אור החיים על שמות פרק לא

ראה קראתי בשם. אולי שיכון לומר שיראו רמז הענין בשמו ושם אבותיו, בצלאל שעשה צל לאל, בן אורי שעשה מקום לאשר אור לו, בן חור שעשה ישראל בני חורין מעון העגל, כאמרם זכרונם לברכה (שמות רבה נא,ד) בפסוק ״משכן העדות״ – עדות לכל שנמחל להם עון העגל, הרי שנרשם בו הדבר בשמו ושם אבותיו. ובזה יבא על נכון אמרו ואמלא בתוספת וא״ו, לומר מלבד זו עוד אני מוסיף בו מלאי מהחכמה. ואמרו בחכמה ולא אמר חכמה, ואולי שיכון על פי דבריהם זכרונם לברכה (ברכות נה,א) בפסוק (דניאל ב:כא) ״יהב חכמתא לחכימין״, שאין הקדוש ברוך הוא נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה וכו׳, והוא אמרו ואמלא וגו׳ בחכמה שיש בו אוסיף למלאותו יותר, וכן בתבונה וגו׳.

לקדש. פרוש, לפי שכל המעשים הרשומים בפרשה לא נאסר מעשיהם להדיוט, זולת שני דברים אלו שהם שמן המשחה וקטרת הסמים, לזה דקדק לומר בהם לקדש, לומר אותם שתכונת מעשיהם מיחדים לקדש, והקדשה חלה על מתכנת הדבר לצד תכונתו לבד, מה שאין כן בכל המעשים שבעולם שכל שלא קרא עליו קדש אינו קדש.

ויאמר ה׳ וגו׳. צריך לדעת למה שנה לומר כאן ויאמר. וראיתי במכילתא שאמרו ״ויאמר ה׳ למשה לאמר״ – לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח. וצריך לדעת מה נשתנה פסוק זה לדרוש בו כן, ויותר היה נכון לומר הדברים ב״וידבר״ האמור ראשון בתורה. ואולי שהרגישו מקושיתנו ואמרו כי ״ויאמר״ לשון מעלה, על דרך אמרו (ישעיהו ג:י) ״אמרו צדיק כי טוב״, ומה היא המעלה – שאמר ה׳ אליו בלא אמצעי, ובסמוך יתבאר הטעם באפן אחר.

ואתה דבר וגו׳. צריך לדעת אמרו ואתה מה שאינו רגיל לומר בשאר מצוות. גם תוספת וא״ו. עוד למה כפל לומר דבר אל בני ישראל לאמר, והגם שפרשתי בתחלת פרשת תרומה כי צריך לומר ״דבר״ ולא תספיק ״לאמר״ לבד, כאן הוסיף לומר תיבת לאמר פעם שניה מלבד לאמר ראשונה. עוד צריך לדעת אמרו אך, ואמרו שבתותי לשון רבים. ורבותינו זכרונם לברכה דרשו בפרק כלל גדול (שבת סט,א) שבא לתן שמירה אחת לשבתות הרבה, יעין שם, ובמקום אחר (מכילתא) דרשו ״שבתותי״ להביא דברים שהם משום שבות.

ונראה לפרש הכתוב, וקודם נעמוד על כונת תיבת ״אך את שבתותי״, ונעלה דרך שם להשכיל אמרו ״ואתה״ ותוספת ״לאמר״, ויתבאר על פי מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת קכט,א) שמחללים את השבת לצרכי חולה שיש בו סכנה ולכל פקוח נפש וכדומה, והוא מה שרמז באמרו אך את שבתותי, פרוש יש מציאות שאין לך לשמור שבת. ודקדק באמרו את שבתותי לכלול כל הנקרא שבת, בין שבת בראשית בין יום הכפורים בין שאר מועדות למלאכות האסורות בהם, גם לרבות אפלו שבת אחר שבת אם עדין הוא מסכן לא יאמר אדם כבר חללתי עליו שבת אחת אלא הרי הוא בהתר עד שיצא מהסכנה.

עוד נתכון לרמז ענין אחד שהעלו רבותינו זכרונם לברכה (יומא פד.) (האחרונים), והוא שאם אמדוהו לחולה שיש בו סכנה שצריך לעשות לו רפואה ידועה שיש בה מלאכת שבת שמונה ימים, אין אומרים שלא לחלל אלא שבת אחד, אלא יעשה מיד אף על פי שמחללין שתי שבתות, עד כאן. והוא אמרו אך את שבתתי:

עוד ירמז באמרו את שבתותי לתת טעם למעוט, למה אני אומר לך שתחלל שבת על החולה? אין זה קרוי חלול, אדרבה זה קרוי שמירת שבת – חלל עליו שבת אחד כדי שישמר שבתות הרבה. ושעור הכתוב כפי זה הוא על זה הדרך: שמרו שבתות הרבה על ידי שתעשה מעוט שמירה בהם, ומציאות הדבר הוא לחלל שבת על החולה, שבזה אתה מחלל שבת אחד לשמר שבתות הרבה. ואין אומרים בזה ״אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך״, כי דוקא בעובר עברה ומחלל שבת בידו, כאותה שאמרו (שבת ד.) הדביק פת בתנור שחלל שבת וחיב מיתה על זה, אין אומרים לו חטא וכו׳, אבל חולה אמרה תורה חלל, אפלו דוד מלך ישראל אם יזדמן הדבר לידו יחלל, והנמנע מהדבר אין זה אלא מזלזל במצות האל חס ושלום.

וגמר אומר כי אות היא ביני וביניכם, פרוש ואם כן אם אין שומר אין שבת.

ואמרו לדעת, כאן נתחכם ה׳ להודיע שקדושת נפש ישראל גדולה מקדושת שבת, שזה נדחה מפני זה, ודבר פשוט הוא שהקטן הוא הנדחה מפני הגדול, והוא אמרו לדעת, פרוש בזה אתה יודע כי אני ה׳ מקדשכם, יתגדל ויתקדש שמו יתברך:

ורש״י ז״ל פרש ״אך״ למעט מלאכת המשכן שלא תהיה בשבת, ודבריו אמת, אלא שמשמעות המעוט הוא בשבת לא חוץ ממנו. גם מנין יעלה על הדעת שיעשו מלאכת המשכן בשבת שהצרך למעט? ואין כונתנו בפרוש זה להקשות ולהשיג על הפרושים, ובפרט דברי רש״י המקדשים, ואלו ואלו דברי אלהים חיים.

ולדרכנו נשכיל לדעת כונת ה׳ באמרו ואתה דבר וגו׳, שהכונה היא לצד שרמז ה׳ מעוט אחד בשמירת שבת, ומעוט זה לא נודע מעשהו מה יגיד, ואל משה אמר בעל פה תבונתו ולא בכתב מפרש. כי תורתנו שתתעלה דבריה מזקקים ואותיותיה ספורות, וכל אות ואות מגדת הלכות ונפלאות, כאשר יסד בה האדון בחכמה רבה בשבעים פנים וארבעה אופנים ושלשים ואחת נתיבות, וכל נתיב בכמה שבילין. וצא ולמד מאמרם זכרונם לברכה (במדבר רבה יט,ג) בפסוק ״שלשת אלפים״ וגו׳, והכל במקרא מועט. אלא שיש לך לדעת שיש דרשות ודקדוקים בתורה שהם חובת כל אדם נברא להכירם, והם דברים שיש בהם הלכות, ויש שאין בהם חובת כל אדם.

ואל יקחך לבך לדבר לפני האלהים למה יעשה כה לעבדיו, להעלים מהם תעלומות חכמה ולא הודיע כל דבר בכתב מפרש. הנה תשובתך לנוכח עיניך כי הם דברים שלא יכילם ספר, וצא ולמד מאמר קדמונינו (אבות דרבי נתן כ״ה) שהיו אומרים: אם יהיו הרקיעים גוילים וכו׳ אינו מספיק לכתב מה שלמד מרבו ולא חסר ממנו טפה מהים, וכן תלמידו אמר עליו. והכל רמוז יושר במקרא, גדול אדונינו ורב תבונות אשר כתב מקרא מועט ובו השמיע מה שאין כח בנבראים לכתב מיום ברוא אלהים אדם על הארץ עד סוף כל הדורות, והכל נמסר למשה בסיני. ולזה, לצד שאמר בכתב מעוט בשמירת שבת ובעל פה נאמר למשה כונת המעוט, והיא תורה שבעל פה, לזה צוה ה׳ למשה לומר לישראל כונת הדברים אשר הודיעו להשמיעם לכל עם ישראל כי דבר זה הוא חובה להשמיע לכל. והוא אמרו ואתה, פרוש, מלבד המכתב תוסיף אתה לדבר להם בעל פה כונת המאמר הסתום, שהוא מה שממעט בשמירת השבתות.

וזה הוא אמרו דבר אל בני ישראל לאמר, פרוש, דבר להם כונת המאמר מה שפרשתי לך בו, כי המאמר עצמו כבר אמר ״לאמר״, ולא בא אלא על אמירת הפרוש הנאמר לו בעל פה כנזכר, כי הוא זה מהדברים שהם חובת אדם לשמע. ועל פי דרך זה יש לנו להתהלך בארחות חיים בכל התורה אשר יאמר הכתוב לאמר, וחזר לומר דבר אל בני ישראל – אחת לדברים שבכתב ואחת לדברים שבעל פה הצריכין להלכות אשר יעשה אותם האדם. והגם שפרשנו באפן אחר, אלו ואלו דברי אלהים חיים.

עוד נראה לפרש אמרו ואתה וגו׳, על דרך מה שאמרו במסכת שבת (שבת י,א) בפסוק ״לדעת כי אני ה׳״ וגו׳, שאמר הקדוש ברוך הוא למשה: ״מתנה טובה יש לי בבית גנזי״ וכו׳, מכאן שהנותן מתנה לחברו צריך להודיעו, והטעם כדי להחזיק לו טובה וחנינות. והקשו מקרון פני משה, ואמרו כי של משה עבידא לאגלויי וכו׳ עד כאן. והוא אמרו ואתה דבר, פרוש, לא תקח שעור מעצמך כשיתגלה לך מתנת קרנות הוד ולא הודעתיך, תאמר כן הדברים במתנת שבת שאני נותן לישראל ולא תגלה – לא כן הוא, אלא דבר וגו׳ ולא תקח המשפט ממך. והטעם הוא שאתה עתיד לדעת אבל ישראל לא עבידא לאגלויי שידעו שיש להם. ואמרו אות היא, פרוש, ואל תאמר והלא גם שבת עבידא לאגלויי וידעו מעצמן שיש להם בו מנוחה וענג, גם התכוננות לגוף לבל יחלה מיגיעות הטרדה וכמה פרטי הטובות. לזה אמר כי אות היא, פרוש, כל המנוחה והענג הנרגש לישראל ביום השבת אינו אלא אות היא ביני וגו׳, פרוש, סימן לטובה הגנוזה, והיא בחינת עולם שכלו שבת, והוא משלל ההשגה זולת על ידי מצות שבת, והיא נשמה יתרה הבאה ממנו, והבן כי הוא סוד עתיק. ואם כן לא עבידא לאגלויי, לזה דבר וגו׳ לדעת וגו׳, כי צריך להודיע מעלת המתנה לאחזוקי עליה טובה ולברך לנותן ברוך הוא אשר מקדשם בקדשת שבת להשיג האשר המפלג והמפלא.

ושמרתם את השבת. צריך לדעת למה חזר לצוות על שמירת שבת ולתת טעם חדש ״כי קדש״. ונראה כי לפי שקדם להתיר חלול שבת לחולה כמו שפרשנו בפסוק שלפני זה, וחש שיטעה הטועה כי לגבי חולה זה נעשה שבת חול ויש לחללו אפלו לפרטי הרפואה שאין בהם פקוח נפש, תלמוד לומר ושמרתם את השבת כי קדש הוא, פרוש בקדשתה עומדת לכל שאר הפרטים שאין בהם פקוח נפש.

עוד יתבאר על פי מה שאמרו זכרונם לברכה (מנחות סד.) אמדוהו לשתי גרוגרות וכו׳, והיו שני עוקצים, אחד יש בו שתי גרוגרות ואחד יש בו שלש, לא יכרתו אלא עוקץ שיש בו שתים ולא שיש בו שלש, עד כאן. והנה בבחינת המעשה אשר יעשה האדם אחד הוא בין אם יכרות בעל שתים או בעל שלש, אבל בערך מעשה הנעשה בשבת ישתנה היות כריתת שתים לכריתת שלש. והוא אמרו ושמרתם את השבת, פרוש, שלא יהיה נעשה בה דבר מלאכה שאין צרך בו לאותו חולה, כי קדש היא, תלה הדבר בשבת, ואם כן כשיכרתו עוקץ שיש בו שלש ואינו צריך אלא לשתים, נמצאת שבת מחללת בערך השלש, וזה היא חלול קדשתה, כי גם בערך חולה זה שיש בו סכנה עומדת שבת בקדשתה.

מחלליה מות יומת. אמר מחלליה לשון רבים וגמר אומר בלשון יחיד, יתבאר על פי מה שפרשנו כי יש מחלל באופן הנזכר שהותר לכרות עוקץ של שתי תאנים לחולה וכרת בעל שלש, ויש שכרת ללא צרך, ושניהם נקראים מחללים, אבל אינו חיב מיתה אלא אחד מהם, אבל הכורת לרפואת מסכן שכרת במקום של שנים של שלש, והואיל ועקר המלאכה ברשות נעשית אינו בן מות.

ולפי פשט הכתוב ירצה, מחלליה – בין עושה בפני עדים ואחר ההתראה, בין עושה בינו לבין עצמו. אחד מהם שהוא העושה בפני עדים והותרה הוא שימות, אבל השני לא יומת אלא ונכרתה וגו׳ במשפט אל עליון.

עוד ירצה על פי דבריהם זכרונם לברכה (שבת קו:) ישב האחד על הפתח ולא מלאהו, וישב השני ומלאהו – השני חיב. והוא אמרו מחלליה, פרוש, לצד שלא היתה מלאכה זו נעשית אלא באמצעות שנים אלו, שהרי זולת הראשון לא היה נצוד, ונמצאו שנים חללוה, והוא אמרו מחלליה מות יומת – אחד מהם לבד הוא שחיב.

עוד יתבאר על פי מה שאמרו זכרונם לברכה (ביצה לד.) וזה לשונם: אחד מהם מביא את האור, ואחד מביא את העצים, ואחד שופת את הקדרה, ואחד מביא את המים. מסיק בגמרא שאם מביא האור היה לבסוף הוא חיב וכלן פטורים, והוא אמרו מחלליה אחד מהם הוא שחיב מיתה וכלן פטורים:

מות יומת. כבר פרשתי בפרשת משפטים (שמות כא:יב) טעם הכפל, כי זה האיש בן מות הוא לשמים ומרשה ה׳ התחתונים להמית בן מות זה, ולשלול בן מות אחר שלא יהיה דינו מסור לבריות אלא לשמים, והוא מה שהזכיר בסמוך כל העושה בה מלאכה ונכרתה וגו׳:

כי כל העושה. פרוש, טעם שזכרתי לך לשון יחיד ב״מחלליה״, לא יחשב החושב שהמחלל האחר שאינו בעדים וכו׳ אין לו ענש מיתה כל עקר, אלא הוא כעובר על לאו ועשה של קדשת שבת – לא כן הוא, אלא כל העושה בה מלאכה ונכרתה הנפש ואפלו בלא עדים והתראה. ומעתה מה שמעט הכתוב באמרו לשון יחיד אינו אלא לענין עשות משפט בבית דין של מטה. ולפי מה שפרשתי בפסוק מחלליה כי מה שמעט הכתוב באמרו לשון יחיד הוא מי שכרת עוקץ שיש בו שלש לחולה שאינו צריך אלא שתים, שאפלו היה בהתראה ועדים פטור, הצרך לומר כי כל העושה וגו׳, שלא תחשב במשמעות המעוט שבא על העושה במזיד בלא עדים כנזכר ואין בו ענש, תלמוד לומר כי וגו׳.

ששת ימים וגו׳. צריך לדעת למה הצרך לצוות עוד לזה. עוד למה אמר יעשה ולא אמר תעשה כסדר שדבר בו פעמים רבות. עוד למה שנה כאן להזכירו בשם יום השביעי ועד עתה לא הזכירו אלא בשם שבת, ועוד רואני שגמר אומר להזכירו בשנוי השם כל העושה מלאכה ביום השבת. גם לא היה צריך לומר אלא ״כי כל העושה בו״.

ואולי שרמז הכתוב כאן מה שאמרו במסכת שבת (שבת סט,א): תנו רבנן, היה מהלך בדרך או במדבר ואינו יודע אימתי שבת, מונה ששה ימים ומשמר יום אחד, והעמידוה בש״ס שבכל יום עושה פרנסת אותו יום ואפלו בשבת, והקשו אם כן במה מנכר? ותרצו בקדושא ואבדלתא, וכתבו התוספות שלא יהלך ביום שבת, וטעם שלא אמר בש״ס מנכר בהליכה משום שאין זה הכר בשבת, אי נמי שאפלו ביום שמשמר הולך.

והנה לדרך הראשון יתבאר הכתוב על זה הדרך: ששת ימים וגו׳, הכתוב מדבר במי שהיה במדבר או בים ואינו יודע מה יום מימים, ואמר ששת ימים יעשה וגו׳, פרוש יעשה בהם התר מלאכה לעשות דבר המכרח שהוא פרנסת אותו יום, ולזה לא אמר תעשה אלא יעשה, פרוש יכול הוא לעשות לחיות נפש, וביום השביעי פרוש לחשבונו, שבת שבתון פרוש אינו כפי האמת שבת אלא לענין שבתון כאמור במצות השמיטה, דכתיב (ויקרא כה:ד) ״שבת שבתון יהיה לארץ״, שלא יעשה מלאכה בארץ, גם ביום השביעי לחשבונו יעשה בו שביתה שלא תהיה בו הליכה, ואמרו קדש לה׳ שצריך לקדשו בקדוש והבדלה כאלו הוא יום שבת.

ולדרך שפרשו שאין הפרש בין יום השביעי לשאר ששת ימים אלא לענין קדוש והבדלה, יתבאר על זה הדרך שבת שבתון לענין קדש לה׳, פרוש לקדשו וגו׳, ואמרו כל העשה מלאכה ביום השבת מות יומת דקדק לומר ביום השבת לשלל יום השביעי שבו מדבר הכתוב שהוא שביעי לחשבון יום זכרונו, שאם עבר על מה שצריך להזהר בו אינו חיב, הגם שיעשה בו מלאכה שאינה צריכה הרי זה פטור, הגם שמקדשו בחזקת יום שבת.

ושמרו בני ישראל וגו׳. צריך לדעת למה הוסיף עוד שמירה אחרת. עוד צריך לדעת כונת אמרו לעשות את השבת, ורבותינו זכרונם לברכה דרשו מה שדרשו.

ואולי כי בא לצוות שישמרו לבל יבואו לידי מכשול טעות היום, כדי לעשות את יום השבת לאמתו, והוא אמרו ושמרו בני ישראל את השבת כדי לעשות את השבת הידוע שלא יבא לידי טעות, והגם שיקדש יום שביעי כנזכר בסמוך, זה אינו יום השבת כפי האמת.

או ירמז לפי מה שפרשנו בפסוק שלפני זה, שיצו ה׳ למי שאבדה לו ידיעת היום שימנה ששה ימים ומשמר השביעי, לזה בא לתת טעם ואמר ושמרו בני ישראל את השבת שהוא יום שמקדש למנינו, והטעם הוא לעשות את השבת האמתי כדי שלא יפקע מזכרונו מצות יום המקדש. וטעם שהזכיר יום שביעי בשם שבת, לא חש עליך לטעות ממה שגמר אומר ״לעשות את השבת״, הרי זה מראה באצבע כי שבת ראשון הוא שבת אשר עושה לחשבונו.

עוד ירצה על דרך אמרו (בראשית לז:יא) ״ואביו שמר את הדבר״, פרוש ממתין ומצפה מתי יבא. והכונה בזה לצוות שלא יהיה השבת כדבר טורח לצד מניעת מלאכת הרצון ומצוא החפץ, אלא צריכין לשמוח בו בשלמות הרצון וחפץ בדבר, ותמיד יהיה ממתין ומצפה מתי יבא. ואמרו לעשות את השבת, לשלול הכונה כחפץ מצות השבת למרגוע הגוף ולענג אשר יתענג, אלא לצד עשית מצות השבת ולא לתכלית המורגשות.

עוד ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (יומא פא,א) שצריך להוסיף מחול על הקדש, ולא למנע ממלאכה אחר שיגיע ויתנוצץ יום השבת, אלא צריך להכין עצמו בקדשת שבת ויצא כחתן לקראת כלה, ויהיה יושב ומשמר עד שיגיע השבת לעשותו, פרוש לקים מעשים הצריכין בו. עוד ירצה באמרו לעשות את השבת כי מה שמוסיף מחול על הקדש יסכים ה׳ לקרותו שבת, ונמצא זה האיש עושה שבת ממש, כי שעות מיום ששי וגם שעות מיום ראשון שהם חול, בני ישראל עושים אותם שבת.

עוד ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה יא,ח): אמרה שבת לפני הקדוש ברוך הוא, ״לכלם נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג!״ אמר לה: ״הרי ישראל״ וכו׳ עד כאן. הנה כי השבת חסר פרט אחד מפרטי השלמות, ותקונו הוא על ידי שישמרוהו ישראל, והוא אמרו ושמרו בני ישראל את השבת. מה טעם – לעשות את השבת, לשון תקון, שבזה יתקן מעשהו של שבת ונמצא לו בן זוג.

עוד ירצה שצריך לשמר את השבת לבל יהיה בו דבר חול, בין ממנו בין מהזולת. ולא יאמר אדם: ״די לי במה שנשמר עצמו מחללו, ואם יתחלל מהזולת מה בכך״, אלא צריך שיהיה שומר אותו לבל יתחלל, כמו ששומר גנו ופרדסו. ובכלל גדר זה שישתדל לשמר לבל יבא לידו דבר שוגג שיתחלל בו שבת, על דרך אמרם זכרונם לברכה (שבת יא,א) לא יקרא לאור הנר, וכל הסיגים והשמירות לבל יתחלל שבת אפלו במציאות שהוא פטור עליהם.

עוד ירצה לומר, כי משנת שמירה זו מכל שאר שמירות המצוה, כי שמירה זו נחשבת בגדר עשיה, והוא אמרו ושמרו וגו׳ לעשות, הרי שלך לפניך שקורא לשמירה עשיה. ואולי כי הטעם הוא על פי דבריהם זכרונם לברכה שאמרו (קידושין לט:) ישב אדם ולא עבר עברה נותנין לו שכר כעושה מצוה, והעמידוה בגמרא בבאה עברה לידו ולא עבר, עד כאן. וכמו כן ביום המקדש אין לך באה עברה לידו של מלאכות כזה, כי בכל עת מזדמנים לפניו מלאכות הרבה מהארבעים ותולדותיהם בפרטי המחבר ובפרטי הבשול ובפרטי מקח וממכר שהאדם רגיל בהם כל היום ומזדמנים באין מספר, והוא נשמר מהם, לזה יחשב להם כעושה מצוה.

עוד ירצה, להיות שקדם וצוה על שמירת השבת, תבא הסברא לומר שכל השומר שבת הנה הוא נוטל שכר שבת. לזה צוה ה׳ ואמר ושמרו בני ישראל, פרוש דוקא בני ישראל הם שישנם בשמירת שבת ולא שום אומה ולשון. ולזה לא אמר ״ושמרתם״, שאז יהיה נשמע שבא לצוות על השמירה, והוא בא לשלל חוץ מבני ישראל שלא ישמרו שבת. והוא מאמרם זכרונם לברכה (סנהדרין נח,ב) גוי ששבת חיב מיתה, שהרי מעטם הכתוב ואזהרתם זו היא מיתתם.

עוד ירצה על זה הדרך: ושמרו בני ישראל את השבת, פרוש – כשישמרו אפלו שבת אחת, ולאו דוקא אם ישמרו, אלא גם אם יסכימו בדעתם לעשות מצות השבת, והוא אמרו לעשות את השבת, מעלה עליהם הכתוב כאלו עשו לדורותם. וכפי זה, איש ישראל ששמר אפלו שבת אחת ומת, אין מנכין לו משכר העולה לו אם היה שומר לדורות עולם (מכילתא).

עוד ירצה לפי מה שהקדמנו בפסוק ״אך את שבתותי״ כי צוה ה׳ לחלל שבת בשביל פקוח נפש, כאן באר הכתוב כי לא נתמעט שבת בשמירה אלא בערך בני ישראל, אבל בערך זולתם להחיות עכו״ם, הגם שיהיה גר תושב ששומר שבע מצוות ונסתכן סכנת מות – לא יחלל ישראל שבת בשבילו (רמב״ם הלכות שבת ב:כ). והוא אמרו ושמרו בני ישראל לבל ימות מהם, את השבת פרוש לצד אזהרת שבת אלא יחללוהו. או על זה הדרך: שבת וישראל לפניך, זה לחלל וזה למות – תשמור ישראל ויתחלל השבת, אבל עממין לא. והטעם לעשות את השבת, פרוש כלום מה טעם אני מתיר לך לחלל שבת עליו, הוא לעשות את השבת לדרתם – חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, אבל עכו״ם שאינם בני שבת – לא.

או ירצה על זה הדרך: אימתי אמרתי לך לשמור איש ישראל אפלו בערך כבוד שבת? דוקא לעשות, פרוש באדם שישנו בגדר עמוד לעשות, אבל מי שודאי לא יקום ולא יגיע לשבת לשמרו, הגם שרפואות אלו יועילו לשעות או לימים, לא יחלל עליו שבת.

עוד ירצה על פי דבריהם זכרונם לברכה (ראש השנה לא.) שעולם הבא נקרא עולם שכלו שבת, ואמרו עוד (שמות רבה כה,יב) שקול שבת כנגד כל התורה כלה, לזה אמר ושמרו בני ישראל את השבת והטעם לעשות להם את השבת פרוש, העולם המתכנה בשם שבת שיהיו בו לדורי דורות, והוא אמרו לדרתם לשלול עולם הזה שאין האדם קים בה לדורות, ברית עולם פרוש ברית כרותה לשומר שבת שינחל עולם עליון:

עוד יתבאר על פי דבריהם זכרונם לברכה (ביצה טז.) שאמרו שביום שבת באה נשמה יתרה לישראל, כרמוז באמרו שבת וינפש, והוא סוד הנעלם שלא גלהו ה׳ לאומות, כאמרם זכרונם לברכה (שם) נשמה יתרה לא אודעינהו. והעירותי בצפונו של דבר במה שהקשו בגמרא על הודעת שבת לאומות, שאם לא אודעינהו לא לענשו עלה, ואמרו: שבת אודעינהו, נשמה יתרה לא אודעינהו, עד כאן. וקשה, ולמה לא יבואו בטענה גם כן ויאמרו אם היה מודיעם נשמה יתרה היו מקבלין שבת ולא לענשו עליה? ונראה כי לזה נתחכמו רבותינו זכרונם לברכה ואמרו (שבת י:) מתנה טובה וכו׳, פרוש כי אין דבר זה אלא בגדר מתנה אשר נתרצה ה׳ לתת לעמו, ואינה שכר שיבואו בטענה האומות כנזכר, כי אין דרך לומר למה לא נתת לנו מתנה גם אנחנו. עוד תמצא כי כבר קבלו ישראל עליהם שמירת שבת קדם נתינת נשמה יתרה, ומעתה ענוש יענשו כל האומות על השבת ועינינו רואות.

וענין נשמה זו היתרה רמזו מקומה רבותינו באמרם ״מתנה טובה בבית גנזי״, וידוע הוא מקום הנקרא גנזי המלך שהוא בחינת עולם עליון, ונשמה זו מחצבה שם הוא. ולזה תקרא שבת, כאמרם ״ושבת שמה״ כשם העולם שממנו היא, שנקרא עולם שכלו שבת (ראש השנה לא.). ועולם זה אין בו עצבון ועליו לא בא כדבריהם בו אלא ענג ושמחה. ולזה צוה ה׳ להרחיק ביום שבת כל אותם בחינות החול, המלאכה והענוי, כי באחת מהנה תגעל הנשמה משבת בקרב איש. ולזה תמצא שעקר אסור אזהרת מלאכות שבת באר ה׳ שהם במחשבה, כאמרם (ביצה יג.) ״מלאכת מחשבת אסרה תורה״, ואפלו דבור של חול אסור (שבת קיג:), דכתיב (ישעיה נח,יג) ״ממצוא חפצך ודבר דבר״. והכל לצד תוספת נשמה העליונה לעשות לפניה כסדר עולם שבאה ממנו. והוא מה שצוה ה׳ באמרו ושמרו בני ישראל את השבת, פרוש נשמה הנקראת שבת, ותכלית שמירה זו היא השגת עולם ששמו שבת. והוא אמרו לעשות את השבת. ותדע כי מן הנמנע החלטי שישיג אדם עלות לעולם עליון זולת באמצעות השגת ענף ממנו בהיותו בעולם הזה, ולזה אם לא ישיגו ישראל בחינת נשמה זו אין בהם יכלת לעמד בגדר עליון. והוא אמרו לעשות את השבת, פרוש, שבאמצעותו תעשו לכם את השבת שתוכלו השג עמוד שם ולהתענג נפשם בגנזי עליון. ואמרו לדרתם, כי שם יתקבצו כל דורות בני ישראל שהיא בחינת עולם הבא.

עוד ירצה לשון דירה, ולזה כתובה חסרה בלא וא״ו, והם דברינו שירמז אל מקום דירת הנשמות, והוא עולם המקוה שכרת ה׳ ברית לתת לנו, והוא אמרו ברית עולם. ואולי שירמז באמרו ברית עולם לתרי״ג מצוות, שחשבון ברית עולה תרי״ב וכלם תלויים בשבת הרי תרי״ג, ולזה סמך תיבת ״ברית״ ל״עולם״ לומר כי על ידי שמירת שבת הוא מקים כל תרי״ג מצוות שהוא שקול כנגדם והנה עולמו.

ואמרו ביני ובין בני ישראל – פרוש, אין זר אתנו בעולם הלז, ואולי שגם המלאכים לא ישבו במסבתנו בעולם הזה, כי הוא למעלה מעולם המלאכים. ועל דרך אמרו (במדבר כג:כג) ״כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל״, ואמרו זכרונם לברכה (במדבר רבה כ,כ) שהמלאכים ישאלו לישראל הקרובים לאל מה פעל אל.

עוד ירצה ביני ובין בני ישראל – יהיה סוד הדברים האמורים ולא ידעם אדם בעולם, והוא מאמרם זכרונם לברכה (ביצה טז.) שאמרו: נשמה יתרה לא אודעינהו, כי אין חפץ לה׳ שידעו האמות סתרי אל חי, והוא אמרו (תהלים קמז:יט-כ): ״חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי״, ואמרו זכרונם לברכה (חגיגה יג:) וכו׳. ואמרו אות היא לעולם – פרוש, כיון שכל זה יהיה סוד לישראל ולא יגלו הדבר, אם כן הבא לשאל על מצות היום: ״מה יום מימים? מה אות נעשה בו לעשות בו כל השנויים?״ – מה תהיה תשובתנו אליו? לזה אמר ״אות היא לעולם״ – פרוש שיהיה נגלה לבאי עולם כי ששת ימים וגו׳ וביום השביעי שבת וגו׳. טעם זה יהיה נגלה לזולתנו, ועם בני ישראל טעמם כמוס עמם חתום באוצרות החיים.

ויתן וגו׳ ככלתו. צריך לדעת למה הפסיק בין זכרון הנתינה לזכרון דבר הנתן בהודעת הזמן, שהיה לו לומר ״ויתן אל משה שני לוחות ככלותו״, או היה לו להקדים ״ככלותו״ קדם זכרון הנתינה. עוד יש להעיר למה אחר ה׳ נתינת הלוחות עד זמן זה, כיון שלא היה בהם אלא עשרת הדברות, ביום מתן תורה או למחרתו היה לו לתת הלוחות?

אכן יתברר הענין על פי דבריהם זכרונם לברכה (זוהר ח״ב צג:) שאמרו שכל המצוות הלא המה בתוך תוכם של עשרת הדברים, והוא אמרו ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו בהר סיני, ומה דבר אתו? שני לחות העדת, פרוש כי הדברים בלוחות שם לו אל עליון, ואינו מן הראוי לתת לו הלוחות עד שיגמר הרשום בהם, ולזה גמר הדברים הנרמזים בהם בלוחות העדות ונתנם לו ולא קדם. ובזה נתישבו שני הדקדוקים כאחת על נכון, וכפי זה מאמר ״שני לוחות״ נמשך עם ״ככלותו לדבר אתו״ וגו׳, ונמשך עם ״ויתן״ האמור בתחלת הכתוב.

כתובים באצבע אלהים. הכונה בזה על דרך אמרם זכרונם לברכה (תנחומא, עקב) כי הלוחות נחצבו מתחת כסא כבודו יתברך, ואולי כי זה הוא שרמז באמרו ״מעשה אלהים״, פרוש מעשה (אלהים) הוא הכסא, והבן. וכבר נתפרש כי יש בחינות רבות אורות הקדשה בסוד (קהלת ה:ז) ״כי גבוה מעל גבוה וגו׳ וגבוהים״, וצא ולמד ממעשה הנפלא שהובא בספר הזהר הקדוש (זוהר ח״ב נב.) כשעלה משה למרום ופגע במלאך סנד״ל וכו׳, ואחר כך במלאך מט״ט והיה ירא מלאך מאשו של מה שלמעלה ממנו פן ישרפהו וכן וכו׳, והנה אמר הכתוב (דברים ד:כד) ״כי ה׳ אלהיך אש אוכלה הוא״, כי אשו הקדושה היא אוכלת כל אש זולתה.

והודיע הכתוב אפן כתיבת הלוחות במה נכתבו, ואמר כתובים באצבע אלהים, פרוש כי היה ה׳ מציר צורת האות באצבעו כביכול, פרוש בחינת אור אחד מאורו יתברך בדמות אצבע כנגד הלוח כשעור שטח אברי האותיות, כדי שלא יהיה חרות אלא את אשר יציר כנגדו. ולצד עצם תקף אורו יתברך לא היה אור של הלוחות יכול עמד בכל המקום אשר יכון כנגדו אצבע אלהים, והיה נאכל או מצטמצם לצדדין והיה נשאר כל אשר יצטיר כנגדו חלול. ולזה נכתבו משני עבריהם, והוא אמרו (שמות לב:טז) ״חרות על הלחת״, ולא אמר חרות בלוחות שיהיה נשמע שעשה החרות בלוחות אלא על, פרוש שהיה מניח אצבעו ברוך הוא על הלוחות בדמיון צורת האות, ובזה נחרתו האותיות של עשרת הדברים.