שמות כא, ב

כי תקנה עבד עברי. עבד שהוא עברי, או אינו אלא עבדו של עברי, עבד כנעני שלקחתו מישראל, ועליו הוא אומר שש שנים יעבד, ומה אני מקים (ויקרא כה מו) והתנחלתם אתם, בלקוח מן הגוי, אבל בלקוח מישראל יצא בשש, תלמוד לומר (דברים טו יב) כי ימכר לך אחיך העברי, לא אמרתי אלא באחיך:

כי תקנה. מיד בית דין שמכרוהו בגנבתו כמו שנאמר (שמות כב ב) אם אין לו ונמכר בגנבתו או אינו אלא במוכר עצמו מפני דחקו, אבל מכרוהו בית דין לא יצא בשש, כשהוא אומר (ויקרא כה לט) וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך, הרי מוכר עצמו מפני דחקו אמור, ומה אני מקים כי תקנה, בנמכר בבית דין:

לחפשי. לחרות:

אֲרֵי תִזְבַּן עַבְדָא בַר יִשְׂרָאֵל שִׁתְּ שְׁנִין יִפְלָח וּבַשְׁבִיעֵתָא יִפּוֹק לְבַר חוֹרִין מַגָן:

אֲרוּם תִּיזְבוּן בִּגְנֵיבוּתֵיהּ לְעַבְדָא בַּר יִשְרָאֵל שִׁית שְׁנִין יִפְלַח וּבְמַעֲלֵי שְׁבִיעָתָא יִפּוֹק לְבַר חוֹרִין מַגָּן

כי תקנה עבד עברי התחיל המשפט הראשון בעבד עברי מפני שיש בשילוח העבד בשנה השביעית זכר ליציאת מצרים הנזכר בדבור הראשון כמו שאמר בו (דברים טו טו) וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלהיך על כן אנכי מצוך את הדבר הזה היום ויש בה עוד זכר למעשה בראשית כשבת כי השנה השביעית לעבד שבתון ממלאכת אדוניו כיום השביעי ויש בה עוד שביעי בשנים שהוא היובל כי השביעי נבחר בימים (לעיל כ ו) ובשנים (לקמן כה ד) ובשמטות (שם פסוק ח) והכל לענין אחד והוא סוד ימות העולם מבראשית (בראשית א א) עד ויכלו (שם ב א) ולכן המצוה הזאת ראויה להקדים אותה שהיא נכבדת מאד רומזת דברים גדולים במעשה בראשית ולכך החמיר בה הנביא מאד ואמר אנכי כרתי ברית את אבותיכם מקץ שבע שנים תשלחו איש את עבדו ואיש את שפחתו (ירמיה לד יג יד) וגזר בעבורה הגלות (שם יז-כב) כאשר תגזור התורה גלות על שמטת הארץ (ויקרא כו לד-לה) וכמו שאכתוב עוד בעזרת ה' (בויקרא כה ב) וכאשר השלים משפט המצוה הזאת בעבדים העברים החל במשפט לא תרצח שהיא החמורה ובכבוד האבות ובלא תגנוב וחזר למשפט מכה איש בלי שימות בה ואחרי כן לרציחת העבד שהיא חמורה ממיתת הולדות ואחרי כן לאברי הישראלים והעבדים ואחרי כן לנזקי הבהמות במיתה וכל הפרשיות בסדור ובכונה נכונה

כי תקנה. אומר לך כלל לפני שאחל לפרש. כי כל משפט או מצוה כל א' עומד בפני עצמו. ואם יכולנו למצוא טעם למה דבק זה המשפט אל זה או זאת המצוה אל זאת נדבק בכל יכולתנו ואם לא יכולנו נחשוב כי החסרון בא מחוסר דעתנו. ואין לאדם בעולם יותר קשה עליו מהיותו ברשות אדם כמוהו. על כן החל משפט העבד. וקדמונינו אמרו כי עבד עברי הוא ישראל. וככה וכי ימכור איש את בתו לאמה. רק וכי יכה איש את שן עבדו הוא כנעני. וככה וכי יכה איש את עבדו. וככה אם עבד יגח השור והנה אמרו כי ונמכר בגנבתו הוא ישראל והחולקים עליהם אמרו כי עבד עברי אינו ישראל. רק הוא ממשפחת אברהם. וככה הבת וכל העבדים הנזכרים אחרי כן דרך אחד לכל. וראייתם דבר האשה וילדיה. כי אמרו כי המשפחה תלוי באב. ועוד ועבדו לעולם כי הם אומרים כל ימיו. והיה עליהם קשה שיהיה ישראל נרצע ועתה נחפש המלות כמשמעם אם עבד עברי אינו ישראלי למה אמר הכתוב כי ימכר לך אחיך העברי. והלא ידענו כי משמע לא תשנא את אחיך בלבבך ישראל. וככה בין איש ובין אחיו ובין גרו. ורבים ככה. והנה אין ספק כי פירוש אברם העברי. שהוא מבני עבר. עליו כתוב אבי כל בני עבר. הפך וחם הוא אבי כנען. או נקרא עברי בעבור שבא מעבר הנהר. אע"פ שהיה ראוי להיות עברי נהרי. ונחשוב כי הכתוב תפש דרך קצרה. בעבור שמצאנו ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר. והנה גם נקראו העברים שהם ישראל. כי ראינו שאמר משה לפרעה כה אמר ה' אלהי ישראל וכאשר שאל פרעה מי הוא זה השם. אז השיבו. השם אלהי העברים. והנה אלהי העברים כמו אלהי ישראל. והנה אם ישראל נקראו עברים בעבור שהם מיוחסים אל עבר. ישתתפו עמנו בני ישמעאל ובני קטורה ובני עשו ואנחנו לא מצאנו קורא אחיך רק אדום לבדו שהיה בבטן אחד עם יעקב. גם לא תמצא בכתוב שיזכיר עשו שהוא אחינו במצות רק בדבר השליחות. וכמוהו לא תתעב אדומי כי אחיך הוא. אחר שהזכיר אדומי. וככה על רדפו בחרב אחיו. הנה בכל המקרא לא מצאנו מלת עברי כי אם על בני יעקב. וכתוב ושם אתנו נער עברי. לאכול את העברים לחם. מכה איש עברי. שני אנשים עברים נצים. ויונה אמר עברי אנכי. כי הם שאלוהו אי מזה עם אתה. ואם המלה היתה כוללת עמים רבים עוד לא השיב מאיזה עם הוא וכ' פן תעבדון לעברים. והעברים היו לפלשתים ובירמיהו כתוב לשלח איש את עבדו העברי והעבריה. ובסוף פירש לבלתי עבוד בם ביהודי אחיהו איש וידוע כי אדומי לא יקרא יהודי והחולקים אמרו והנה כתיב ורבים מעמי הארץ מתיהדים. ואינם מישראל וזהו עורון כי לפי דעתם אם פירוש שהיו מתיחסים אל יהודה. או ששבו לתורת יהודה. היה ראוי להיותו לבלתי עבוד בם במתיהד אחיהו. ועל דרך זה הי' ראוי להיות עברי מתעבר. והאומר זה מתעבר על ריב לא לו. והנה התברר כי דברי קדמונינו נכונים כי עליהם נסמוך בכל המצות כאשר קבלום מאבותיהם. ועוד איך יעלה על לב אדם כי הישמעאלי והאדומי יעבוד שש שנים. והישראלי עד שנת היובל:

שש שנים יעבוד. ולא יותר. כמו שש שנים תזרע שדך ובתחלת שנה השביעית למכירתו יצא חפשי איזה שנה שתהיה ואל תתמה על מקץ שבע שנים הכתוב בירמיה. כי לכל דבר יש לו שני קצוות והנה פעם ימצא קץ שהוא תחלה. ופעם שהוא בסוף. וזה העבד הוא העבד הכתוב עליו ונמכר בגנבתו שמכרוהו ב"ד רק וכי ימוך אחיך ונמכר לך או לגר. ימכר עצמו כפי השנים שיש עד היובל כי ביובל יצא. וקבלה היא ביד ישראל כי הזכר ימכר בגנבתו ולא הנקבה. בפרשה שהיא אחר זאת אשלים הענין. אמר רבי מרינוס יו"ד לחפשי נוסף. כי הוא כמו למשעי אכזרי. ורבי יהודה המדקדק אמר כי הלמ"ד נוסף כי הוא כמו וכי תשלחנו חפשי. והיו"ד כאלו היא ליחס על דרך הקדמוני. והלמ"ד כלמ"ד והשלישי לאבשלום בן מעכה. ולפי דעתי כי באו שנים משרתים והא' היה מספיק. כמו בתוך האהלי. והוא תואר השם:

ומלת חנם. מגזרת חנונו אותם. מטעם מתנה וטעם המ"ם לא ידענו כמ"ם ריקם:

כי תקנה עבד עברי - במכרוהו בית דין הכתוב מדבר, כדכתיב: ואם אין לו ונמכר בגניבתו, אבל מוכר עצמו בעניותו כתיב בפרשת בהר סיני: כי ימוך אחיך ונמכר לך וגו' וכתיב בו:עד שנת היובל יעבד עמך, ובכאן הוא אומר: שש שנים יעבד, במכרוהו בית דין. יש מרבותינו, שמשווה דינם בגזרה שווה, ואם יוכל קודם לשש שנים יצא ביובל. ויש שנותן חילוק ביניהם.

ובשביעית - שביעית למכירתו ולא שביעית לשמטה.

יצא לחפשי - פעולה שאילו היה ל' אדם שהוא חפשי. היה לו לינקד בחטף (בשוא) לְחָפָשִׁי.

כי תקנה עבד עברי. פירש"י מיד ב"ד שמכרוהו בגניבתו כדכתיב ואם אין לו ונמכר בגניבתו או אינו אלא במוכר עצמו מחמת דחקו אבל מכרוהו ב"ד אינו יוצא בשש. ותימה דהיאך מצי למימר דמכרוהו ב"ד אינו יוצא בשש והרי כתיב בפרשת ראה כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים וכי ימכר על ידי אחרים משמע וגם רש"י פרשו במכירת ב"ד לכך י"ל דפירש"י מדרש על פי המכילתא כי תקנה משמע שיעבוד הבן או האח שאם ימות האדון בתוך שש שיעבוד הבן במקומו ואם אין לו בן יעבוד האח היורש במקומו ובמכרוהו ב"ד אתה אומר במכרוהו ב"ד או אינו אלא במוכר עצמו מפני דחקו בזה אמרינן שיעבוד הבן או האח אבל במכרוהו ב"ד אינו עובד לא את הבן ולא את האח כדכתיב כי ימכר לך וגו' דמשמע דמכרוהו ב"ד וכתיב ועבדך שש שנים דמשמע מיעוט ועבדך ולא ליורש כשהוא אומר כי ימוך אחיך ונמכר לך הרי מוכר עצמו אמור ושם כתיב עד שנת היובל יעבוד עמך דמשמע יעבוד את הבן ואת האח הא מה אני מקיים כי תקנה במכרוהו ב"ד ואי לא כתיב אלא האי קרא ה"א דמכרוהו ב"ד יעבוד את הבן ואת האח דה"נ משמע יעבוד לכך כתיב נמי במכרוהו ב"ד כי ימכר לך אחיך וכו' וכתיב ועבדך שש שנים דמשמע ולא ליורש הא לך רבוי ומיעוט במכרוהו ב"ד ונוקים הריבוי בבן והמיעוט באח ונאמר במכרוהו ב"ד עובד את הבן ולא את האח. ובמסכת קדושין פריך ומה ראית לרבות את הבן ולהוציא את האח ומשני מרבה אני את הבן שכן קם תחת אביו ליעדה ולשדה אחוזה כדאית' התם. ועוד תימה לפירש"י דפי' דחדושא היא מיציאת שש וא"כ מאי קאמר כי ימוך אחיך ונמכר לך הרי מוכר עצמו אמור ומה בכך מ"מ איצטריך האי קרא במוכר עצמו לו שיוצא בשש דאלו מהאי קרא דוכי ימוך לא שמעינן אלא שיוצא ביובל כדכתיב עד שנת היובל יעבוד עמך וי"ל דשמא מוכר עצמו אינו יוצא בשש ויליף לה מגז"ש דשכיר שכיר למאן דאית ליה במוכר עצמו כתיב כשכיר כתושב ובמכרוהו ב"ד כתיב כי משנה שכר שכיר:

כי תקנה עבד עברי. כוונה תורה להתחיל הדין הראשון בעבד עברי מפני שיש בו זכר ליציאת מצרים וזכר למעשה בראשית, זכר ליציאת מצרים שהיו ישראל עבדים להם והקב"ה הוציאם מתוכם להיות עבדים לו לבדו והוא שכתוב (ויקרא כ״ה:נ״ה) כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, והזכיר בדינים דין עבד עברי ראשון כשם שהזכיר בדברות אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים דבור ראשון, זכר למעשה בראשית כי כשם שהשבת הוא זכר למעשה בראשית שהש"י ברא עולמו בששת ימים ויום השביעי הוא יום מנוחה כן הדין הזה זכר למעשה בראשית כי השנה השביעית לעבד זמן המנוחה ממלאכת האדון כמו יום השביעי כי השביעיות נבחרות לעולם, בימים, ובשנים, ובשבועי השנים, בימים יום השביעי שהוא שבת, ובשנים השנה השביעית שהוא שמטה ג"כ נקראת שבת, ובשבועי השנים שמטה שביעית והיא מצות יובל, וכל זה עיקר אחד נובע ממקור אחד והוא סוד ימות העולם הנזכר בפרשת בראשית עד ויכלו.

שש שנים יעבד. בעבד שמכרוהו ב"ד בגנבתו הכתוב מדבר כמו שנאמר (שמות כ״ב:ב׳) אם אין לו ונמכר בגנבתו. והזכיר יעבוד לא עבודה כבדה ולא עבודה של בזיון שהרי הקישתו תורה לשכיר שנאמר (ויקרא כ״ה:מ׳) כשכיר כתושב יהיה עמך, מה שכיר באומנותו אף זה באומנותו ומה שכיר ביום ולא בלילה אף זה ביום ולא בלילה.

ובשביעית שביעית למכירה שנאמר שש שנים יעבוד ולא שביעית לשמטה. לחפשי . מלמד שאינו צריך גט חרות.

חנם שאם חלה העבד ברשותו אינו יכול לומר לו תן לי מעות כנגד שכר בטולך או שכר מזונות ושכר הרופא לכך כתיב חנם חנם בלא מעות ובלבד שלא יחלה יותר מג' שנים שהרי זה חייב להשלים לפי שהתורה הקישתו לשכיר וכתיב (ישעיהו ט״ז:י״ד) בשלש שנים כשני שכיר וכתיב (דברים ט״ו:י״ח) כי משנה שכר שכיר וגו'.

כי תקנה עבד נסמכה פרשה זו תחלה כאן לפי שפדאם מהיות עבדים וצוה להם שלא לשעבד איש באחיו בפרך ולדורות אלא שש שנים. כי תקנה פרש״י מיד בי״ד שמכרוהו בגנבתו או אינו אלא במוכר עצמו מפני דוחקו אבל מכרוהו בי״ד לא יצא בשש. וא״ת איך יכול לומר שמכרוהו ב״ד לא יצא בשש והא כתיב כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים, וכי ימכר היינו ע״י אחרים משמע שבית דין מכרוהו בגנבתו, אלא במכילתא דריש ליה הכי כי תקנה מיד ב״ד שמכרוהו בגנבתו - ובזה אני אומר שש שנים יעבוד ואפילו הבן ועליו כל הדינים הכתובים בפרשה זו, ומה אני מקיים ועבדך שש שנים לא לבן ולא לאח. או - כי תקנה - אינו אלא במוכר עצמו מחמת דוחקו - וכיון שמכר עצמו מרצונו עובד הבן ועליו כל הדינים הכתובים כאן - אבל מכרוהו ב״ד - בגנבתו שנמכר בעל כרחו אין ביד רבו למסור לו שפחה כנענית בע״כ ואינו עובד אפילו הבן - ולעולם יוצא בשש. כשהוא אומר כי ימוך אחיך עמך וגו׳ הרי מוכר עצמו אמור - ומסברא עובד את הבן דמהיכן תיתי מיעוט לומר דאינו עובד את הבן, הרי קרא דועבדך כתיב גבי מכרוהו ב״ד שעובד את הבן. כאן פירש״י כשהוא אומר כי ימוך אחיך [עמך] ונמכר לך הרי מוכר עצמו וכו'. וא״ת ומוכר עצמו גופיה מנא לן דיוצא בשש אלא יליף לה מג״ש דשכיר שכיר שבהר מה משנה שכר שכיר האמור במכרוהו ב״ד כדכתיב כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים אף כשכיר כתושב האמור במוכר עצמו יוצא בשש. שש שנים יעבד רמז לשש מלכיות ששעבדו בישראל, מצרים, אשור, בבל, מדי, יון, אדום. משם ואילך ובשבעית יצא לחפשי.

יעבד כענין שהוא רגיל לעבוד ולא עבודת עבד ועבודת פרך, כדמוכחי קראי במקום אחר.

ובשבעית בתחלתה. שביעית למכר ולא לשמטה שהרי לא מצינו יציאה לעבד עברי רק ביובל וכתוב שש שנים יעבוד.

יצא לחפשי הרי אמרתי אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים והם בידי ואינם רשאין למכור עצמן כדכתיב כי לי בנ״י עבדים וגו׳ ושטרי קודם לשטר אחרים.

לחפשי יש מפרשים כי הלמ״ד יתרה כמו למ״ד והשלישי לאבשלום. שהוא כמו והשלישי אבשלום אף כאן יצא חפשי, והיו״ד שבו הוא יו״ד היחס כמו יו״ד שבקדמוני שלישי רביעי וחבריו. וי״א שהוא כמו לחופש כלומר שם דבר של דרור והיו״ד יתרה בו כמו יו״ד היושבי. המגביהי. המשפילי. וחבריהם. חלה ונתרפא יכול יחזיר לו שכר בטלנותו ת״ל יצא לחפשי חנם חנם בלא גט שחרור ובלא גרעון כסף מה שאין כן בעבד כנעני שצריך גט שחרור ובאמה העבריה שיש ביציאתה גרעון כסף אבל זה יוצא בלא כלום להכי נקט ליה חנם.

כי תקנה עבד עברי. עבד שהוא עברי לפי שאמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים להיות בני חורין מפרש ואזיל שלא ימכרו עוד ממכרת עבד כי איני רוצה שיהיו עבדים עוד כי עבדי הם כדכתיב כי לי בני ישראל עבדים וקדם שטרי לשטר אחרים:

ובשביעית. שאינו חורש וזורע וקוצר ובוצר אינו צריך עבודה כ"כ:

ישלחנו חפשי חנם. שלא יתן לאדון כלום אבל האדון מעניקו כדכת' (דברים ט״ו:י״ד) העניק תעניק לו וכן האמה דכתיב בה ויצאה חנם שאין נותנת לו כלום אבל הוא מעניקה [כדברי רש"י ואף לאמתך תעשה כן להעניק. הגה"ה]. ואם יצטרך למכור עצמו מפני חסרונו או ימכרוהו ב"ד מפני גניבתו יוצא בשש כי עד שש אני נותן להם רשות:

כי תקנה עבד עברי. אולי שיכון לומר שאם יהיה לפניו לקנות עבד כנעני ועבד עברי יקדים העברי, וזה שעור הכתוב: כי תרצה לקנות עבד – תקדים לקנות עברי, ולא תאמר, אקנה עבד שאעבד בו עד עולם ולא אקנה עבד שאחר שש שנים אשלחנו.

וטעם שקראו עברי, כי חש הכתוב ליחס שם עבדות על ישראל, לזה כנה אותו בשם זה. עוד רמז כי שם עבדות על ישראל הוא עובר ואינו קבוע, מטעם כי לה׳ הם עבדים, ויצא מתחת ידו בשנה השביעית. עוד ירמוז שלא בא לידי מדה זו עד שעבר על התורה ומצוות, ומכון לדבריהם זכרונם לברכה (קידושין יד:) כי במכרוהו בית דין בגנבתו הכתוב מדבר, וגם במוכר עצמו מחמת דחקו שמצינו שאמר הכתוב (דברים טו:יב) ״כי ימכר לך אחיך העברי״, גם הוא לא בא לידי זו עד שכבר קדמו לו עברות, וכמאמר רבי אמי (שבת נה:) אין יסורין בלא עוון.

עוד דקדק לומר כי תקנה עבד עברי ולא אמר עברי עבד, לרמוז כי קודם שתקנהו עבד הוא, וכאמרם זכרונם לברכה (קידושין כב,ב) כי במוכרים אותו בית דין הכתוב מדבר וכבר נתחיב מהשמים. ובזה לא קשיא למה הצרך לומר תבת עבד, שמזה יצא לנו לטעות עבד של עברי (מכילתא משפטים א) עד שהצרך לפרש פסוק אחר תלמוד לומר ״כי ימכר לך אחיך העברי״ (דברים טו:יב).

עוד נראה כי טעם שהצרך לומר ״עבד״, לתת טעם למה שצוה שש שנים, לזה הקדים לומר כי זה שאתה קונה כבר הוא עבד, על דרך שאמר (ויקרא כה:נה) ״כי לי בני ישראל עבדים״:

שש שנים יעבד. טעם אמרו כן לדרוש שעל כל פנים יעבוד שש ואפלו ברח, ואמרו יעבד ולא פרש יעבדך נתכון לרבות שיעבוד גם במות הקונה לבנו:

ובשביעית וגו׳. פרוש, ולפעמים יעבד גם בשביעית כשימכר באמצע שנת עולם לתשלום שנה שנמכר בה, כדי שיהיו שש שנים שלמים מיום ליום. עוד ירצה כי יעבד גם בשביעית, פרוש, שביעית לשנים אם תפגע בתוך שש שניו. שוב מצאתי דיוק זה בדברי רמב״ם בפרוש המשנה (קידושין פרק א משנה ב).

כי תקנה עבד עברי. טעם להתחלת כל הדינין בשלוח העבד חפשי לשש, לפי שהדברות מתחילין אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים אמר כאן כשם שהיית עבד וחפשה נתן לך כי פדיתיך מבית עבדים כך תקרא דרור וחפשי לעבדך הנמכר לך בגנבתו, כי גם אתם נמכרתם בגניבת יוסף שמכרוהו השבטים ונתגלגל הדבר שירדו על ידו למצרים לבית עבדים ואעפ"כ יצאתם לחפשי כן גם אתם לרבות עבדכם תשלחו חפשי.

ומ"ש לשון עברי ולא נאמר אחיך או ישראל, וכן בפר' (ראה טו יב) נאמר כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה. לפי שכל זרע אברהם היו מעבר הנהר ושם עובדי ע"ז היו אבותינו מעולם ואחר שנכנסו בצל כנפי השכינה נקראו בשם ישראל, וזה החוטא שנמכר בגניבתו נקרא בשם עברי כי אחז דרכי אבותיו של אברהם. ולשון עברי נופל ג"כ על העובר עבירה ואע"פ שחטא ועבר עבירה מ"מ אחיך הוא, לכך נאמר אחיך העברי וגו' אבל מוכר עצמו שלא חטא נאמר בו (ויקרא כה לט) כי ימוך אחיך סתם ולא נאמר העברי.

וי"א שלכך נאמר עבד עברי, לומר שכבר הוא עבד קודם שקנית אותו כי שטרו של הקב"ה קודם שנאמר (שם כה מב) כי עבדי הם. ומ"ש ואם אמר יאמר העבד. לפי ששנה באולתו לא הזכירו בשם עברי. וטעם לו' שנים יעבוד י"א שסתם שני שכיר ג' שנים שנאמר (ישעיה טז יד) ונקלה כבוד מואב ג' שנים כשני שכיר. והוטל עליו משנה שכר שכיר בעבור הקנס של כפל וי"א שאין הדבר כן שהרי נאמר במקום אחר (שם כא טז) בעוד שנה כשני שכיר, ופירושו שנה מצומצמת וכך פירש"י והרד"ק בפסוק ונקלה כבוד מואב. ואולי טעמו כנגד ג' גניבות שגנב ממון בעליו ודעת בעליו ודעת עליונה כנגדן יעבוד ג' שנים ובעבור הקנס של כפל עוד ג' שנים, וי"א שזהו דוגמת כל השביעית שנבחרו למנוחה לזכר חידוש העולם כמו השבת והשמיטה והיובל כי כל שביעי נבחר למנוחה וזה יותר נכון וקרוב לשמוע.

כי תקנה וגו׳. החל במשפט עבדים לבאר דלפי מה שנאמר בריש עשרת הדברות אשר הוצאתיך מבית עבדים. לכן א״א לישראל להיות עבד בכל דיני עבד כנעני וכדכתיב בפ׳ בהר כי עבדי הם. לא ימכרו ממכרת עבד. מש״ה פירש היאך דין של ישראל שהגיע לידי כך להיות נמכר:

עבד עברי. ולא כתיב ישראל. דמסתמא הוא אדם זול ביותר ואין עליו אלא שם עברי כמש״כ לעיל ה׳ ג׳:

יצא לחפשי חנם. משמעות חנם בלשון תורה אינו מוחלט על העדר תשלומין כמו בלשון חכמים. שהרי בפ׳ בהעלתך דרשו חז״ל את הכתוב אשר נאכל במצרים חנם. חנם מן המצות. וזהו עיקר משמעות הכתוב בסמוך ויצאה חנם אין כסף. שבא המקרא לפרש דהאי חנם הוא אין כסף לחוד כמו שיבואר שם. אבל בכ״מ משמעות חנם בלי שום עסק. ואשמעינן הכתוב שא״צ גט שחרור. ולא דמי לקנין אשה לאיש. דאפי׳ הנושא אשה לזמן דגם בכלות הזמן אינה יוצאה בלי גט אשה כדאי׳ בנדרים דכ״ט א׳. אלו המקדש אשה ליום א׳ כו׳ והטעם הוא משום דקנין אשה הוא קדושת הגוף ולא פקע בכדי. וס״ד דה״ה קנין עבד עברי שגופו קנוי כדאי׳ בקידושין פ״א והרי הוא מתחלל עי״ז להיתר ביאת שפחה כנענית. וא״כ ס״ד שאינו כשכיר לשש שנים שיוצא אח״כ לעצמו. אלא נצרך לגט שחרור מש״ה מפרש הכתוב דאע״ג דגופו קנוי. אינו קנין מוחלט. מש״ה בשביעית יצא לחפשי חנם בלי שום שטר. אבל זה פשיטא שא״צ ליתן לו מעות שהרי ע״מ כן קנהו שלא לעבדו רק שש שנים. וכפי שווי עבודת זה הזמן נתן לו לא יותר. אלא עיקר הרבותא שא״צ שטר. זהו עומק הפשט ודרשת חז״ל תדרש מכ״מ:

כי תקנה עבד עברי. זה נאמר ג"פ, פה, ובפ' ראה כי ימכר לך אחיך העברי ובפ' בהר וכי ימוך אחיך ונמכר לך, ושם מבואר שמדבר במוכר עצמו, והפסוקים דכאן ופ' ראה מדברים במכרוהו ב"ד, וקיי"ל שיש חלוקים בין מוכר עצמו למכרוהו ב"ד, שמוכר עצמו אינו נמכר לשש ואינו נרצע ואין רבו מוסר לו שפחה כנענית ואין מעניקים לו, כמ"ש הרמב"ם (פ"ג מה' עבדים פי"ב) וכת"ק דר"א בקדושין (דף י"ד ע"ב) וכפי דרך הפשט [לפי מ"ש הריטב"א דלמסקנא לא יליף שכיר שכיר] כ"ז מבואר מפשט הכתוב שבפ' כי ימוך לא נזכר עבודת שש, ולדעת הריטב"א צריך לעבוד תמיד עד היובל אם לא שהתנה לפחות משש או ליותר משש, ולדעת רש"י בלא התנה עובד שש, דמסתמא כיון לשנים הקצובים לעבד הנמכר, ובהתנה עובד כפי התנאי פחות או יותר משש, וכמ"ש המ"ל (פ"א מה"ע ה"ז), וכן לא נזכר שמוסר לו ש"כ וזכר לדבר שאמר שם ויצא מעמך הוא ובניו עמו ר"ל שתמיד יצאו בניו עמו לא כנמכר מב"ד שבניו מן השפחה אין יוצאים עמו, וכן לא נזכר שנרצע, דהא אין מוסר לו ש"כ וממילא אינו נרצע, בשגם למה ירצע הא יכול להשתעבד שנית, וכן לא נזכר בו דין הענקה. והסברא נותנת כך דלפעמים לא ימכור א"ע רק לשנה ואיך יחויב להעניק לו, ואחרי שהפסוקים שבכאן ובפ' ראה מדברים שמכרוהו ב"ד, ע"כ שהחזיר זה במ"ת ללמד דברים שאין מפורשין פה. והנה שם כתוב ועבדך שש שנים שמשמע דוקא אותך לא ליורש ופה כתוב יעבוד בלא כנוי והיל"ל יעבדך כמ"ש כי תקנה בנוכח, ובא לרבות שיעבוד מ"מ אף ליורש ותפסינן הממוצע שעובד את הבן שהוא כאלו עובד אותך שהבן קם תחת אביו ליעוד ולשדה אחוזה ואינו עובד את הבת ואת בן הבן שאינו כאביו ממש, וז"ש במכילתא בנמכר בב"ד הכתוב מדבר שהוא עובדו ועובד הבן וכו' כשהוא אומר כי ימוך יכו'. ר"ל שאם לא היה כתוב פסוק כי ימוך היינו מפרשים שפסוק דפה מדבר במוכר עצמו ופסוק שבפ' ראה מדבר במכרוהו ב"ד, ולא היה סתירה בין מ"ש פה יעבוד בלא כנוי ושם יעבדך בכנוי שהייתי אומר שמוכר עצמו יעבוד לכל היורשים ומכרוהו ב"ד לא יעבוד רק לאדון ולא ליורש אף הבן, כמו שבמ"ש בנרצע ועבדו בכנוי ממעט אף הבן, אבל אחר שממה דכתיב כי ימוך שמדבר במוכר עצמו מבואר שכאן מיירי במכרוהו ב"ד, ויש סתירה בין מ"ש פה יעבוד ושם ועבדך מוכח שמ"ש פה יעבוד היינו שעובד את הבן, הגם דשם כתיב ועבדך ולא ליורש, וצ"ל שמה שגם במוכר עצמו עובד את הבן ולא את האח הגם ששם כתיב יעבוד עמך דיעבוד עמך אינו מעוט כ"כ כמו יעבדך, וכשעובד הבן נופל לשון יעבוד עמך כי הבן קם תחת אביו:

עבד עברי. עברי תואר לעבד, עבד בהוא עברי, דא"ל שהוא שם נסמך עבדו של עברי, דהיינו עבד כנעני הנלקח מישראל, ומ"ש והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם היינו בלוקח מן הנכרי שעליו אמר מהם תקנו עבד ואמה אבל בלוקח מישראל שנתחייב במצות נשתנה דינו שלא יעבוד רק שש, שעז"א כי ימכר לך אחיך העברי, ששם עברי מיותר ובא ללמד שמ"ש פה עבד עברי דומה למש"ש אחיך העברי, והראב"ע הביא דעת מי שאמר שאחיך העברי היינו שבא מעבר הנהר ונכללו בזה בני עשו ובני ישמעאל וקטורה, ומצאנו לא תתעב אדומי כי אחיך הוא, והעבד מהם יעבוד שש והעבד מכל הגוים אשר סביבותיכם בו כתיב והתנחלתם אותם, ע"ז השיבו ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר אלהי העברים נקרא עלינו וכמ"ש הראב"ע שמ"ש אלהי העברים פירשו מ"ש תחלה כה אמר ה' אלהי ישראל, רק מ"ש ואומר לאברם העברי היא נראה להגיה תחתיו ושם אתנו נער עברי או מכה איש עברי שני אנשים עברים נצים וכדומה מהפסוקים שהביא הראב"ע לזה, וסיים ועוד איך יעלה על לב אדם שהישמעאלי והאדומי יעבוד שש שנים והישראלי עד שנת היובל:

עבר עברי, ובפ' בהר וכן בפ' ראה קורא אותו אחיך ולא הזכיר שם עבד, ואמר בספרא בהר (סי' ע"ט] כי ימכר לך אחיך שתנהוג בו באחוה, יכול אף הוא ינהג בעצמו באחוה ת"ל עבד, יכול אף אתה תנהג בו כעבד ת"ל אחיך, הא כיצד אתה נוהג בו באחוה והוא נוהג בעצמו בעבדותו, וע"כ שם מדבר מצד המכירה קראו אחיך ופה מצד הקניה קראו עבד לומר שיש לו בו קנין הגוף, ולכן קראו פ"א בשם עבד בע"כ שלא רצה להשתמש בלשון זה רק במק"א, לומר שאין לקראו בשם זה לשם בזיון, ובגי' הגר"א יכול תקראנו עבד לשם בזיון ת"ל אחיך נהוג בו אחוה יכול אף הוא ינהג בעצמו אחוה ת"ל עבד וכו', ולפ"ז הם הדברים שבספרא:

כי תקנה עבד עברי. למה תפס עבד עברי ולא אמר עבד ישראל, פי' ר' ישמעאל משום דשם ישראל מוציא הגרים וכמ"ש בספרא ויקרא (סי' קצ"א) דכ"מ שאומר בני ישראל צריך רבוי על גרים לכן אמר עברי שכולל גם הגר, וכבר נתקשו בזה הקדמונים הלא מבואר בב"מ (דף ע"א) דאין הגר נמכר בעבד עברי, משום דבעינן ושב אל משפחתו וליכא, ותרצו הסמ"ג והגמ"י בשם ר"י דמיירי בגר שבא על בת ישראל והוליד דמשפחת אם קרויה משפחה לענין זה, ועי' בשעה"מ (פט"ו מה' א"ב ה"ט) שיש פלוגתת הראשונים בזה אם גר שבא על בת ישראל הולד דינו כגר ומותר בממזרת או דינו כישראל ע"ש באורך, אולם עם העיון אין הבדל בין גר לישראל רק במה שהנמכר לגר אינו עובד את הבן, שכן אמר בב"מ (דף ע"א) וכי ימוך אחיך ונמכר לך ולא לך אלא לגר שנאמר או לגר, ולא לגר צדק אלא לגר תושב, ומקשה למימרא דגר קני ע"ע ורמינהו אין הגר נקנה בע"ע דבעינן ושב אל משפחתו וליכא ואינו קונה ע"ע דמיקני קני דלא מיקני לא קני, ארנב"י אינו קונה ודינו כישראל אבל קונה ודינו כנכרי דתנן הנרצע והנמכר לנכרי אינו עובד לא את הבן ולא את הבת. וממילא כמו שקונה כן הגר נקנה בה"ג שאינו עובד את הבן משום שאין לו בו קנין הגוף כמו בנמכר לנכרי שאין לו בו קנין הגוף, ומדלא אמר שאין דינו כישראל לענין שיצא בשש מבואר שיוצא בשש שהוא קולא רק לענין שאינו עובד את הבן דינו כנכרי, וכן ברמב"ם (פ"א מה"ע ה"ב) אין הגר נקנה בע"ע. ושם (ה"ג) ע"ע שמכרוהו ב"ד אין מוכרים אותו אלא לישראל או לגר צדק, והשתא יקשה איך יקנה הגר צדק הא דלא מיקני לא קני, וע"כ שמ"ש שאין הגר נקנה בע"ע פי' שאינו נקנה קנין הגוף רק קנין ממון כנכרי, ובכ"ז אם גנב ב"ד מוכרים אותו קנין ממון לשש שנים ואינו עובד את הבן מפני שלא נקנה קנין הגוף, וכן באר ברמב"ם (פ"ב הי"ב) שאינו עובד את הבן, ופי' מ"ש בגמרא ונמכר לך ולא לך אלא לגר שנאמר או לגר ולא לגר צדק אלא לגר תושב, וע"ז מקשה למימרא דגר קני כנ"ל, ר"ל שאם היה כתוב גר סתם הייתי מפרש שר"ל גר צדק לכן כתיב גר תושב כי הנמכר לגר צדק יוצא בשש, וע"ז שואל למימרא דגר קני, ר"ל איך נטעה כלל שהוא גר צדק הא גר אינו נמכר וא"כ אינו קונה, ומשיב שהייתי טועה שהוא גר צדק כי באמת הוא נמכר לקנין ממון כמו בנכרי [ובזה סרה קושית הכ"מ [פ"ב הי"ב] שנאמר שנגאל בקרובים כי באמת אינו מדבר בגר צדק רק בגר תושב] וא"כ מבואר שמ"ש פה כי תקנה עבד עברי מדבר גם בגר הגם שמ"ש יעבוד אף לבן הוא דוקא בישראל, וי"ל שר' ישמעאל סובר כמ"ד בירושלמי (פ"ק דקדושין) שע"ע אינו עובד את הבן: וע"ד הפלפול יש לצייר גר שיש לו משפחה ונמכר בע"ע דקרינן ביה ושב אל משפחתו, והוא ע"פ מה שילה"ק עמ"ש בכריתות דשפחה חרופה עשה בה את הקטנה כגדולה, איך יצוייר ש"ח קטנה דהא ש"ח היא חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לע"ע ולמ"ד בגיטין דקדושין תופסים בה פי' מאורסת ממש (כמש"ש ד' מ"ג) ומי קבל קדושי קטנה, וע"כ צ"ל שיצוייר בישראל שקדש חציה שפחה וחציה ב"ח והוליד ממנה בת והבת היא ג"כ חציה שפחה וחציה ב"ח ויש לה יחוס מצד אביה ישראל והוא מקבל קדושי בתו, ולפ"ז אם ילד משפחה זו שהיא חציה ב"ח בן זכר יורש את אביו ושב אל משפחתו קרינן בי' הגם שבצד א' הוא עבד וכששחררו הוא גר, והוא גר שיש לו משפחה מצד אביו, ובה"ג מרבה גר שנמכר בע"ע כי קרינן בי' ושב אל משפחתו, ואל תשיבני שא"כ מה ז"ש בגיטין (שם) על הא דאיבע"ל מי שחציו עבד וחציו ב"ח שקדש בת חורין מהו, ופשיט לה מהא דתניא המית מי שחציו עבד וחציו ב"ח נותן חצי קנס ליורשיו וא"א קידושיו לא הוו קדושין יורשים מנ"ל אמר רבא ראוי ליטול ואין לו, והלא יצוייר באופן שאמרנו שיש לו יורשים כי אביו יורש אותו, ע"ז י"ל שרבא לשיטתי' שאמר שם כשם שהמקדש חצי אשה אינה מקודשת כך המקדש חציה שפחה וחציה ב"ח אינה מקודשת. ולדידי' מ"ש המאורסת לע"ע היינו מיוחדת, אבל לדידן י"ל כן:

שש שנים יעבד. זה הוכפל במ"ת ועבדך שש שנים שמדבר ג"כ במכרוהו ב"ד כנ"ל, רק ששם יש לפרש שהוא מאמר תנאי אם עבדך שש שנים אז לא תשלחנו ריקם אבל אם עבד פחות או יותר אין מעניקין לו, אבל יוכל למכרו על יותר משש אם גנבתו שוה יותר מעבודת שש שנים, דהא כתיב ונמכר בגנבתו, לכן באר פה בהחלט שרק שש שנים יעבוד, ואם גנבתו שוה יותר יש פלוגתא לקמן ושם ית':

שש שנים יעבד. פעל עבד מציין עבודה שהוא משעבד א"ע לה וברוב יציין עבודה שיש בה יגיעה, וזה ההבדל בינו ובין משרת, או בין עשית מלאכה וכדומה, ובכ"ז אינו מציין עבודת עבד, שזה יציין בקשור הב', יעבוד בו, שהוא עבודה בע"כ, או בבנין הפעיל, אשר מצרים מעבידים אותם, ובכ"ז כשאמר יעבוד סתם נוכל לפרש גם עבודת עבד, לכן פי' לא תעבוד בו עבודת עבד שנאמר בפ' בהר במוכר עצמו וה"ה למכרוהו ב"ד, ומזה הוציא מ"ש לא ירחץ לו רגליו וכו', וכ"ז נמצא גם בספרא בהר (סי' פ') ועמש"ש, ושם דריש (בסי' צ"ב) מ"ש ובאחיכם ב"י לא תרדה בו בפרך שהוא מיותר שכבר אמר (שם פמ"ג) לא תרדה בו בפרך, וגם שכפל אות היחס, באחיכם בו, שבא למעט בן חורין, ובספרא שם (סי' פ') דריש כן גם מן לא תעבוד בו עבודת עבד, וצ"ל שסמך על הדרוש של לא תרדה בו בפרך וכ"ש לעבודת עבד, ומן מ"ש כשכיר כתושב יהיה עמך למד שלא יעבוד בו עבודת בזיון ועבודה שאינה מאומנותו כמו השכיר שלא ישכיר א"ע לעבודות אלה, וממ"ש יהיה עמך משמע לא לאחרים שלא תמסור לו אומנות שהוא עובד לאחרים אף שהוא מאומנותו, ור' יוסי חולק ע"ז, וזה מבואר בספרא (שם סי' פ"ב ועמש"ש):

שש שנים יעבד. כבר בארתי באילת השחר (כלל ע"ח) שכ"מ שמקדים את המספר מורה שבא המספר בדוקא, שהיה יכול לומר ועבד שש שנים, והקדים את המספר להורות שאם ברח צריך להשלים שש שנים, ובכ"ז אין להוציא מזה שה"ה אם חלה צריך להשלים דהא אמר ובשביעית יצא לחפשי חנם, שלמד מזה (לקמן סי' כ') שאם חלה והוציא רבו הוצאות א"צ להחזיר לו יציאותיו וכ"ש שא"צ להשלים שכר בטלה, וכ"ה בספרי ראה (פסקא קי"ח) ברח וחזר מנין שמשלים וכו' חלה ונתרפא יכול יחזור לו שכר בטלנותו ת"ל ובשביעית יצא לחפשי חנם, והטעם שפעל יעבוד יאמר על העבודה שעובד עבודת עבד כמו ויעבידו מצרים ויאמר על מה שהוא עבד משועבד לעבודה אף שא"ל מלאכה כמה ימים, וכשחלה אף שאינו עובד בפועל הוא עבד ומוכן לעבוד, לא כן הבורח שהוציא א"ע מרשות האדון לגמרי, ובמכלתא נדפס מאמר זה לקמן שלא במקומו, וכן נדפס בטעות ונתקן ע"פ הגהות הגר"א:

ובשביעית יצא. כבר בארתי באיה"ש (כלל פ"ד) שכ"מ שאומר בשנה השביעית או בשנה השלישית חשבינן השנה למנין שנות עולם שהוא מתשרי, וא"כ ממה שלא אמר פה בשנה השביעית וכמ"ש בפ' ראה, ידעינן שלא חשבינן השנה למנין שנות עולם רק מיום המכירה וז"ש תלמוד לומר ובשביעית (וכן ג' הגר"א) ר"ל ממה שלא אמר בשנה השביעית, וכן מ"ש בעירובין (דף יח) שנים של ע"ע חשבינן מיום אל יום דכתיב שש שנים יעבד ובשביעית זמנין דבשביעית נמי יעבוד עקר הלמוד ממה שלא אמר בשנה השביעית, ואמר שלכן לא אמר בשנה משום דלפעמים עובד בשנה הז' של שנת עולם אם נמכר באמצע השנה או בסופה כשמגיע ר"ה השביעית הוא שנה השביעית של עולם ובכ"ז עובד עד תשלום שבע ליום המכירה, ובירוש' (פ"ק דקדושין) ובשביעית יצא, שביעית של מכירה, או אינו אלא שביעית של עולם, כשהוא אומר שש שנים יעבוד הרי שש שנים אמורות הא מה אני מקיים ובשביעית שביעית של מכירה לא שביעית של עולם, או חלוף, אר"ז בשם ר"ה, ובשביעית כתיב, אר"ה אם אתה אומר שביעית של עולם א"כ מה היובל בא ומוציא, אר"י אתיין כמ"ד אין היובל עולה ממנין שני שבוע ברם כמ"ד היובל עולה ממנין שני שבוע פעמים שהוא בא באמצע שני שבוע, רבנן דקסרין אמרין אפי' כמ"ד היובל עולה ממנין שני שבוע יכלין אנן מפקין לה מן הכא יובל מוציא את העבדים ואין שביעית מוציאה את העבדים וזה פירושו, שתחלה רצה ללמוד שפי' שביעית למכירה ממ"ש ובשביעית יצא שהוא מיותר אחר שאמר שרק שש שנים יעבוד ידעינן שבשביעית יצא, או יאמר ואחר כן יצא, וע"כ בא לומר שיעבוד שש שנים שלמות מיום אל יום, וע"ז שואל או חלוף, שנאמר שמשמיענו שדי אם עבד שש של עולם שאז בשביעית של עולם יצא אף על פי שאינו שביעית למכירה, וע"ז משיב ר"ז ובשביעית כתיב ר"ל הלא כתיב ובשביעית ולא כתיב ובשנה השביעית וידעינן שאין משגיחין על שנה של עולם כנ"ל. אולם הלא מצאנו שבא שם שביעית בלא מלת שנה על שנת השמטה כמ"ש והשביעית תשמטנה ונטשתה, שהשביעית היא ג"כ שנת עולם כי מתחיל מר"ה, ובכ"ז בא בלא מלת שנה, וי"ל שמ"ש ובשביעית יצא היינו בשנת השמטה שקרוי שביעית, ע"ז אמר ר"ה אם אתה אומר שביעית של עולם, ר"ל שמטה שהוא ג"כ שביעית של עולם, א"כ מה היובל בא ומוציא, שאיך אמרה תורה שהיובל יוציא העבדים לחירות הלא שנת השמטה שקודם היובל מוציאה אותם, ומ"ש אתיין כמ"ד אין היובל עולה ממנין שני שבוע, נראה לפרש כי ר' יהודה ורבנן פליגי בנדרים (דף סב) שר"י סובר שהיובל עולה ממנין שני שבוע וחכמים סוברים שאין עולה ממנין שני שבוע. ועוד יש פלוגתא בספרא בהר (סי' יד) שר"י ס"ל שיעשה יובל אע"פ שאין שביעית וחכמים חולקין עליו, ושני הפלוגתות תלויים זב"ז. שלר"י שס"ל שהיובל עולה למנין שני שבוע, א"כ א"צ לספור שבע שבע דוקא ויכול לספור שנת היובל לחשבון שני שבוע אע"פ שלא עשה שמטה, ורבנן ס"ל שצריך לספור ז' ז' בלא יובל ושנת החמשים הוא יובל ואין יובל בלא ספירת שמיטות, וא"כ לר"י אין ראיה ממ"ש א"כ מה היובל בא ומוציא, שי"ל שהיובל מוציא אם לא עשה שמטה כי יצוייר יובל בלא שמטה, וז"ש אתיין כמ"ד אין היובל עולה ממנין שני שבוע, ר"ל דלדידי' א"א ליובל בלא שמטה וקשה מה היובל בא ומוציא, ברם למ"ד היובל עולה למנין שני שבוע פעמים שהוא בא באמצע שני שבוע, ר"ל דלדידי' משכחת יובל בלא שמטה והיובל אינו בא בסוף ימי שבוע כי לא ספר שני שבוע כלל. וי"ל ששמטה מוציאה עבדים ולא קשה מה היובל בא ומוציא שי"ל שהוא מוציא כשלא ספר שמטות, ורבנן דקסרין אמרין שאף למ"ד היובל עולה ממנין שני שבוע א"א לומר שהשמטה תוציא עבדים כי יכולים אנחנו למיפק לה מן הכא יובל מוציא עבדים וכו', ר"ל זה נלמד ממה שדריש בספרא בהר (סי' כ"ז) על בשנת היובל הזאת יובל מוציא עבדים ואין שמטה מוציאה עבדים, ומזה מבואר שאל"פ ובשביעית יצא על שמטה, וכן ברמב"ם ה' עבדים (פ"ב ה"ב) מביא פסוק זה מטעם הספרא ללמד שאין יוצא בשמטה כמ"ש המ"ל שם:

יצא לחפשי חנם. ובפ' ראה אמר וכי תשלחנו חפשי, שמשמע שצריך שישלחנו האדון ולא יצא בעצמו והוא כמ"ש הרמב"ם (פ"ב מה"ע הי"ב) מצוה לומר לו צא בשעת יציאתו ואע"פ שלא אמר לו ה"ז יוצא בחנם וא"צ שטר, אפילו חלה והוציא עליו רבו הוצאות הרבה אינו חייב לו כלום שנאמר יצא לחפשי חנם, א"כ שם אומר תשלחנו שמצוה לומר לו צא, ופה אמר יצא אם לא אמר לו הוא יוצא, וה"א אם יוצא מעצמו יחזיר לו ההוצאות אם רפא אותו לז"א חנם, ושם לא אמר חנם דשם מדבר כשמשלחו ברצון והרי מוחל לו:

ה ואז יהיה פירוש כי תקנה מהעברי שמכרו לך ולא מהב"ד שמכרוהו בגניבתו לכן הקדים הרב פירושו של עבד עברי קודם לפירוש כי תקנה שלא על הסדר שבזה יחוייב שבמכרוהו ב"ד הכתוב מדבר:

ו ורציעת האוזן תהיה לפי זה גזירת הכתוב לא מטעם אוזן ששמע בהר סיני לא תגנוב וכי לי בני ישראל עבדים:

ז הכי פירושו דילפינן עברי עברי לגזירה שוה נאמר כאן עברי ונאמר להלן אחיך העברי שאין תלמוד לומר העברי שכבר נאמר אחיך אלא לגזירה שוה מה להלן אחיך אף כאן אחיך. (הרא"ם):

כי תקנה עבד עברי וגו' עד וכי ימכור איש את בתו לאמה ויש לשאול במצוה הזאת ג' דברים:

השאלה הא' למה התחילה התורה בזכרון המשפטים מהעבד העברי כי אין ספק שלא היה בדרך מקרה ולא כפי ההזדמן כי אם לסבה מה ראוי לבאר אותה:

השאלה הב' למה זה הגביל יתברך זמן עבודת העבד עברי שש שנים ובשביעי יצא לחפשי ולא לקח בזה מספר אחר. אם מעשרה שנים ואם מג' שנים כשני שכיר:

השאלה הג' באמרו אם בגפו יבא בגפו יצא. כי דבר מבואר הוא שערום נכנס וערום יצא ועל אשתו כבר אמרו מי הכניסה שתצא. גם אומרו עוד והוא יצא בגפו הוא כפול.

ואומר בפירוש הפסוקים והיתר השאלות האלה שהנה זכר ראשונה במשפטים משפט העבד עברי לשתי סבות. הא' מפני שהוא יוצא מדבור אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים שהוא הדבור הראשון ששמעו בסיני יסוד והקדמה לכל שאר הדבורים. ומפני שהקדוש ברוך הוא הוציא את ישראל ממצרים זכה בהם להיות עבדיו ולכן לא היה ראוי שישתעבדו אלו באלו וכמ"ש עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים ולכן בזכרון המשפטים האלה זכר ראשונה משפט העבד עברי שלא ישתעבד לאדונו עבודה עולמות אלא לשש שנים בלבד וישובו איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו. והסבה הב' מפני שכמו שתורת האלהים התחילה במעשה בראשית לקיים דעת החדוש וסיימה בזכרון הנפלאות כמו שאמר לכל האותות והמופתים וגומר ככה במשפטים האלה התחילה בזה שהוא ג"כ זכר לחדוש העולם וסיים בזכרון הנפלאות כמו שיתבאר. ומלבד כל זה כבר נתתי הטעם להקשר המשפטים. והוא שהמשפטים האלה באמרו כאן להודיע לישראל שהדבורים ההם אשר שמעו עם היותם בעיניהם דבורים קצרים ושהשכל האנושי יחייבם ורובם נצטוו בהם בני נח וגם כל שאר האומות בארצותם לגוייהם יש ביניהם כדומה מהסכמות האלה המוכנות לתקון קבוציהם שאין הדבר כן כי באות' הדברים הקצרים אשר שמעו יוכללו משפטים אלהיים רבים והם אשר צוה לשום לפניהם ושלא עשה כן לכל גוי. ולכן התחיל מהדברות האחרונים שהם היו יותר קצרים. וכנגד לא תרצח הביא מיני הרציחה שאפשר שיעשה האדם לחבירו. והראשון מהם הוא כשיקנה אותו לעבדות בהשתעבדו בו כל ימיו כי זו היא רציחה בחיים כי כמו שתאר הכתוב הצדקה בשם חיים ואמר וחי אחיך עמך ככה ייחס ההשתעבדות שהוא הפך הצדקה לרציחה וכמו שנאמר לירמיהו על ענין שלוח העבדים לכן כה אמר ה' אתם לא שמעתם אלי לקרוא דרור איש לאחיו ואיש לרעהו הנני קורא לכם דרור נאם ה' אל החרב אל הדבר ואל הרעב וגו' וידוע שמשפטי ה' הם מדה כנגד מדה כי לפי שהם היו מרצחים אותם לעבודתם יהיו בעונש זה נרצחים ברעב ובדבר ובחרב. הנה מפני זה זכר כאן ראשונה משפט העבד עברי הנזכר כאן הוא אשר מכרוהו ב"ד כמו שאמר ואם אין לו ונמכר בגנבתו כי הוא אשר יעבוד שש שנים ובתחלת השנה השביעית יצא חפשי מעבדותו חנם רוצה לומר מבלי שיתן לאדוניו פדיון הכסף אשר הוציא בעדו לא כלו ולא קצתו. אמנם הנמכר מעצמו יש לו רשות למכור עצמו לשנים רבות ומועטות כרצונו ולכן לא יצא בשביעי עכ"פ אלא במלאת שניו או אם פגע בהם היובל או ימות האדון שאז יצא בתוך שנותיו ואמר אם בגפו יבא בגפו יצא לענין אשתו הישראלית שאם לא היה העבד נשוא אשה אבל היה יחידי בגפו או בגופו וכן בא אל בית אדוניו ככה בגפו יצא ולא יכריחנו אדוניו שישא אשה ישראלית בביתו. ואם בעל אשה ישראלית היה קודם שנמכר הנה יהיה הקונה אותו חייב במזונות אשתו ובניו כי אין לה מי שיפרנסה זולת בעלה. ומפני זה כשיצא העבד ויצאה אשתו עמו ולא יהיה אדוניו חייב עוד במזונותיה כיון שכבר יצא בעלה. אבל יש רשות ביד רבו אם העבד אינו בעל אשה לתת לו שפחה כנענית לשיוליד ממנה בנים ולכן אם אדוניו יתן לו אשה רוצה לומר כנענית וילדה לו בנים או בנות לא יצאו עמו כי הם עבדיו של זה האדון ובעבד ובאמה כנענית נאמר שיעבדו כל ימיהם והתנחלתם אותם לבניכם. ומפני זה האשה ההיא וילדיה תהיה לאדוניה כיון שהם כנעניים והוא רוצה לומר העבד עברי יצא בגפו יחידי. ומזה תדע שבראשונה אמר אם בגפו יבוא בגפו יצא לענין האשה הישראלית. ועתה חזר לומר והוא יצא בגפו לענין האשה הכנענית וילדיה שלא יצאו עמו וידוע במשפט הזה כמה הוא אלהי בענינו שהגביל זמנו בשש שנים יעבוד ובשביעי יצא לחפשי כענין השמיטה שצוה בה שש שנים תעבוד ובשביעית תשמטנה ונטשטה וכמו מצות השבת שנאמר בה המספר הזה בעצמו ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת להודיע שהמשפטים האלה אשר ישים לפניהם היו אלהיים ויסודם הוא אמונת חדוש העולם כי אין המשפט הזה מהדינים בהחלט אבל יש לו סוד עמוק בחדוש הבריאה ומי ידענו ואין כן משפטי בני נח וגם לא משפטי האומות והותרו במה שפרשתי בזה עם טעם המצוה הזאת שלשת השאלות אשר שאלתי בפרשה. עוד צוה יתברך שאם אמור יאמר העבד ההוא אהבתי וגו' רוצה לומר שאם לא ירצה לצאת מבית אדוניו לחפשי ולכך קראו העבד בהחלט כדי להזכיר גנותו שבחר בעבדות. והתנה הכתוב שלא יאמר אותו פעם אחת אלא פעם אחר פעם וזה הוא אם אמור שיאמר זה באמירות רבות אהבתי את אדוני כי טוב לי עמו וגם כן אהבתי את אשתי הכנענית ואת בני שחשקה נפשי בהם ולכן לא אצא מבית אדוני להיות חפשי. הנה אז והגישו אדוניו אל האלהים רוצה לומר שיתנצל מזה לפני בית דין ויפרסם שאינו רוצה האיש הזה ואינו מחזיק בו בחנופה ורמאות כנגד המשפט האלהי. ושם אלהים הנזכר כאן פירשוהו המפרשים על הדיינים. וכבר ביארתי בסדר בראשית שלא קרא הכתוב לדיינים אלהים. אבל למקום המשפט לפי שהיו עושים שם משפטי האלהים יקראו למקום ההוא אלהים. וכמ"ש ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' ולמקום ההוא צוה שיגישו את העבד הזה אל הדלת או אל המזוזה מן השער אשר שם השופטים ורצע אדוניו רוצה לומר לא השליח ב"ד אבל אדוניו מעצמו ירצע את אזנו במרצע לפני כל באי שער עירו בפירסום ומשם והלאה ועבדו לעולם שהוא עד היובל קרוב יהיה בשנים או רחוק שמפני שחמשים שנה הוא זמנו של דור אחד נקרא היובל שנת החמשים בשם עולם. ואז בהכרח ישובו איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו והתבונן שפרשה זו מתחלתה ועד סופה בגנות העבד העברי תדבר כי בהיותו נמכר מעצמו או שמכרוהו ב"ד מפני גגבתו תחת אשר הערה לעבדות נפשו נפסק מעליו עול תורה וקבל על עצמו מוטות חבלי אדם ועבותו' עבודתו ואהבתו. כמו שאמרו חז"ל אזן ששמעה בסיני לא תגנוב ובא וגנב. או ששמע בסיני כי לי בני ישראל עבדים והלך למכור את עצמו ירצע. ובשרו הכתוב שאם הוא כיון להרויח בהסיר מעל שכמו טורח פרנסתו ופרנסת אשתו ובניו שלא ידבק בידו מאומה כי אם הבושת והחרפה. ששש שנים יעבוד כעבד נמכר ובסוף יצא לחפשי חנם בלא דבר כי אם בגפו יבוא בגפו יצא ומאומה לא ישא בידו מעמלו. ואם בעל אשה הוא וחשב להשליך פרנסתה על אדוניו לסוף ויצאה אשתו עמו והטורח ישוב עליו כבראשונה ואם כיון שיתן לו אדוניו אשה מבלי שהוא יתן לה מוהר ומתן כמשפט הבנות לא לו יהיה הזרע אשר תוליד. כי האשה וילדיה תהיה לאדוניה והוא יצא בגפו. ואם ירצה להתקיים עמהם יקנה בעבורם תרפה ובוז מה שלא יסבלהו שום בעל שכל והיא הרציעה בבית דין להיותו עבד עולם. היש במשפטי עו"ג דמות הרחמנות הזה בענין העבדים אין ספק שביניהם מי שקנה עבד קנה גופו עד יום מותו ולא יהיו מזונות אשתו ובניו מוטלות על אדון העבד. אבל משפטי ה' הם מיוסדים על הרחמים והטוב בלי ספק: