אור החיים על שמות פרק לג

לך עלה מזה. הזכיר לשון עליה, אולי שירמוז למה שאמרו זכרונם לברכה (שבת פח,א) שהעדי שהתנצלו ישראל נטל משה, והוא העליה שרמז לו באמרו עלה מזה, פרוש מזה שעבר, ולזה דקדק לומר גם כן תבת אתה שלא היה צריך לומר כיון שעמו היה מדבר, אלא לומר אתה תעלה ולא זולתך שאדרבה ירידה היתה להם, ואמרו והעם פרוש ילך עמך.

לאמר. טעם אמרו לאמר, כי לשון זה האמור בדברי ה׳, לא היה שוה לכלם. יש מהם שאמר לו בלשון זה, ויש מהאבות שאמר לו בלשון אחר כמבאר מן הכתובים, לזה אמר לאמר, פרוש, שכונת האמירה לכלם הוא ״לזרעך״ וגו׳:

ושלחתי לפניך מלאך. מכאן מוכח כי עד עתה הנה דעת קדוש מסכמת לכניסת משה לארץ ולהנחילה לישראל, והגם שאמר (שמות ו:א) ״עתה תראה״, שהרי הוא אומר ״עלה״ וגו׳ ושלחתי לפניך מלאך לגרש השבע אמות. ואולי כי בשביל שנתן נפשו על ישראל במעשה העגל נתבטל גזרת ״עתה תראה״ וגו׳:

פן אכלך וגו׳. שאינו דומה המכעיס את רבו בפניו לשלא בפניו. ואמרו בדרך כאן רמז שלא לכל הזמנים הוא אומר כן אלא לזמן היותם בדרך, אבל בעיר עז לנו יעלה בקרבנו (ישעיהו כו:א).

או ירצה על פי מאמר אנשי אמת כי המדבר היה מקום מושבו של סמא״ל הרשע, ולזה היה כמה פעמים מתגבר והורג מהם לסבה המזדמנת להם מהחטא. ועין בדברי הזהר (ח״ב קנז.) בפרוש פסוק ״המדבר הגדול והנורא״ (דברים א:יז). ולזה אמר פן אכלך בדרך, פרוש באמצעות המזדמן בדרך, והבן:

ודבר ה׳ וגו׳ פנים אל פנים. הכונה בזה הוא, כפי שעור ההכנה שהיה עושה משה להקבלת פני שכינה, לאותו שעור תהיה ההשגה מפנים העליונים, כי כפי אשר יכין אדם עצמו להשפעת הקדשה ישיג.

ואמרו כאשר ידבר איש אל רעהו, יתבאר לדרכנו על דרך אמרו (משלי כז:יט) ״כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם״, פרוש כי הלבבות ישכילו בנעלם אם לאהוב אם לשנוא, כי כפי אשר יכין האדם לבו לאהוב חברו כמו כן יתבונן לב חברו לאהוב אותו, והוא אמרו כאשר ידבר איש אל רעהו שלא יאהבהו אם לא יכין לבו להיות גם הוא רעהו, כמו כן דבר ה׳ פנים אל פנים. ומעתה יבחין אדם מה הוא עם קונו – אם לבבו יתאוה ויחשוק בה׳ ובעבודתו הנה זה סימן כי ה׳ אהבו.

ראה אתה אומר וגו׳. כונת הענין הוא כי לצד שעשאו שליח להעלות ישראל אל הארץ, והוא אמרו אתה אומר אלי העל וגו׳, ושתף עמו עוד שליח אחד מהעליונים, דכתיב ״ושלחתי לפניך מלאך״, ומן הראוי היה להודיעו לדעת את מי ילך, לזה אמר ואתה לא הודעתני מי הוא המלאך אשר ילך עמי, לדעת אם אסכים על הדבר או לא, כי אין אדם משתתף בדבר עם מי שאינו מכירו. ואם תאמר שבעל כרחי אסכים ללכת עם המלאך שתתן לי, בין אם יהיה נוח לי או לא, הלא אתה אמרת ידעתיך בשם, פרוש, אמרת לי שאותי גדלת מכל אשר אהבת, מאמרו (שמות ו:ג) ״וארא אל אברהם וגו׳ ושמי ה׳ לא נודעתי להם״, הא למדת שאלי נודע בשמו יתברך המיחד, והוא מה שאמר כאן ידעתיך בשם, ושעור תבת ידעתיך תאיר למולך כשעור ״נודעתי״ במקומה, והבן.

ואמר עוד וגם מצאת חן בעיני, תתבאר על פי דבריהם זכרונם לברכה (ילקוט שמעוני קע״ג) שאמרו: כשעלה משה למרום מצא רבי עקיבא שהיה דורש וכו׳, אמר משה לפני המקום: ״שלח שליחות זה ביד רבי עקיבא שהוא יותר ממני״, והשיבו ה׳ כי אינו חפץ אלא במשה. והנה הענין יגיד שאין זה אלא מציאות חן ולא לצד ההשגה במשכלות, שהרי הכיר משה בעיני שכלו כי רבי עקיבא עצום הוא ממנו, ואף על פי כן לא רצה ה׳ אלא במשה, וזה סימן לחן. ומעתה איך תתנהג עמי במדה זו? אין זה אלא שעדין לא נודע לי מדותיך, לזה שאל להודיעו מדותיו.

ואדעך למען אמצא חן. פרוש, לצד שאין מהמוסר לומר עבד לאדונו שרוצה לדעת אותו, לזה גמר אומר למען וגו׳, פרוש כדי שנעשה הנהגה ישרה בתמידות לפניך, והוא מציאות חן המושג בעיני ה׳:

וראה כי עמך הגוי הזה. כאן דבר משה בנעלם מעיני אדם והודע אליו, והוא טענה הנשמעת לפני הבורא מכל הטענות שאמר, והוא כי נשמות ישראל הם חלק ה׳, כמו שפרשתי בשירת האזינו בפסוק (דברים לב:ט) ״כי חלק ה׳ עמו״, והוא גם כן מה שרמז ה׳ באמרו (שמות כ:ב) ״אנכי ה׳ אלהיך״ וכמו שפרשתי שם, והוא מה שטען באמרו וראה פרוש, ראה בפרט זה, כי עמך הגוי הזה פרוש, סמוכים ודבוקים עמך, ואיך תמאס חלק עליון, והבן:

ויאמר פני ילכו וגו׳. הרבה פרושים נאמרו בפסוקים אלו. ונראה לפרש הכתוב על פי דבריהם זכרונם לברכה (תיקונים י״ח) כי שכינתו יתברך תקרא ״פני ה׳״ לצד שהיא הנראית לצבא השמים, ואליה רומז אמרו (שמות כג:טו) ״ולא יראו פני ריקם״. וכאן השיב ה׳ למשה על טענותיו והודיעו כי ההולך עמו הוא פני ה׳ שהוא השכינה, ועל חששת שמא לא יהיה נוח למשה מציאות זה, אמר והנחתי לך.

ונתכון עוד לומר לו שינוח אור עליון עליו ולא יפסק ממנו מה שנח עליו עד עתה מן הרוח, אלא שלבחינת ישראל תהיה השכינה הולכת לפניהם, ובחינה זו בחינת דין הוא, והשם יגיד עליה – אדנ״י, ועל זה השיב משה ואמר אם אין וגו׳ (שמות לג:טו):

אם אין פניך וגו׳. לא נתרצה במאמר ה׳ ואמר: וכי על דבר זה אני מתפלל? אם אין פניך הולכים מעתה אבודים הם ואין צורך בעליתם. ובמה יודע אפוא כי מצאתי חן וגו׳ הלא בלכתך עמנו, פרוש, בחינה העליונה שהיא סוד המאור הגדול המתכנה בשם הוי״ה ברוך הוא, לא פניך לבד שהוא בחינת הכסא. ומה שהבטחתני שבחינה זו תהיה לי לבדי, כאמרו והניחותי לך, אני שואל שתהיה גם מנהגת כלנו יחד אני ועמך, והוא אמרו ונפלינו אני ועמך במדת הרחמים ומעלה עליונה שאין למעלה ממנה. ונתרצה אל עליון ואמר אליו גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה, להנהיגם בבחינת שם שלם המיחד ברוך הוא, כי מצאת וגו׳, פרוש, לא לזכות ישראל אלא למציאת חנו.

כי מצאת חן וגו׳. ומשה הקדים לומר ידעתיך בשם ואחר כך אמר וגם מצאת חן, כאן הודיעו הכתוב כי מעלת הודעה בשם הוא עליונה מבחינת השגת החן, כי הלא נח מצא חן בעיני ה׳ (בראשית ו:ח) ולא ידעו בשם. לזה אמר בתחלה מצאת חן בעיני ולא זו בלבד אלא ואדעך בשם.

עוד נתכון לומר לו כי מה שהודיעו בשם גם כן היה לצד מה שמצא חן בעיניו, לזה הקדים לומר מצאת חן בעיני ואחר כך ואדעך בשם, לומר שזה יצא מזה, מה שאין כן נשמע מדברי משה שהקדים ״ידעתיך בשם״ קדם מציאות חן, שזה יגיד שהשיג הדבר לצד מה שזכה.

הראני נא את כבדך. והגם שאמרו זכרונם לברכה (מכילתא על שמות טו:ב) שראוהו ישראל על שפת הים, וכתיב (שמות לג:יא) ״ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים״, אין זה אלא ראות אש אוכלה, והגם שאמר ה׳ לאהרן ומרים (במדבר יב:ז) ״לא כן עבדי משה וגו׳ ומראה וגו׳ ותמונת ה׳ יביט״, אין זה אלא תמונת אור עליון, ומשה רצה שתהיה לו הכרה בו יתברך ידיעה פרטית כדי שיוכל שכלו ישכיל בחינת האלהות, כי ראה שעת הכושר והרחיב פיו לשאול.

אני אעביר כל טובי על פניך. פרוש, כל מדות טובות שאני מטיב בהם לבריותי, ואמרו על פניך, פרוש, טעם השגתך דבר זה ממני הוא ״על פניך״, פרוש, פנים אשר אתה מראה בעוצם הפלגת אהבתך וחשקך בי כמו שפרשתי בפסוק ״פנים אל פנים״ (שמות לג:יא).

וקראתי וגו׳. פרוש, אעביר מדותי ואקראם כל אחת בשמה לפניך, ואולי כי כל מדה תקרא בשמה וכולם יקראו בשם הוי״ה ברוך הוא, ואין לך הודעה גדולה מזו שהכיר בשמיעת האוזן כל מדותיו יתברך כל אחת תקרא באזניו.

ואמרו וחנתי וגו׳, הודיעו כי אותה שעה היא שעת רחמים וחנינה לשאול מאויו.

ויאמר לא תוכל וגו׳. פרוש, לא שאני מונע הדבר ממך, אלא לצד שאין בך יכלת המשיג כי לא יראני האדם, ואמרו וחי פרוש וישאר חי, ואני חושש לחייך, על דרך אמרו (תהלים פד:יא) ״כי טוב יום בחצריך מאלף״.

או יאמר על זה הדרך: כי לא יראני האדם – פרוש בשום אופן, ואפלו חי – פרוש אפלו יהיה צדיק שיקרא עליו חי, על דרך אמרו (שמואל ב כג:כ) ״בן איש חי״, ואות וא״ו תשמש וא״ו המוסיף.

עוד ירצה על זה הדרך, כי לא יראני האדם – אפילו אחר מיתה ואתה מבקש לראות, ועוד וחי – פרוש בחיים חיותך. כאן רמז שאחר מיתה ישיג מה שלא השיג אדם בעולם, שהרי לא שלל אלא לצד היותו חי, והגם שהצדיקים מסתכלים באורו יתברך אחר מותם, לא ישיגו מה ששאל משה מלפני ה׳. אשרי ילוד אשה!

וראית את אחרי וגו׳. הנה באל עליון לא יתיחס אליו פנים ואחור, אלא כונתו יתברך הוא לצד כי חיות העולמות עומד בחשק הסתכלות אורו יתברך וקיומו הוא האדון חי העולמים, ודבר זה הוא מן הנמנע שיכול שום נברא להביט אל אורו יתברך, לזה הכין ה׳ ועשה מסוה אשר דרך שם יביט, והוא שקרא אחוריים, כמו שעשה בחכמתו את האדם הגוף אחוריים והנפש פנים לו, והרוח פנים לנפש, והנשמה פנים לרוח, כמו כן הכין אור ממנו יתברך אשר דרך שם ישקיפו ויחזו את האלהים ולו קרא אחוריים, ואור עליון שהוא משלל מהשגת נפש כל חי יקרא פנים, והוא אמרו וראית את אחרי ופני לא יראו.

ואפשר שרמז לו באמרו סמוך לאחורי תיבת ופני, לומר כי גם שם הם פנים, אלא שהכין ה׳ אחוריים כדי שיהיו במושג לנביאים כמו שכתבנו.

ואולי שדקדק באמרו אחרי לומר שאין הרבה פרגודים ומסכים מפסיקים כאשר הם בערך הנביאים אשר נוכח ה׳ יביטו, אלא אחד דוקא, והוא אמרו אחרי ולא אחורי אחורי, והמשכיל על דבר אמת יקוד וישתחוה לאל הגדול וימעט בעיניו כל עבודתו אשר יעבד כפי שעור המושג המקוה לנפש חיה למינה.