שמות לב, כ

ויזר. לשון נפוץ, וכן (איוב יח טו) יזרה על נוהו גפרית, וכן (משלי א יז) כי חנם מזורה הרשת, שזורין בה דגן וקטניות:

וישק את בני ישראל. נתכון לבדקן כסוטות שלש מיתות נדונו שם אם יש עדים והתראה בסייף, כמשפט אנשי עיר הנדחת שהן מרבים, עדים בלא התראה במגפה, שנאמר (פסוק לה) ויגף ה' את העם, לא עדים ולא התראה בהדרוקן, שבדקום המים וצבו בטניהם:

וּנְסֵיב יָת עֶגְלָא דִי עֲבָדוּ וְאוֹקֵד בְּנוּרָא וְשַׁף עַד דַהֲוָה דַקִיק וּזְרָא עַל אַפֵּי מַיָא וְאַשְׁקֵי יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

וּנְסִיב יַת עִיגְלָא דַעֲבָדוּ וְאוֹקֵד בְּנוּרָא וְשַׁף עַד דַּהֲוָה דָּקִיק וְדָרֵי עַל אַנְפֵּי מוֹי דְנַחֲלָא וְאַשְׁקֵי יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל וְכָל מַאן דְּיָהַב תַּמָּן כָּל מָאנָא דְדַהֲבָא הֲוָה סִימָא נַפְקָא בְּאַנְפָּא

ויזר על פני המים וישק את בני ישראל אחרי שהיה דק לעפר זרקו על פני מי הנחל היורד מן ההר והשקה אותן מאותן המים ואפשר כי הזהב השרוף שאיננו נתך אבל הוא שרוף ונטחן עד אשר דק כאשר הזכיר ר"א קל הוא על פני המים על כן היה צף והשקהו להם או היה זורה אותו על הנחל מעט מעט ושואב ומשקה להם טרם ישקע או שהיה ממעשה הנסים והנה רצה לבזות מעשיהם טחן האלוה שלהם והכניסו בבטנם שיוציאוהו ברעי ובצואה כמו שנאמר (ישעיהו ל כב) תזרם כמו דוה צא תאמר לו ועל דעת רבותינו (ע"ז מד) עוד נתכוון לבדקם כסוטות וצבתה בטנם ונפלה ירכם והוא האמת

ויקח את העגל. י"א כי וישרוף כמו ויתך באש. ואין צורך כי יש דבר שיושם באש עם הזהב ומיד ישרף ויהי' שחור. ולעולם לא ישוב זהב וזה דבר מנוסה ואמת הוא:

ויזר על פני המים. הם מי נחל יורד מן ההר וצוה שישתו כל ישראל מאלה המים. וזה הי' כמו ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים. והנה המים חדשו אות בעובדי העגל בפניהם או שצבתה בטנם. כי לולי זה איך הבינו בני לוי עובדי העגל מי היו. וכבר אמרנו כי היו מעטים שהיתה מחשבתם רעים ומחשבת הכל לטובה היתה כפי סברתם:

ויזר - ויפזר. ויקן מן קנה. ויזר מן זרה. הנה הוא זורה. ואת האש זרה הלאה.

וישק את בני ישראל - בדקן כסוטות.

וישק. פירש"י בשלשה מיתות נידונו עדים והתראה בסייף כדין עיר הנדחת שהן מרובין. וקשה א"כ יהא ממונם אבד וי"ל שנדונו בסייף כדין בני נח דאמרינן בסנהדרין שדינן בסייף:

וישרף באש יש דבר שיותן באש עם הזהב ומיד שישרף הזהב יהיה שחור לעולם ולא ישוב להיות עוד זהב.

וישק את בני ישראל לפי הפשט לא נתכון להשקותן אלא לפזר זהב העגל ולבטלו מן העולם אבל כששתו מן המים שנפזר בו נראה כאילו שתוהו וראיה לדבר שהרי כתיב בפרשת עקב ואכות אותו טחון ולא כתיב ואשק את בנ״י.

וישק את בני ישראל. לפי הפשט שלא נתכוון משה להשקותם אלא לפזרו ולאבדו אלא משנתנו במים על כרחך שותין אותו שאי אפשר להם שלא ישתו מן המים ומתו כך על כרחם נראין כשותין אותו לכך הוא אומר וישק את בני ישראל אבל רבות' אמרו שנתכוון לבודקן כסוטות לתשובת מינין שמלעיגין על אותה שתייה אמר להם בכאן רמז אלהים שאוכלין ושותין אותו אין בו ממש והם אוכלים בשר תרפותם והם שותים דמו בכל שנה:

ויקח את העגל אשר עשו. לא היה צריך לומר ״אשר עשו״, ואולי כי לצד שהעגל היו בו שתי בחינות: לצד ראשו היה דומה לעגל, ולצד זנבו היה דומה לחמור, כאמור בדבריהם זכרונם לברכה (זוהר חלק ב קצב,א). לזה לא יספיק לומר ״ויקח העגל״ לבד, שאז יטעה הטועה כי לא שרף אלא צד העגל שבו ולא צד החמור, לזה אמר אשר עשו לרבות כל המעשה אפלו חלק החמור.

עוד ירצה על דרך אמרו (ירמיה ב:יט) ״תיסרך רעתך״, ״ותמוגנו״ וגו׳ (ישעיה סד:ו), כי החטא בעצמו הוא יפרע מעושהו, כי אחיזת הרע היא עצמו תאבד אוהביה ושונאי הקדשה, והוא אמרו אשר עשו וגו׳ ״וישק את בני ישראל״, ודבר זה יהיה לבן דעת לפקוח עינים עורות לשנוא בחינת הרע ולאהוב מדרגת הקדשה אהבת הטוב במה שהוא טוב.

עוד אולי שיכון לרמז אל בחינת הרע שעשו שני המכשפים, שבאמצעותו יצא העגל והיה מדבר ואמר ״אלה אלהיך״, שגם אותה לקח. כי לצד בחינת שליטת הקדשה בקלפה יצדק לומר לשון לקיחה, שישלט עליו לבל יפנה מלפניו עד עשות בו כטוב בעיניו. והנה לפניך מעשה אנשי כנסת הגדולה (יומא סט,ב) אשר לקחו יצרא דעבודה זרה וגם דעברה ורצו לאבדו. ומזה תשכיל כי כמו כן ישלט משה בכיוצא בזה ללקחו ולבערו באש אוכלתו. והוא אמרו וישרף באש, שיותר יצדק לומר לשון שרפה בבחינת רוח רעה שבתוך העגל מלומר כפשט הכתוב שהוא על גוף העגל שהוא הזהב, כי לא ישרף הזהב באש אם לא שתאמר מעשה נסים או על ידי אמצעי, אבל בחינת רוח הרעה שבו יותר יצדק שרפה. והוא סוד (ישעיהו יא,ד) ״וברוח שפתיו ימית רשע״.

ויקח את העגל. כבר נתבאר כי בזה ששבר את הלוחות לעיני כל ישראל היה מקום למשה לעשות כל מה שלבו חפץ עם העגל:

וישק את בני ישראל. לא שהשקה כמשמעו את כל ישראל אלא במה שפזרם על פני הנחל היורד מן ההר ומשם היו שותים כל ישראל שאע״ג שהיה הבאר אצלם כבר נתבאר בפ׳ חקת כ״א י״ט שהבאר עצמו ירד לנחליאל כדרך המים להיות נמשך למים אחרים וממילא השקה את ב״י. ולפי דעת חז״ל נבדקו בזה מי שהיה ראוי לזה העונש:

ויקח, העסק הראשון שעסק היה לבטל הע"ז, שבזה שלא עמדו נגדו נגלה שרוב ישראל לא היה דעתם נוחה מזה, ולבל יאמרו שיש בו אלהות החזירו לארבעה יסודותיו הפשוטים, אז שרף אותו באש, וכבר בארו חכמי לב שנמצאה בכמיאה אופן להפך הזהב שיהיה דק כעפר ע"י מלח טרטר"י עם גפרות, א' נייטר"ו. ויטחן עד אשר דק, להשיבו ליסוד העפר, כי מכסין בעפרות זהב שדינו כעפר, ויזר על ידי הרוח על פני המים, הרי אש עפר רוח מים, וישק את בני ישראל לבדקן כסוטות כי ע"ז נמשלה לזנות, שישראל דומים כאשת איש, שהם מאורשים לה' והעבודה לאל אחר דומה כאשה מזנה תחת בעלה, ולכן אלה שלא היו בם עדים והתראה נבדקו בעפר העגל, ואלה שהיה עליהם עדים לא נבדקו כפי הדין שאם יש עד אחד שזנתה אינה שותה:

ל והטעם שבדק אותם כסוטות הוא כי הזונה אחר עכו"ם הוא כאשה המזנה תחת בעלה כמו שאמרו במדרש והביאו רש"י בשיר השירים בפסוק שני שדיך משום הכי בדק אותם כסוטות וק"ל:

מ כלומר שמיתתן בסייף ולא בסקילה כיחיד העובד שמיתתו בסקילה: