אור החיים על שמות פרק כא

ואלה המשפטים. צריך לדעת טעם אמרו ואלה, והנה נחלקו במכילתא רבי ישמעאל ורבי עקיבא. רבי ישמעאל אומר: לומר לך מה עליונים מסיני אף תחתונים מסיני, רבי עקיבא אומר: ואלה יכול שונין ולא יודעים, תלמוד לומר ״ואלה״ וגו׳, ערכן לפניהם כשלחן הערוך, עד כאן. והנה לרבי ישמעאל שמפרש ״ואלה״ שבא לומר שנאמרו בסיני, בהכרח לפרש שטעם שהצרך הכתוב להודיע זה הוא ללמד על פרטי מצוה זו שנאמרו מסיני, שאם על כללותיה, הרי אמר רבי ישמעאל בפרק בתרא דזבחים (קטו:) שכל המצוות נאמרו כללותיהם בסיני ופרטיהם באהל מועד, עד כאן, ואם כן גם אלה המשפטים בכלל ולא היה צריך לומר ״ואלה״ ללמד על דבר זה. ולרבי עקיבא שחלק עם רבי ישמעאל שם בבריתא השנויה בזבחים כי כל המצוות נאמרו כללותיהם ופרטיהן בסיני, אינו יכול לפרש ״ואלה המשפטים״ שבא ללמד שנאמרו בסיני כי אינו צריך להשמיענו זה, והצרך לפרש באפן אחר.

וצריך עיון לדברי רש״י שפרש כאן כסברת רבי ישמעאל, ובפרשת בהר סיני פרש כרבי עקיבא שאמר, מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה בסיני אף כל התורה כלה וכו׳, והם שני פרושים חלוקים, והיה לו לפרש כאן ״ואלה המשפטים״ מוסיף על ענין ראשון מה שצוה בענין שני, שצריך לשום לפניהם כשלחן הערוך, בין משפטים תחתונים בין משפטים שקדמו להם.

ומה שראיתי שכתב הרב רבי אליהו מזרחי שלמוד רבי ישמעאל הוא שנאמרו המשפטים בקולות וברקים, אין דבריו נראים ולא מתקבלים לומר כי דבר ה׳ יותר מעשרת הדברות. הגם שהיה רבי ישמעאל אומר בפרוש כן, היה צריך כח וראיה לדבריו, ומכל שכן שלא אמר רבי ישמעאל אלא ״מה עליונים מסיני״ ולא אמר ״מה עליונים בקולות וברקים״, ודברים אלו אין לשמע להם. ואם מחמת הקשיא שהקשינו, כבר ישבנו אותה ישוב נכון שבא הכתוב על הדקדוקים, כמו שבא בדין השמטה שאמר הכתוב בהר סיני. ובהכרח לרבי ישמעאל שיודה בשמטה שנאמרו כללותיה ופרטיה בסיני כמבאר בתורה בפרוש, אלא שלא סבר ללמד ממנה לכל התורה כלה. ואולי כי טעמו ממה שבאה הזכרת הר סיני בארבע מצוות לא רצה ללמד מהם על כל התורה, והעקר כמו שכתבנו. ויותר נכון להניח הדבר בצריך עיון לדברי רש״י מלפרש בו כי הבין בדברי רבי ישמעאל שאמר ה׳ אלה המשפטים כדרך שאמר עשרת הדברים.

ואם כונת הרב רבי אליהו מזרחי לומר שנאמרו בקולות לבד ולא כסדר עשרת הדברות, גם זה אינו, כי זה יהיה בנין שלישי בסדר הדבור: האחד הוא סדר אשר דבר ה׳ בו עשרת הדברות, שני, סדר שהיה רגיל לדבר עמו כל הארבעים יום כל מצוות התורה, שלישי, סדר דבור אלה המשפטים, ומי יטה אזנו לשמוע דברים אלו לבנות מציאות שלא מצינו לו כיוצא בו בתורה. ועוד יש להקשות אלא שהדברים פשוטים.

עוד נראה לומר כי טעם אמרו ואלה לרמוז דבריהם זכרונם לברכה (סנהדרין פו:) כי צריך לשום דינים לפני המקדש, לזה אמר ואלה מוסיף על ענין ראשון שהזכיר בסמוך מקום שכונת הקדש שכלם במקום אחד.

אשר תשים לפניהם. טעם אמרו בלשון זה, הגם שרבותינו זכרונם לברכה דרשו דרשות (סנהדרין ז,א) צריך לדעת פשטן של דברים. ואולי כי להיות שיש חלקים בתורה שהם חובת גברא לדעת את אשר יעבודו, וזולת זה אינם בני ברית התורה, המשל בזה, אם לא ידע שאסור לאכול טרפה הרי הוא אוכלה, וכן הדם וחלב, ובמצוות עשה – פסח מצה ומרור, שביתת ימים המקדשים, הן אלה יתחיב לדעתם, ויש בחינה אחרת, כמו שתאמר דיני טוען ונטען, הלכות קדוש החדש, הלכות קרבנות וכדומה. האמת כי חובת ידיעת התורה לכל איש ישראל, אבל לא יגרע מצדיק עינו אם יחסר ידיעתם כל שיש בישראל גדולים שישפטו ויקדשו ויורו משפטים לישראל. ונתחכם ה׳ לומר כאן אשר תשים לפניהם לומר כי דינים אלו יתחיבו בשמיעתם כל איש ישראל, שזולת זה אין הקונה מכיר בשעת הקנין לדעת את אשר יקנה, וגם אין הנקנה יודע כי ה׳ שחררו אחר שש שנים לתבע התובע, וגם השופטים לא ידעו כל קונה עבד להודיעו כי חיב לשלחו. ולזה אמר אשר תשים לפניהם, כי משפט זה הוא מהמשפטים אשר צריכין לשום לפני כלם. ולזה תמצא שדבר הכתוב בדרך נוכח, כי תקנה וגו׳, כי יודיע הדבר לכל קונה.

עוד ירצה להסביר המצות שתתקבל לכל, ולזה אמר אשר תשים לפניהם, פרוש, הגם כי דבר זה יש בו חסרון הרצון, שהקונה עבדו ימהר לשלחו אחר שש שנים, תשים הדברים לפניהם כי מצוה זו לזכות כל אחד מהם היא, כשיהיה עבד לא יעבד בו לעולם, ובזה יתרצה בדבר, כי כל אחד יעריך הדבר שהוא לזכותו לצד כי כל עברי הנמכר אינו אלא לצד דחקו, או גנב ומכרוהו בית דין, וזה יסובבו העני, ובאותו מצב כלם עשירים היו, ואין זה אלא לדבר המתגלגל, וכל אחד ישים לפניו שאליו נוגע החסד דלמא יתגלגל עליו הגלגל, וזה זכות הוא לו.

כי תקנה עבד עברי. אולי שיכון לומר שאם יהיה לפניו לקנות עבד כנעני ועבד עברי יקדים העברי, וזה שעור הכתוב: כי תרצה לקנות עבד – תקדים לקנות עברי, ולא תאמר, אקנה עבד שאעבד בו עד עולם ולא אקנה עבד שאחר שש שנים אשלחנו.

וטעם שקראו עברי, כי חש הכתוב ליחס שם עבדות על ישראל, לזה כנה אותו בשם זה. עוד רמז כי שם עבדות על ישראל הוא עובר ואינו קבוע, מטעם כי לה׳ הם עבדים, ויצא מתחת ידו בשנה השביעית. עוד ירמוז שלא בא לידי מדה זו עד שעבר על התורה ומצוות, ומכון לדבריהם זכרונם לברכה (קידושין יד:) כי במכרוהו בית דין בגנבתו הכתוב מדבר, וגם במוכר עצמו מחמת דחקו שמצינו שאמר הכתוב (דברים טו:יב) ״כי ימכר לך אחיך העברי״, גם הוא לא בא לידי זו עד שכבר קדמו לו עברות, וכמאמר רבי אמי (שבת נה:) אין יסורין בלא עוון.

עוד דקדק לומר כי תקנה עבד עברי ולא אמר עברי עבד, לרמוז כי קודם שתקנהו עבד הוא, וכאמרם זכרונם לברכה (קידושין כב,ב) כי במוכרים אותו בית דין הכתוב מדבר וכבר נתחיב מהשמים. ובזה לא קשיא למה הצרך לומר תבת עבד, שמזה יצא לנו לטעות עבד של עברי (מכילתא משפטים א) עד שהצרך לפרש פסוק אחר תלמוד לומר ״כי ימכר לך אחיך העברי״ (דברים טו:יב).

עוד נראה כי טעם שהצרך לומר ״עבד״, לתת טעם למה שצוה שש שנים, לזה הקדים לומר כי זה שאתה קונה כבר הוא עבד, על דרך שאמר (ויקרא כה:נה) ״כי לי בני ישראל עבדים״:

שש שנים יעבד. טעם אמרו כן לדרוש שעל כל פנים יעבוד שש ואפלו ברח, ואמרו יעבד ולא פרש יעבדך נתכון לרבות שיעבוד גם במות הקונה לבנו:

ובשביעית וגו׳. פרוש, ולפעמים יעבד גם בשביעית כשימכר באמצע שנת עולם לתשלום שנה שנמכר בה, כדי שיהיו שש שנים שלמים מיום ליום. עוד ירצה כי יעבד גם בשביעית, פרוש, שביעית לשנים אם תפגע בתוך שש שניו. שוב מצאתי דיוק זה בדברי רמב״ם בפרוש המשנה (קידושין פרק א משנה ב).

אם בגפו יבא וגו׳. רבותינו זכרונם לברכה בקדושין (קידושין כ.) אמרו: יחידי נכנס יחידי יצא, מכאן שאין רבו רשאי למסר לו שפחה כנענית אלא אם הוא נשוי. ונראה כי הקשה להם יתור הכתוב, למה הצרך לומר כן? ממה נפשך, אם לומר כי דוקא כשיכנס בגפו הוא שיצא בגפו, אבל כשיכנס עם אשתו לא יצא בגפו – פשיטא, כי מי הכניסה שצריך לומר כן? ותמצא שדקדקו רבותינו זכרונם לברכה (קדושין כב.) במאמר ״ויצאה אשתו״ כי לא היה צריך לאמרה, ופרשוה לחיב מזון אשתו ובניו. ואם על שפחה הנותן לו רבו אינו צריך, הרי הוא אומר בסמוך ״האשה וילדיה תהיה לאדניה והוא יצא בגפו״. אלא ודאי לדרשה בא, לומר ״אם בגפו״ – פרוש, בלא אשה ישראלית, ממה שגלה בסוף דבריו ״אם בעל אשה״ וגו׳. בגפו יצא – פרוש, יחידי יצא, פרוש, ישאר בכמות שהוא יחידי עד יציאתו. או על זה הדרך מקיש יציאה להכנסה, כשם שכשנכנס נכנס יחידי ממש בלא אשה ובנים, בין היוצאים עמו בין הנשארים בבית האדון, כמו כן ביציאתו. ואם היתה לו אשה ולא היו לו בנים גם כן אין רבו מוסר לו שפחה שאנו קוראים בו ״בגפו״, ואין צריך לומר היו לו בנים ולא היתה לו אשה.

וראיתי להרב רבי אליהו מזרחי שדיק שהיה לו לומר ״אם בגפו וגו׳ כן יצא״. ואין דבריו נראים, כי אדרבה אם היה אומר כן יהיה נשמע יותר שלא יתן לו שפחה וישאר כמות שהוא. והאמת כי טעם שלא אמר כן, כי יש לחוש לדרשות אחרים הנשמעים ממנה, והמשכיל יבין.

ואם תאמר מנין להם לרבותינו זכרונם לברכה (קידושין כ.) שהוסיפו הבנים, והגם כי דברים אלו הלכה הם, יש לומר כי אם יכנס באשה בלא בנים הרי אני קורא עליו ״בגפו יצא״, שלא יתן לו שפחה ויהיו לו בנים ממנה, שאז אינו דומה גפו של יציאה לגפו של הכנסה, כי אז לא היו לו בנים ועתה יש לו בנים. ואם בשעה שנכנס היתה לו אשה ולא בנים ואחר כך היו לו בנים, נכנס בגדר התר. ואולי כי לזה תלתה התורה הדבר באשה שהיא צריכה להיות בשעת ביאתו לעבדות, אבל הבנים הגם שיהיו אחר כך. ואם היתה לו אשה כשקנאו ומתה, משמע שמתר, כי לא הקפיד הכתוב אלא על שעת ביאה ״בגפו יבא״. וזולת דבריהם זכרונם לברכה הייתי אומר כי הכתוב שלל דין זה מאמרו ״אם בעל אשה הוא״, צריך שתהיה אשתו עמו עד שעת יציאה, ובזה אני מתיר לך – אם אדוניו יתן לו אשה.

אם בעל אשה וגו׳. פרוש על דרך אמרם זכרונם לברכה (מכילתא אחריתי דר״ש) שאין האדון חיב במזונות אשתו של עבד, אלא אם תהיה אשה הראויה לו לעמד עמו ולא אשה האסורה לו מאסורי לאוין. והנה בדין מסירת שפחה כנענית משמע מהש״ס והובא בדברי רמב״ם (הלכות עבדים פ״ג ה״ד) שכל שיש לו אשה ובנים, ואפלו האשה מאסורי לאוין, יכול ליתן לו וכו׳. והוא אמרו אם בעל אשה הוא, פרוש, אין צריך שתהיה אשתו הראויה לו לגבי מה שאסרתי לך בסמוך ״אם בגפו״ שאין רבו מוסר לו, אבל לגבי מזונות ויצאה אשתו, פרוש, הראויה לו הוא שחיב האדון במזונותיה.

עוד יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (מכילתא) וזה לשונם: יכול יהא חיב במזונות ארוסה ושומרת יבם? תלמוד לומר ״אשתו״ – להוציא שומרת יבם, ״עמו״ – להוציא ארוסתו. והנה עבד שהיתה לו אשה שומרת יבם או ארוסה מתר לתת לו שפחה כנענית, והוא אמרו אם בעל אשה הוא – פרוש בלא תנאי, הגם שתהיה ארוסה או שומרת יבם יצא מכלל בגפו שאסרתי לך נתינת שפחה. ולדברי הש״ס (קידושין כ.) שדקדקו הבנים גם כן יהיה הדין בהיכא שהיו לו בנים מאשה אחרת ומתה וארס אשה – ישנו במסירת שפחה.

ויצאה. אמרו בתוספת וא״ו, כי לצד שצוה ה׳ על מזונות האשה, יצדק לומר וא״ו, כי מלבד שחיב במזונותיו גם כו׳.

אם אדניו וגו׳. קשה למה התחיל לדבר לנוכח ״כי תקנה״, ותוך כדי דבור חזר לדבר דרך נסתר ״אם אדניו יתן לו״, ״תהיה לאדניה״, ״והגישו אדניו״, כל הפרשה בדרך נסתר, ומן הראוי היה לו להשלים הדבור כדרך שהתחיל ״אם תתן לו״, ״תהיה לך״ וגו׳, ״והגשת אותו״. והיה נראה לומר כי לא כנה הזווג לקונהו על דרך אמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה סח) כי הקדוש ברוך הוא מזוג זווגים, לזה אמר אם אדניו האמתי, כי לו בני ישראל עבדים, יתן לו אשה, אלא שלא יצדיק פרוש זה אמרו ״האשה וילדיה תהיה לאדניה״. עוד צריך לדעת למה הצרך לומר והוא יצא בגפו והלא הדבר מובן שיצא בגפו מאמרו ״האשה וילדיה תהיה לאדניה״. עוד צריך לדעת למה כפל לומר אמר יאמר:

אכן כונת הכתובים הוא, לצד כי יצו האל השתנות הדין ״אם בגפו יבא בגפו יצא״, פרוש שאין רבו יכול למסר לו שפחה כנענית אלא אם היה נשוי, כאמרם בקדושין (קידושין כ,א). ויאמר האומר: מדוע חקק ה׳ חקה זו להשתנות הדין, מה לי היה נשוי או לא? לזה בא הכתוב בחכמה לתת טעם, ואמר הטעם הוא אם אדניו יתן לו אשה שהיא שפחה כנענית כמובן מהענין, המשפט הוא שהאשה וילדיה תהיה לאדניה והוא העבד יצא בגפו, פרוש, בלא אשה כל עקר. ולהיות כן, אם יתן לו רבו אשה והוא פנוי מעולם, לא ירצה לצאת מעבדות לצד שתי סבות: האחד – אהבת אשתו ובניו, והשניה – שבצאתו נשאר פנוי, ושתים רעות יש לו ביציאתו. ולצד זה כל עבד איש לא יחפץ לצאת מאת רבו, מה שאין רצונו יתברך כן. אשר על כן גזר אומר שלא יתן לו רבו אשה אלא אם הוא נשוי, כי בזה יקל מעליו הפרדת אשתו ובניו, כיון שיש לו אשה ישראלית בת חורין יהיה בעיניו קל לצאת. וכפי פסוק ״אם אדניו״ וגו׳ נתכון ה׳ לומר בסדר הדברים לתת טעם במתק לשון למה שנה הדין.

ואמרו ואם אמר יאמר, פרוש, מלבד אמירה אחת שעשה ה׳ לו תקון כנזכר, עוד יאמר אהבתי וגו׳, והגישו וגו׳, ורצע וגו׳, כי זה מעיד שאינו חושש לעלו יתברך וקונה אדון לעצמו:

עוד נראה לפרש הפרשה דרך רמז, כי תצוה התורה להאדם לשום לפניו בתמידות כל הדברים האלה בין עיניו, והוא אמרו אשר תשים לפניהם, שתמיד ישים האדם ענין זה לפניו. והוא כי תקנה עבד עברי, הלא ידעת כי האדם נחלק לשנים: חלק אחד רוחני והוא העקר, וחלק אחד גשמי שברא ה׳ לנשמה לשמשה, שבאמצעותו מקים כמה מצוות אשר צוה ה׳, ולו יקרא שם עבד, כי אינו אלא שמש לנפש שבשבילה יקרא אדם, כמו שאמר הכתוב (שמות ל:לב) ״על בשר אדם לא״ וגו׳, שזה יגיד כי לא הבשר יקרא אדם, וכן אמר (יחזקאל ל״ד:ל״א) ״אדם אתם״, אתם קרויים אדם ולא אמות העולם (בבא מציעא קיד,א) שאין להם נפש רוחנית. ולזה תצוה התורה להאדם כי תקנה עבד עברי, פרוש עברי – עובר, כי אינו קים לעד, כי מי גבר יחיה ולא יראה מות, על דרך (תהילים קמ״ד:ד׳) ״כצל עובר״. וזמן קביעתו הוא עד ששים שנה, על דרך אמרו (איוב ה׳:כ״ו) ״תבא בכלח אלי קבר״, ואמרו בש״ס (מועד קטן כח,א) כי בן ששים שנה הוא זמנו של אדם ללכת כחשבן ״בכלח״, שאז הוא כעלות גדיש. וזה הוא אמרו שש שנים, פרוש, כל ימיו הם ששים, והגם שאמר שש יש חשבון שיכלל כללות אחד וכאן כולל העשירי. ובשביעית, פרוש בעשר שנים השביעית יצא לחפשי העבד, על דרך אמרו (תהילים פח:ו) ״במתים חפשי״. ואמרו תבת חנם לרמז על יד מי תהיה היציאה, על ידי חנם שהוא סמא״ל וחילותיו, שהם נרמזים בתבת חנם, כאמרם בספר הזהר הקדוש (זוהר ח״ב קכח,ב) כי במילי דמגנא הוא זינייהו דההיא סטרא, ולזה לא שלטי בדבר מצוה שעושה האדם בדמים יקרים. וכן תמצא שכל דבר טמאה בא בחנם, מה שאין כן דבר מצוה וקדשה צריך להם טרח גדול ודמים יקרים.

אם בגפו יבא. צריך לדקדק למה אמר לשון זה, ולא אמר לשון הרגיל בלשון הקדש ״אם לבדו״, כאמרו (בראשית לב:כה) ״ויותר יעקב לבדו״.

אכן יש לדעת כי אם סגל מצוות ומעשים טובים וקנה לעצמו כח, ימצא כח לעלות ביום התחיה, על דרך אמרו (תהילים עב:טז) ״ויציצו מעיר כעשב הארץ״ (כתובות קיא,א). וזהו שאמר כאן אם בגפו, פרוש לשון גף, על דרך אמרו (משלי ט:ג) ״על גפי מרומי״, שרומז אל המצוות ומעשים טובים, כאמרם זכרונם לברכה (שבת מט,א) ״נמשלו ישראל ליונה״ וכו׳. ואמרו יבא, פרוש על דרך אמרו (אונקלוס בראשית כח:כא) ״כי בא השמש״ – עאל שמשא. בגפו יצא, פרוש באותו כנף יצא מן הארץ בעת התחיה, ואחרי נפלו קימה תהיה לו. וידיעת ההפכים שוה היא, שאם בעולם הזה לא ישתדל בסגול הטוב, אין כח בו לעלות. והוא מאמרם זכרונם לברכה (כתובות קיא,ב) בפסוק (משלי ג:יח) ״עץ חיים״ וגו׳, שאין גופות עמי הארץ עומדים זולת למחזיקים בה.

ואמרו אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו – כאן רמזה התורה סוד גדול, והוא כי יש לך אדם שקנה נשמתו באמצעות חוזק מעשיו הטובים ונעשה הוא בעלה של נשמה הקדושה. וצריך אתה לדעת מה שאמרו בספר הזהר (חלק ג צא,א) במה שאמר הכתוב ״שור או כשב או עז כי יולד״ וגו׳, כי הבהמות מעת לידתם קונים שכל שיש לשור, מה שאין כן האדם – כפי מעשיו זכה נותנים לו נפש, זכה יתיר וכו׳, זכה יתיר וכו׳ עד כאן. הנה שבאמצעות מעשיו קונה הנשמה הנקראת אשה, וכמו כן מצינו שקראוה חכמי אמת (תיקון ו). ולזה אמר אם בעל אשה הוא שקנאה כנזכר, ויצאה אשתו – פרוש אפלו אחר יציאת אשתו אף על פי כן עודנה עמו ונשאר חי אפלו אחר מותו. וצא ולמד ממעשה שהובא במסכת שבת (שבת קנב,ב) של הנהו קפולאי וכו׳ נחר בהו גברא וכו׳ שהיה מדבר לאחר מותו, וזה הוא אמרם זכרונם לברכה (ברכות יח,א) צדיקים במיתתן קרויים חיים.

עוד יכון באמרו אם בעל אשה הוא, לומר אם הוא אדם אשר כל מחשבותיו ויגיעותיו וטרחו בעולם הזה, ואפלו מאכלו ומשקהו, אינו אלא בשביל הנשמה, על דרך אמרו (משלי יג:כה) ״צדיק אוכל לשבע נפשו״, להגדיל הרוחניות, אדם כזה לו יקרא בעל אשה, כבעל הזה שטורח בשביל אשתו לזון ולפרנס ולכלכל ולמלאות רצונה, כן זה האיש עושה לנפשו. אדם כזה שהחומר נזדכך ונעשה מעין הצורה במציאות זה, תוכל נפשו לסבול לדור עמו במחיצתו אפלו אחר יציאתה.

ואמרו אם אדניו יתן לו אשה וגו׳. פרוש, אם אינו בעל אשה על אופן האמור, אבל אשה הקנו לו מן השמים, כי תמצא כמה בני אדם שזוכים לנשמה טהורה בסוד הזווג בשעת יצירה מצד אביו הצדיק. ״וילדה לו בנים או בנות״ – פרושו על דרך אמרם (בראשית רבה פ״ל) עקר תולדותיהם של צדיקים וכו׳, גם כי על ידי מעשים טובים יהיה נולד מלאך טוב, כאמרם זכרונם לברכה (אבות פ״ד) העושה מצוה אחת קנה לו פרקליט אחד וכו׳, וכן הוא מפרש באר היטב בספר הזהר הקדוש. לזה אמר ״וילדה לו בנים או בנות״ – בחינת הבנים הם מצוות הנעשים בהתעצמות גדול, ובחינת הבנות היא מדרגה למטה מבנים. אדם כזה ״האשה וילדיה תהיה לאדניה״, לשלל מה שזכה האיש אשר קנה האשה באמצעות התעצמותו ונעשה בעל האשה להיות עמו תמיד, לא כן הוא זה, אלא ״תהיה לאדניה״, כי אדם כזה לא קנאה להיות בעלה שבזה לא תפרד ממנו. גם לפרוש שני, זה לא זכך גופו כדי שיהיה ראוי שלא תפרד ממנו הנשמה, ולזה ״תהיה לאדניה״. ״והוא יצא״ וגו׳ – פרוש, ובעת יציאתו מהקבר בעת התחיה ״יצא בגפו״, פרוש זכיותיו שיש לו, ולא תושלל ממנו התחיה בהעדר הדבר האמור.

ואמרו ואם אמר יאמר העבד וגו׳. כאן הודיע הכתוב עבודת העבד ישראל המתלהב לעבודת קונו, ואף אחר שאפסו כחותיו מתאוה תאוה לעבד האדון, וזהו אמרו אהבתי את אדני את אשתי ואת בני, שהם הנשמה והמצוות שעושה בעולם הזה, ואינו רוצה לצאת מהעולם הזה לחפשי כמתים, וזה יורה על החשק והתאוה בהאדון. לאיש כזה מבטיח האדון כי לו יקרא עבד ה׳ וימלא תאותו, תאות לבו נתת לו, אך לא עתה, כי עתה אין לו עוד בעולם אלא ועבדו לעולם – לעולם הבא יבחר בו ה׳ מהמלאכים להיות לו לעבד נאמן. ומצינו שכן היה למשה שקראו ה׳ (דברים לד:ה) עבד ה׳, שנתאוה לחיות לכנס לארץ ישראל לעבד ה׳ ולקים מצוותיו (סוטה יד,א). ומה שאמר הכתוב ורצע וגו׳ במרצע, תמצא בחשבון מרצע ארבע מאות עולמות הכסוף, ככתוב בספר הזהר (חלק א קכג:). ואמרו ועבדו לעולם, פרוש, יחשב עליו כאלו חי כל ימי עולם ועבד בה עבודת הקדש, מחשבה טובה וכו׳. עוד רמז לעולם סוד ידוע ליודעי דעת קדוש.

וכי ימכר – הלביש הדבר במוכר ולא בקונה, לומר כי זו אין מציאות לקנותה אלא מאביה, כי אינה נמכרת על ידי עצמה, גם אין בית דין מוכרין אותה (מכילתא). ואמרו בתוספת וא״ו, לומר כי מלבד רשות הנתונה לו לזכות בקדושיה שהיא נקנית בהם, עוד זוכה הוא בה למכרה לאמה.

איש את בתו. אמרו זכרונם לברכה (סוטה כג.) ״איש״ – להוציא אשה שלא תמכור בתה. ואמרו תיבת את תתפרש על דרך אמרם זכרונם לברכה (מכילתא) האיש רשאי למכור עצמו ולא האשה. והוא אמרו וכי ימכר איש פרוש, את עצמו ועוד בתו, ואם היה אומר כי ימכר איש בתו לא היה נשמע אלא מכר בתו ולא כנזכר.

לאמה. יתבאר על דרך אמרם במסכת קידושין (קידושין ד.) שאפילו הבת אילונית יש לאביה רשות למכרה. והוא אמרו לאמה, פרוש, הגם שאינה ראויה להנשא כל שראויה לאמה. או ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (תוספתא בכורים ד) כי הטומטום והאנדרוגינוס לא ימכרו לא ממכרת עבד עברי ולא אמה העבריה. ולזה אמר לאמה, פרוש, אם היא ברורה אמה ולא טומטום ואנדרוגינוס:

לא תצא כצאת העבדים. רבותינו זכרונם לברכה (קידושין טז.) פרשו כיציאת עבד כנעני בשן ועין, עד כאן. וטעמם כי לא יקרא הכתוב עבד סתם אלא לכנעני, כי ישראל אין לו שם עבדות סתם. ופשט הכתוב נראה לי שהכונה היא לא תצא כצאת העבדים שאינם יוצאים עד שיעבדו שש שנים, ואם מת האב יעבדו לפני הבן, אלא מת האדון הרי זו יוצאה לחרות אפלו לא שהתה שש.

או יכון לומר לא תצא כצאת העבדים האמורים בסמוך, שבשנה השביעית יצא, אלא שם קנתה מקומה שישאנה האדון (קידושין יד,ב), ולא תצא אפלו אחר מאה שנה אלא במיתת האדון או בגט. ולזה גמר אומר אם רעה וגו׳. וקשה, עד שיזכיר הכתוב יעודיה ואז יצדק לומר ״אם רעה אשר לא יעדה״. ולדברינו יבא על נכון, כי באמרו לא תצא שם רמז היעוד, ועל זה אמר אם רעה וגו׳. גם לא חש לטעות ששלל זכיות אשר רשם ה׳ בעבדים, שהם יציאת שנת שביעית ושנת היובל, כי ממה שגמר אומר ״אם רעה״ וגו׳ בזה הראה באצבע כי ליעודי הבעל אמר שקנתה מקומה. והוסיף להסיר הטעות במה שאמר הכתוב (דברים טו,יב) ״אחיך העברי או העבריה״, הרי השוה האמה העבריה לעבד העברי לתן את האמור בעברי בעבריה.

ואין בפרוש זה הכחשה לדברי רבותינו לענין הלכה, זולת בישוב הכתוב רשות נתונה לנו מהם למסבר קראי באפן שיהיה, לבד מהכחשת ההלכות כי כלן מסיני באו להם. וכאן באה ההלכה כי דין שן ועין אינו אלא בכנעני ולא בישראל, והטעם נראה כי זכות יש לעבד עברי שלא יצא בשן ועין, כי חיב לשלם לו אדונו דמי עינו ושנו ושאר הדברים, ויעלה ביותר, ומה גם כשיהיה הדבר אחר עבור שנים משש שנים של עבודתו, ולפעמים יהיה הדבר בסוף. לזה קבע ה׳ שיטול עבד עברי דמי עינו, מה שאין כן עבד כנעני שגופו קנוי לו, עשה בו האדון מנהג הותרנות הידועה לבחינת הקדשה, והדברים עתיקין.

אשר לא יעדה וגו׳. טעם לא באל״ף וקרי בוא״ו, יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (קידושין יט.) שאין יעוד אלא לרצונה, ודרשוה בקדושין מתיבת ״יעדה״, שצריך לרצונה, ולזה כנגד עכוב הבא ממנו אמר אם רעה בעיני אדניה, וכנגד עכוב הבא מצדה אם לא תתרצה בדבר אמר אשר לא יעדה כי לא היה הדבר מדעתה, אחת מהנה מעכבת. ואמרו והפדה פרוש אז הוא שישנה בפדיון ומגרעת מפדיונה, אבל זולת זה אם יעדה אין מציאות לצאת כנזכר.

לעם נכרי. פרוש, הגם שאמרתי לך כי יכול איש למכור בתו, לא לעם נכרי יכול למכרה. הגם שכבר עשה הדבר ובגד בה ומכרה, אין ממכרו ממכר, והוא אמרו לא ימשל וגו׳ בבגדו וגו׳, ופקע זכות קונה ומקנה.

עוד ירצה על דרך אמרם (קידושין יט.) שיש לאב למכור בתו לפסולים, אלמנה לכהן גדול וכו׳, והוא אמרו לעם נכרי, פרוש לעם נכרי הוא שלא ימשול, אבל איש נכרי לה והוא מעם שאינו נכרי – רשאי:

ואם לבנו. פרוש – לא יעדה הוא ויחפץ בה לבנו, מודיע הכתוב כי יכול ליעדה, והוא אומר ייעדנה, פרוש, בכסף קניתה בו יהיה יעודיה או לו או לבנו ואין צריך כסף קדושין.

ואמרו כמשפט הבנות, פרוש, בין אם יעדה לו או לבנו, צריך לעשות כמשפט הבנות, שהוא מה שאמר בסמוך ״שארה״ וגו׳:

ואם שלש אלה. הם שארה, כסותה ועונתה, ולזה דקדק לומר אלה ולא הקודמים להם שהם יעוד וגו׳. ואמר ויצאה חנם, פרוש פקע זכותם ממנה, שאינם יכולים לכבשה עד זמן שש שנים או שאר סימנים, אלא או יקים שלשה דברים או יוציאנה בגט, ולזה גמר אומר אין כסף, לומר כסף הוא שאין אבל גט צריך כי ארוסתו היא. ורבותינו זכרונם לברכה (מכילתא) אמרו שלשה אלה: יעוד לו ולבנו וגרעון כסף, ויצאה חנם בהבאת סימנים, ואלו מן ההלכות שנאמרו בהר סיני וסמכום.

ונראה לפרש פרשה זו דרך רמז על פי דבריהם שאמרו (סוטה מב:) אין ״איש״ סתם אלא הקדוש ברוך הוא, דכתיב (שמות טו:ג) ״ה׳ איש מלחמה״. ואמרו עוד (שיר השירים רבה פ״ג) לא זז ה׳ מחבב לכנסת ישראל עד שקראה בתו, ומצינו שכנה הכתוב ענין הגלות בשם מכירה, דכתיב (שמואל א יב:ט) ״וימכר אותם ביד״ וגו׳, והנה לפי מה שקדם וצוה הכתוב על הקונה עבד עברי שלא יעבד אלא שש שנים, לזה קובל הכתוב בעד עם בני ישראל, למה נשתנה דינו מדין העבדים היוצאים בשש, והוא אמרו וכי ימכר איש את בתו לאמה, למה תגרע מדין העבדים אשר צוית שש שנים וגו׳, והוא אמרו לא תצא כצאת העבדים בשביעית. ולמה נמכרה בגלות המר הזה זה לנו אלף ותרע״ב ואנחנו לא נושענו, ותן לנו משפט עבד עברי הרשום בכתב.

וחזר הכתוב וטען אם רעה וגו׳, פרוש, אם עודנה במדרגת רשע שבשבילו נמכרה, דכתיב (ישעיה נ:א) ״הן בעונותיכם נמכרתם״ וגו׳. ואמרו בעיני אדניה אשר וגו׳, פרוש, כי הבת היקרה ישנה גם במדרגת כלה, כמאמר ספר קדש הקדשים שיר השירים (שיר השירים ד:ח), והוא אמרו אדניה אשר לו יעדה, כי אותה יעד לכלה. וכתיב באל״ף ״אשר לא יעדה״, פרוש, הן עתה לא יעדה לצד מעשיה המכערים. וטען הכתוב על זה והפדה, פרוש, כי לא יכר לה בחינת הרע בעודה מכורה ובועליה אדונים זרים, כי הם ימנעוה מעשות טוב ויכריחוה לעשות רעה בעיני אדוניה, ואין תשובת היותה רעה בגלות תשובה עד שתהיה גאלה, אז יכר בה אם רעה אם לא. ומעתה אינו מן הדין שימכרנה לעם נכרי על אשר תהיה רעה בעיניו כל זמן שהוא בוגד בה, פרוש, כל זמן מכירתה, אלא על אשר עשתה בימי שלותה כשלא היה עליה יד מושל נכרי.

ואמרו ואם לבנו – טען וחזר וטען, כי מצינו שהקדוש ברוך הוא קרא לישראל בנים בהכרזה לעיני העמים כלם, וידעו כי ישראל הם אמה המיעדת בשם בן לה׳. והן עתה אם עדין אמה זו מיעדת לבחינת בנו, מן הראוי היה לפחות שלא תהיה גרועה מהאמות, כאשר עינינו רואות רום מעלות האמות וישובן מה שאין כן ישראל, ומן הראוי לא תהיה גרועה מהם, ודי לה השפלה זו שלא יהיה לישראל מדרגה גדולה מהם. והוא אמרו כמשפט הבנות, כי גם הם יקראו בנות אלא שלא יתכנו במעלה זו לקראות בתו של הקדוש ברוך הוא. ואמרו אם אחרת, דע כי אמרו ז״ל (זהר ח״ב קנב:) כי בזמן החרבן כל כלי השפע משפיעין חוץ למקומן בשאר האמות ולא בישראל, כי מתקלקלים הצנורות ומריקים במקום לא קדוש. והוא אמרו אם אחרת יקח לו, לתת מדת טובו כאשר עיני כל ישראל רואות הפלגת הטוב ביד לא מבני ישראל המה. טען הכתוב עוד – לו יהיה שכעס עוד עליה שלא תהיה בהדרגת הטוב וההשקט כבנות העולם, ונותן ה׳ מדת טובו לאמה אחרת, לפחות שארה כסותה וענתה לא יגרע. שארה – אלו מזונותיה כמאמר רבי יאשיה (מכילתא), כסותה כמשמעו, וענתה – היא שיהיה עונה אותה בצר, ושלשה דברים אלו הם דברים המכרחים ואיך יכולה לחיות זולתם.

ואמר עוד ואם שלש אלה – פרוש, שארה כסותה ועונתה לא יעשה לה, ותהיה גרועה מהם. ויצאה חנם – פרוש, הגם שלא יהיה בידם לא תורה ולא מצוות, ואפלו לא יכספו לדבר הגאלה, והוא אמרו אין כסף, כי יסוריה יספיקו לפדיונה.

או תרמז הפרשה על זה הדרך: וכי ימכר איש – זה הקדוש ברוך הוא, את בתו – אומה הקדושה, לאמה – פרוש, להיות שכבר עברו גליות על ישראל: גלות מצרים, גלות בבל וכו׳, וכלם לא נשתעבדו ישראל אלא לאומה אחת, ואין דבר זה סובב קריאת שם עבדות על ישראל. אבל בגלות החל שאנו בו עתה, משתעבדים ישראל לכל שבעים אומות, בכל מקום אשר שם עברי בזוי הוא ושפל, וכל אחד בוזז וחוזר לקוטי בתר לקוטי, ודבר זה ינסה ויסמן בהם בנסיון גדול וסימן מבהק. והוא אמרו לאמה, כי אומתנו בגלות זה קנתה שם אמה, ומעתה גם בבוא גאלתנו ופדיון נפשנו כבר קנתה האומה שם עבדות. לזה אמר הקדוש ברוך הוא הבטחה כי גאלת האומה הלז לא תהיה כדרך אשר הוציאנו ה׳ ממצרים מבית עבדים, אלא בנסים מפלגים בפרסום בכל העולם. והוא אמרו לא תצא כצאת העבדים הרמוזים בתורה (שמות כ:ב) ״מבית עבדים״ וגו׳, שאז לא הפליא ה׳ פלאיו אלא באומה אחת, ואז בכל העולם והיו מלכים אומניך ושרותיהם וגו׳ וישתחוו כל מלכי ארץ, ככתוב בספר ישעיה (מט:כג).

ואמרו אם רעה וגו׳, יתבאר על פי מאמר הזהר כי תשתנה גאלת ישראל אם תהיה באמצעות מעשיהם הטובים לאם תהיה לצד השלמת קץ הסתום, כי אם תהיה באמצעות הכנת ישראל יבא הגואל מלאך ה׳ בעמוד אש מצב ארצה וראשו בשמימה, ואם לצד הקץ וישראל לא ראויים לו, עליו נאמר (זכריה ט,ט) ״עני ורוכב על חמור״, והוא אמרו כנגד ביאת הגואל לצד הקץ הגם שאין ישראל ראויים לו אם רעה וגו׳, פרוש אפלו אם תהיה רעה בעיני אדוניה, כשיגיע הקץ אשר קצב ליעדה, ולא באל״ף ירצה, שאינה ראויה ליעודיו כי היא רעה, אף על פי כן והפדה, פרוש פדיון ישג לה על כל פנים, אבל לא יהיה הדבר כדרך אם לא תהיה רעה בעת הגאלה. ואמר לעם נכרי וגו׳, פרוש, כי לא לצמיתות יהיה המכר לעם נכרי הגם שיבגד בה, כמאמר הכתוב (איוב כח,ג) ״קץ שם לחשך״.

וכנגד ביאת הגאולה לצד מעשיהם הטובים והכשרתם אמר ואם לבנו ייעדנה, על דרך אמרם (בבא בתרא י.) כשישראל עושים רצונו של מקום נקראו בנים. הכונה – אם יעודים אשר ייעדנה ה׳ בעת הגאולה תהיה לצד היותם במדרגת בנים, אז כמשפט הבנות. דבר זה יגיד הפלגת שעשוע ישראל בבוא הגואל, פרוש בנות הם נשמות המשתעשעים בגן עדן הנקראים בנות ירושלים, ומשפט שקצב להם צרור המור דודי לי להגלות להם אורו יתברך, וזה הוא מחיתם ושעשועם ותכלית מאוים. אמר ה׳ כי כמשפט הזה יעשה להם בביאת הגואל בעודם בעולם הזה, יגלה ה׳ אור שכינתו על כל הצדיקים ויאמרו כלם ״זה אלי״ וגו׳ בתמידות כמשפט הבנות.

ואמרו אם אחרת וגו׳. בא הכתוב להתנות, אימתי חלקתי לך בין זמן שהיא רעה לזמן שהיא במדרגת בנו, אלא בזמן שאם אחרת יקח לו על דרך שפרשנוה למעלה, שארה כסותה וענתה של הבת הישראלית לא יגרע, בזה הוא שחלקתי. אבל אם שלש אלה וגו׳ ויצאה חנם, פרוש, אפלו אינם צדיקים לכסוף אל יום פדות יצאו אפלו קודם זמן הגלות, והרי הם יוצאים בזכות יסורין אשר קבלו במחסור שלשת הדברים, ושוים הם למדרגת בן.

מכה איש ומת. פרוש, אין צריך שתהיה המיתה בשעת ההכאה עצמה, כמו שתאמר שישחטנו או ישרפנו או יחנקנו שמוציא נשמתו ממנו בידו ממש, אלא אפילו מת אחר כך בכח ההכאה חייב, אלא אם כן עמד מחליו, דכתיב (שמות כא:יט) ״אם יקום״. וחדוש משמיענו מה שאין הדין כן בהורג בשוגג, שאינו חייב לגלות אלא דוקא אם מת בידו, כדתניא בפרק מי שאחזו (גיטין ע,א): שחט בו שנים או רוב שנים הרי זה אינו גולה, משום דחיישינן שמא הרוח בלבלתו או הוא פרכס וקירב מיתתו וכו׳, עד כאן. וכתבו התוספות כי דוקא בהורג בשוגג אנו דנים דין זה, דבהכי תליא, דכתיב ״ויפל עליו וימת״ (במדבר לה:כג), משמע ליה לאלתר, אף על פי שבמזיד חייב אפילו לא מת לאלתר, יש חלוק בין מיתה לגלות, עד כאן. והם דברינו שדיקנו באמרו במזיד מכה איש ומת ולא אמר הורג איש וגו׳, לומר אפילו הרגו עתה ומת אחר כמה ימים. ובשוגג דקדק לומר אנה לידו, פרוש, שהרגו בידו ממש. וכן משמע מדברי רמב״ם בפרק ה׳ מהלכות רוצח, ולא כן דעת הראב״ד שאינו מחלק, יעוין שם דבריהם, ואין דבריו נראים בשום אופן בעולם, ואין כאן מקום פלפול הפוסקים.

מות יומת. טעם הכפל בדין זה ובדין מכה ומקלל יולדיו ובגנבת איש ובהכאת עבדו וכדומה. דע כי משפטי ה׳ הוא השופט כל העולם להמית לעושי רשעה, אלא שבחר לתת קצת מהם לשופטי ארץ להמית הרשומים בתורת ה׳, לטעמים רבים, מהם נגלו לנו מהתבוננות התורה, וכהנה וכהנה ישפוט הוא האדון למעלה כבועל נדה ומחלל יום כפור וכאוכל חלב וכדומה, הוא ישלח מלאכו לפגע בו. ולזה אמר הכתוב מות יומת, פרוש אותו שהוא בן מות יומת על ידכם, כי בן מות הוא הגם שלא יומת מכם. ולזה אמרו זכרונם לברכה (כתובות ל,א) הגם שיבטלו הדינים, דינם לא בטל וישפטהו השופט לעולם. ולזה בדין שור שנגח אדם והועד בבעליו אמר ״וגם בעליו יומת״, כי שם אין מיתה אלא בידי שמים ולא מסרו לבית דין, כאמרם זכרונם לברכה (מכילתא) ״יומת״ – בידי שמים. ורבותינו זכרונם לברכה (בבא מציעא לא,ב) אמרו עוד בזה דבר.

ואשר לא צדה והאלהים וגו׳. צריך לדעת למה כפל ״לא צדה״ ״והאלהים״ וגו׳? ועוד קשה, למה יאנה ה׳ לאדם און זה? ורבותינו זכרונם לברכה אמרו במכילתא ובהגולין (מכות י,א) זה הוא שאמר הכתוב ״מרשעים יצא רשע״ וגו׳ (שמואל א כד,יד), הא כיצד? היה יורד בסלם ונפל עליו והרגו וכו׳ – הרי זה גולה, היה עולה בסלם ונפל עליו והרגו – הרי זה אינו גולה וכו׳, בא מזיד ונפל ביד שוגג עד כאן. וקשה, הן אמת כי מזיד זה נטל שכרו משלם כי בן מות הוא והרי הוא נהרג, אלא שוגג זה שגולה – גלות זה הוא על מה ששגג עתה בפעם הזאת, ועל שגגתו אשר שגג בראשון אין לו פרעון עליה. ואם אשר הזמין לידו ה׳ לא יתחיב עליה כי ה׳ הזמינה לידו, אם כן מכרח לומר כי בפעם הזאת לא אנה ה׳ לידו והנהרג על ידו לא היה מחיב מיתה, שאם מחיב הרי זה יכנס גם כן בגדר כי ה׳ אנה לידו, וזה דחק, כי הכתוב יגיד ענין שגגת הריגת נפש בלא צדיה ולא חלק בקצת מהם.

והנכון כי גם נהרג ראשון נתחיב מיתה, והרגו זה במאמרו יתברך אשר אנה ליד זה ההורג בשוגג. והנה זה שנהרג נלכד בפשעו ונהרג על אשר הרג במזיד, אבל היה ה׳ יכול להפיל עליו מפלת בלא אמצעות הורג בשוגג, אלא לצד שקדם אליו עון מזיד [שוגג] שאין עליו חיוב אלא גלות ואנה ה׳ לידו דבר זה. והנה אדם זה אינו גולה על ההריגה אלא על מה שקדם לה שסבב הריגה, וכפי זה אפלו הרג עשרה אינו חיב אלא גלות אחת כי סבת הגלות אחת היא, ואחר שישלם עונו לא יזמין ה׳ לידו רציחה אחרת. ותמצא שלא הגביל ה׳ שעור הגלות לכל הרצחנים שעור אחד, אלא כל אחד כפי שעור חטא הקדום לו. וכפי זה טעם שאמר הש״ס שעון זה ההורג בשוגג הוא על אשר הרג בשוגג, וכפי דברינו הוא חטא נעלם קדום להריגת הראשון, אולי שנקטו המצאה שוה בענש שניהם שהוא על ההריגה, והמשכיל על דבר לבבו יבין יסודן של דברים.

או אפשר כי לצד שרמזוהו מן השמים דהמתגלגל על ידו שהרג הנפש, והיה לו להכנע ולקבל עליו הגלות מעצמו, הרי זה הוסיף על חטאתו פשע, ולזה הזמין לו עוד שוגג אחר מלבד הראשון, וצריך לגלות פי שנים כשעור הצריך למספר רשעויותיו. ולזה תמצא שנתחכם ה׳ ולא גבל שעור גלות הרוצח אלא עד מות הכהן הגדול, ודבר זה הנה הוא מסור לאדון כל הארץ והוא ישפוט בצדק כמה שעור הצריך לו אם לאחת אם לשתים. ולפי דרך זה יתישב כונת אמרו הענין, אבל עדין אין כדי לישב אמרו והאלהים בתוספת ו׳.

ונראה כי יכון הכתוב לדקדק דין הגולה אפן שנתחיב בו על פי מה שכתב רמב״ם בפרק ו׳ מהלכות רוצח, שאין גולה אלא שוגג שאינו אונס, פרוש, שהמעשה הוא דבר הרגיל, גם שלא היה לו צד הזדה כל עקר, אבל אם היה השוגג דבר שאינו מצוי, או שהיה בו צד הזדה כגון שונא שחזקתו למזיד וכדומה לו אינו גולה. וכנגד שניהם דקדק הכתוב לומר שני דברים: ואשר וגו׳ והאלהים וגו׳, כנגד שוגג בדבר שאינו מצוי אמר לא צדה, פרוש לא צדה להרגו, גם לא צדד שלא להרגו, כי כל שוגג צד חיובא הוא, שהיה לו להעלות על דעתו לבל תבא תקלה על ידו, אבל במקום שהגם שיצדד הוא דבר שאינו רגיל – אנוס הוא ופטור. וכנגד בחינת מזיד של השונא אמר והאלהים וגו׳, פרוש, למעט בא שלא בא הדבר אלא מה׳ ולא ממנו, כי לא חפץ הוא המיתו כי לא שונא לו אלא מה׳ יצא הדבר, אבל אם גם יש צד שנאה ממנו שהיה שונא, אינו גולה.

וכי יזיד וגו׳. בספרי (מכילתא כאן) וזה לשונם: ״למות״ – ולא לדון, ולא ללקות, ולא לגלות. וזה הוא טעמו של יואב שברח אל המזבח ויחזק וגו׳, הגם שלא הרגו שלמה אלא בדין, וכמו שכתבו התוספות בסוף פרק נגמר הדין (סנהדרין מט,א) שהיה מורד במלכות, הוא ברח קודם הדין. ואמרו בהגולין (מכות יב,א) כי טעותו היה שלא היה מזבח עולמים, וגם שתפסם בקרנותיו ואינו קולט אלא גגו.

וראיתי לרמב״ם שכתב בפרק ה׳ מהלכות רוצח ושמירת נפש, שהמזבח קולט רוצח בשוגג לענין מיתה מגואל הדם, אבל לא מגלות, עד כאן. והוא ודאי שלא ראה הבריתא שמדיק ״למות״ ולא לגלות ולא וכו׳. והגם שיש לדחוק בישוב אמרם ״ולא לגלות״, שהכונה היא למי שנתחיב גלות שלא יהרגנו גואל הדם, פרוש זה דחוק הוא, וגם תכחישנו מה שלפניו ״ולא לדון ולא ללקות״, והבן. ומה מאד גדלה לי הקשיא לדעת הרב בעל משנה למלך שכתב ותמה על רמב״ם שחלק בין שוגג למזיד אפלו לענין מיתה מגואל הדם, ואמר כי אין לחלק כלל בין שוגג למזיד, עד כאן. ואין דבריו מחורין אפלו בלא מתניתא, כי אין לנו לומר שאין מזבח קולט אלא במה שמעט הכתוב בפרוש.

וכי יריבן אנשים וגו׳ ולא ימות. צריך לדעת למה הצרך לומר ולא ימות, ולא סמך להבין כי בלא ימות מדבר הכתוב, בין ממה שקדם במשפט אם ימות, בין ממה שגמר אומר ״אם יקום והתהלך״ וגו׳?

אכן הכונה היא לומר שאין חיוב לתת שבת ורפוי אלא אם לא ימות, אבל אם ימות לא יתן שבת ורפוי, ולזה לא אמר הכתוב ״שבתו יתן״ וגו׳ אלא אחר שעמד מחליו והתהלך.

ומסתפק אני אם אמדוהו למיתה ולא מת, אם נאמר מעשה נסים נעשו לו שלא מת, כמו שאמרו זכרונם לברכה (חולין מב,א) בטרפה שאינה חיה ואם חיתה מעשה נסים נעשו לה (חולין מג,א), כמו כן במה שלפני כאן, אם לא מת – נס הוא זה וחיוב שבת ורפוי כיון שפקע פקע, או דלמא הרי לא מת וחיב בשבת, ומדברי רמב״ם בפרק ד׳ משמע כי כל שלא מת הגם שאמדוהו למיתה חיב בשבת ורפוי.

שוב מצאתי שאמרו במכילתא, וזה לשונם: ״ולא ימות ונפל למשכב״ – הא אם הכהו המכה מכה שיש בה כדי להמית – פטור מהשבת והרפוי, עד כאן. משמע אפלו לא מת, ממה שתולה הטעם במכה ולא אמר ״הא אם ימות״.

ונראה שכונת התנא לומר שצריך לפטר מן השבת דוקא אם מת על ידי מכה שיש בה כדי להמית, אבל אם מת במכה שאין בה כדי להמית, שאז פטור המכה ממיתה, יתחיב לתת שבת ורפוי, אם לא נתן לו בחיים חיותו לצד איזו סבה, יתחיב לתת ליורשיו כל מה שנוגע לאביהם אם חי.

רק שבתו יתן ורפא ירפא. פרוש, אפילו אחר שקם והתהלך בחוץ, אם הוא עדיין בטל ממלאכתו ואינו יכול לעשותה, או שעדיין הוא צריך לרופא לשיורי החולי מחמת המכה, הרי זה חייב לתת.

ואמרו ״רק״ יתבאר על פי מה שכתב רמב״ם (הלכות חובל ומזיק ב): משערין את הרפוי וכו׳, וכן השבת אומדין וכו׳, ואם וכו׳, וארך החולי יותר על מה שאמדוהו אינו מוסיף לו כלום וכו׳, במה דברים אמורים כשרצה המזיק שזו תקנה היא לו וכו׳, עד כאן. ולזה אמר ״רק״ וגו׳, פרוש, למעט בא שיש זמן שלא יתן שבתו ורפואתו, והוא אם קדם וקצב וכו׳, אבל בלא קצבה יתן עד שיתרפא לחלוטין.

ורפא ירפא. יתבאר על דרך מה שכתב רמב״ם (הלכות חובל ומזיק ב יד): אמר לו הנזק פסוק וכו׳ ואני ארפא את עצמי – אין שומעין לו, והוא אמרו ורפא ירפא ולא אמר יתן כאמרו בשבתו הסמוכה, שהיה לו לומר שבתו ורפואתו יתן. והרבה דרשות נאמרו בכפל זה.

בשבט. כתב רמב״ם בפרק ב׳ מהלכות רוצח וזה לשונו: יראה לי דוקא בשבט, אבל בסיף וסכין או אבן ואגרוף וכיוצא, ואמדוהו למיתה, אפלו מת לאחר שנה הרי זה נהרג עליו, עד כאן. וקשה לי, אם לא הרגו בדבר שאמדוהו להריגה, למה אם לא יעמד יום יתחיב? הרי אפלו לאדם אחר שאינו עבדו פטור הוא אפלו לא יעמד יום. ואולי שעל שאר אומדנות הוא אומר, שהגם שאמדוהו שימות במקום המכה ושאר אומדנות. ולי נראה שאמרו בשבט, לומר שאם מעשיו מוכיחים כי ליסרו בשבט מוסר הוא שנתן ה׳ זכות יום אחד וכו׳, אבל אם מעשיו מוכיחים שמתכון להרגו, כגון שתוחב לו סכין בבטנו ובסימניו, שזה מגיד שאינו מיסרו אלא ממיתו, ומת אפלו אחר שנה חיב עליו.

לא יקם כי כספו. ואם הרגו שוגג יגלה על ידו, ובדין זה אין בו חלוק בינו לבין רוצח לאדם שאינו עבדו, כי אינו חיב גלות אלא אם הרגו ומת תחת ידו ממש, וכמו שכתבנו בפסוק (שמות כא:יב) ״מכה איש״ וגו׳, ולא הצרך לכתב אלא דין שהוא משנה מדין רוצח לשאינו עבדו.

וכי ינצו אנשים. פרוש, וכל אחד מתכון להרוג את חברו, ובאה המכה באשה, בזה הוא שאמר כל צדדי הדינים האמורים בענין.

ונגפו וגו׳. אמר לשון רבים, לומר שאם שניהם נפלו עליה ונגפוה, משלשין ביניהם, וכמו שכתב רמב״ם בפרק א׳ מהלכות חובל ומזיק.

אשה הרה. פרוש, המצויה שם בידיעתם, אבל אם באה ועמדה בגבולם ונגפוה בלא ידיעה – פטורים מכלום, מדין שכתב בירושלמי ופסקו רמב״ם בפרק א׳ מהלכות חובל ומזיק, וזה לשונו: אם היה אחד ישן ובא אחד ושכב בצדו, הרי זה פטור הישן גם מהנזק, כי זה אונס מיקרי.

כאשר ישית עליו בעל האשה. פרוש, לצד כי הוא הנוטל דמי ולדות, הוא יהיה בעל דינו בענש זה לקחת ממנו הראוי לו.

ונתתה נפש וגו׳. נחלקו רבותינו זכרונם לברכה במכילתא, יש אומרים מיתה, הגם שנתכון להרוג את זה והרג את זה, ויש אומרים ממון. ולדבריו ידיק אמרו ונתתה על נכון, שהוא דבר הנתן מיד ליד. ולמאן דאמר נפש ממש אמר ונתתה לומר כי במקום נתינה האמורה בסמוך כשלא יהיה אסון תהיה זו, ואין כאן נתינה אחרת כי פטור מדמי ולדות, זולת אם היה אסון והוא בדרך שאינו חיב, כגון שאמדו המכה שאינה כדי להמית הרי זה חיב, וכמו שכתבתי בפסוק (שמות כא:יח) ״וכי יריבן״.

וכי יכה וגו׳. בקדושין (קידושין כד:) פליגי רבן שמעון בן גמליאל ורבנן, רבן שמעון בן גמליאל סובר צריך לכון לשחתה, ורבנן סוברים הגם שלא נתכון לשחתה אלא שצריך לכון לעין עצמה. וקשה לרבנן היה לו לומר ״וכי ישחית איש את עין עבדו״. ואולי כי הייתי אומר כי השחתה שאמר הכתוב היא לגופה, ולא היינו יודעים שיכון הכתוב לומר תנאי הוא הדבר שצריך שיכון לה.

עוד נראה שנתכון לומר, שהגם שלא שחתה בשעת ההכאה עצמה אלא אחר זמן, יהיה הדין כן. ואינו דומה לשוגג שכתבנו למעלה שצריך שימות בשעה עצמה. ודרשת רבנן שצריך שיכון לעין נשמעת מכנוי ״ושחתה״:

ואם שן עבדו. טעם שלא כלל הכתוב שן ועין וחלקם בשתי מצוות, יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה בקדושין (קידושין כד:) אמר רבי ששת: היתה עינו סמויה וחטטה – יוצא לחרות. ולפי זה יש בעין שני דינים של שחרור: האחד – אם כהה עינו, הגם שלא חטטה, כמובן שם בקדושין שהגם שלא נחטטה, כל שחסר מאורה ואינו יכול להשתמש בה – יצא לחרות. והשני – שהגם שהיתה כהויה, אם חטטה – יצא לחרות. ואם היה הכתוב כולל אותם בדין אחד, היינו לומדין בעין כדין השן: מה שן בטולה הוא נפילתה, גם עין בטולה הוא נפילתה, אבל כהוי שאינו מחסר כלל מהעין – לא יצא לחרות.

וכי יגח וגו׳ את איש. טעם אמרו את, יתבאר על דרך אמרם בגמרא (סנהדרין עט,א) נתכון להרוג שמעון והרג ראובן חיב, שהרי נתכון להרוג מי שחיב עליו. והוא אמרו את איש לרבות כל שנתכון לאיש, הגם שהרג אחר שלא נתכון לו. ודוקא נתכון לאיש, אבל נתכון לבהמה והרג האיש פטור, כדאמרינן שם (סנהדרין עח,ב).

ומת. פרוש, אפילו מת אחר זמן, כל שמת מחמת נגיחה, וכן משמע מדברי רש״י (בבא קמא מא.) בפירוש סוגית סכן שלשה בני אדם ולא מתו, יעוין שם.

ולא יאכל את בשרו. ואם אכלו לוקה, אבל שאר הנאות הנשמעות מאמרו ״ובעל השור נקי״ – הגם שאסור אינו לוקה, ולזה לא כלל הכל בכללות אחד.

והועד בבעליו. אמר לשון רבים, נתכון לומר שאם היו לו שני בעלים – חיבים שניהם מיתה, ולא יהיו כשנים שהרגו אדם כאחת שפטורין למאן דאמר (בבא קמא כו:), כי התם פטורין ממיתה בידי אדם וחיבים בידי שמים וכאן פטורין ממיתה בידי אדם וחיבים בידי שמים. ובכופר, להיותו ממון, חיבין אפילו בידי אדם:

פדיון נפשו. נחלקו בפרק ארבעה וחמשה (בבא קמא מ,א) בשל מי שמין, אם בשל מזיק אם בשל נזק. והיה נראה כי להאומר בשל מזיק, אם המית שור של שני בני אדם – חיבין לשלם דמי כל אחד מהם, כי כלן נתחיבו לשמים. ולהאומר של נזק – אינם חיבין אלא דמי הנזק. וקשה, אם כן מאי בעי שם רב נחמן לרב אחא בר יעקב אם חיבין לתת כופר כל אחד שלם, הלא דבר זה מחלוקת התנאים? אלא ודאי דהן אמת להאומר בשל מזיק ודאי שצריך לשלם שני כפרים, מידי דהוה שהמית שור אדם גדול ששוה מאתים לאדם ששוה חמשים, שחיב לשלם ולא יגרע אם יחלקו לשני גופים, וחיבים לתת דמי כופר שנים. ובעיא דרב נחמן היא אלבא דחכמים שסוברין שמין בשל נזק. וכן משמע מדברי רמב״ם שפסק פרק י״א מהלכות נזקי ממון בדין דמי כופר ששמין דמי הנהרג, ובשור שני שותפין פסק (שם פרק י) שחיבין לתן כופר שלם לכל אחד, והבן. וטעם שפסק רמב״ם לחומרא משום דהויא ספק כופר נפש.

ואם קדם גואל הדם והרג את זה קודם שיתן פדיון נפשו, נראה לי שנהרג עליו, שלא פטר הכתוב אלא הריגת הורג ביד בשוגג מדין יחם לבבו, אבל אם שורו הרג אין כאן יחם לבבו כהורג ביד.

וכי יפתח וגו׳. פרוש, אפלו בשעת פתיחת וכרית הבור, אם נפל עליו שור או חמור – חיב בעל הבור, ואפלו נהרג בתוך בורו – יורשיו ישלמו, וכדאיתא בפרק קמא דערכין (ערכין ז,א).

שור איש את שור רעהו. אמרו את, ירצה ששניהם שוים בחייהם כשנערכו אותם יהיו שוים, והוא אמרו שור איש את שור פרוש, הנערך אתו, אבל אם היה גדול הנוגף אין לנזק אלא חצי נזקו, וכן מבאר בדברי רבותינו זכרונם לברכה (בבא קמא לד,א). ואם אין שעור המזיק כנזק אין לומר שיטל יותר מחציו של חי, שאם כן לא היה הכתוב תולה במכירת השור החי אלא היה לו לומר יתן לו חצי נזקו של מת ויחצון המת, וממה שתלה בחצי שור החי שמע מנה שאין לו אלא חצי החי הגם שיעלה לפחות מחצי נזק, ולא חש עלי לטעות שאפלו יותר ממה ששוה. ואם תאמר כלך לדרך זה מה שתלה הדבר בחצי החי הוא אפלו יהיה בחציו יותר מחצי נזק ואמר ההשואה בשורים להיכא שלא היה שוה שיטל יותר מחצי, זה אינו דלכשתאמר כי נגף יטל חצי מזיק הרי לא חלקת, אם כן לפעמים יגח שור שוה מאתים לשור שוה חמשים ולכשתדון כסברא זו הרי הוא נוטל כפלים מהזקו, ונראה למי דומה דין זה שנסכים עליו.

ולא ישמרנו. יתבאר על דרך אמרם בפרק ארבעה וחמשה (בבא קמא מה:): רבי אליעזר אומר אין לו שמירה אלא סכין. אמר רבה: מאי טעמא? דאמר קרא ״ולא ישמרנו״ – שוב אין לו שמירה לזה. אמר ליה אביי: אלא מעתה ״ולא יכסנו״ נמי שוב אין לו וכו׳ עד כאן. ונראה כי דיוקא דרבה קאי וקאי, כי יש הפרש בין ״ולא יכסנו״ שהכתוב לא שנה שעור הדבור שהתחיל לומר ״כי יפתח״ לשון עתיד, ״כי יכרה״ וגו׳ ״ולא יכסנו״ לשון עתיד, מה שאין כן ״ולא ישמרנו״ שהתחיל הכתוב לומר לשון עבר ״או נודע״ וגו׳ וגמר אומר לשון עתיד ״ולא ישמרנו״, שהיה לו לומר ״ולא שמרו״ ונכון. והתם לא חש רבה להשיב לאביי, ולסברת רבי יהודה שפוטרו בשמירה אפלו פחותה אמר הכתוב כסדר זה ״ולא ישמרנו״ לדרוש לזה ולא לאחר, ועין שם בסוף הפרק.

ישלם שור. אולי שהגם שאמרו (בבא קמא ה.) מועד ישלם מעידית שבנכסיו, אם היה לבעל המזיק עדית יותר בנכסיו יכול לסלקו בשוה כשורו, ולא אמרו עדית אלא לאפוקי פחות מזה.

וטבחו וגו׳. פרוש לשור ושה, אבל טלה וגדי וגדלו ברשותו ונשתנו בידו – אינו חיב, שקנאו בשנוי, ושלו מכר או טבח. וכן מוכח מדבריהם (בבא קמא סה.).

השור. במשנה (בבא קמא סב:) אמרו: אין חיב בארבעה וחמשה אלא דוקא שור ושה, ולא חיה ועוף. וטעמם, שהיה לו לומר ״כי יגנב איש שור וטבחו או מכרו חמשה בקר ישלם וארבע צאן תחת השה״, ודורש אחת מהם למעט כל חוץ מהם, וביתור של אחד היה נשמע המכון שישתנה הדין בין השור לשה.