״אלה אלהיך״, הגם שהוא בחינת פגם הדבור והוא מדרגה ממצעת בין המחשבה למעשה, לצד שיש בו בבחינת דבור זה הדרגה גדולה שקבלוהו לאלוה לעולם באמרם ״אשר העלוך״, וטעם זה יגיד ההתמדה לבני בנים והוא פגם מפלא, לזה סדרו באחרונה כדרך ״לא זו אף זו״.

עוד נראה כי טעמו הוא, לפי מה שמגיד משמעות ״אלהיך״ לנכח כי לא ישראל הם המדברים, אם כן הדברים שקולים הם, אם השומעים מאמר ״אלה אלהיך״ הסכימו לזה או לא. לזה לא אמר בתחלה אלא ״עשו להם עגל״, ואחר שהשתחוו וזבחו לו נתגלה למפרע כי שמעו והסכימו על הדבר, ולזה אחר שהזכיר ה׳ ״וישתחוו ויזבחו לו״, אמר ויאמרו אלה וגו׳, לומר כי הצדקת הדבר שהם הסכימו הוא ממה שהשתחוו וגו׳:

וישתחוו לו ויזבחו. דרך הספור להוסיף ולהגדיל האשמה זה אחר זה. מש״ה החל ה׳ וישתחוו לו. ולא עוד גם ויזבחו לו. שהוא חמור מהשתחואה שישנו גם בהיתר למלכים ושרים משא״כ זביחה שאינו אלא עבודת אלוה. כן בפנים כן בחוץ:

ויאמרו אלה וגו׳. והוא לכאורה קל מזביחה שהוא במעשה. משא״כ דבור בעלמא מכאן למדו חז״ל דהאומר אלי אתה חייב מיתה וכרת משום דאתקושי איתקיש לזביחה כדאיתא בסנהדרין דס״ג א׳ ובפרש״י במשנה דס״א ד״ה והמקבלו. אבל השתחואה לא איתקש כלל. ומש״ה בעינן קראי להשתחואה למיתה ואזהרה. ובזה מיושב כמה קושיות התוס׳ בסוגיא:

סרו, ואם היו עומדים עכ"פ בצדקתם ימים מספר ונכשלו אחר זה היה מועיל להם זכות הקודם, והיה למוד זכות עליהם שברבות הימים שכחו אל מושיעם, אבל הם סרו מהר, כמ"ש (תהלים קו) מהרו שכחו מעשיו, ובאר שלא תאמר שעברו על דבר קטן, שעמך שהוא הע"ר עשו להם היינו לישראל עגל מסכה, והע"ר ומקצת ההמון השתחוו לו, וחטאו במחשבה, עשו עגל, ובפועל וישתחוו לו, ובדבור ויאמרו אלה אלהיך, והגם שהחטא יצא מן הע"ר, אחר שישראל לא מיחו בידם הקולר תלוי בצואר כולם: