שמות כא, ג

אם בגפו יבא. שלא היה נשוי אשה כתרגומו אם בלחודוהי ולשון בגפו בכנפו, שלא בא אלא כמות שהוא, יחידי, בתוך לבושו בכנף בגדו:

בגפו יצא. מגיד שאם לא היה נשוי מתחלה, אין רבו מוסר לו שפחה כנענית להוליד ממנה עבדים:

אם בעל אשה הוא. ישראלית:

ויצאה אשתו עמו. וכי מי הכניסה שתצא, אלא מגיד הכתוב, שהקונה עבד עברי חיב במזונות אשתו ובניו:

אִם בִּלְחוֹדוֹהִי יֵיעוֹל בִּלְחוֹדוֹהִי יִפּוֹק אִם בְּעֵל אִתְּתָא הוּא וְתִפּוֹק אִתְּתֵהּ עִמֵהּ:

אִין בִּלְחוֹדוֹי יֵיעוֹל בִּלְחוֹדוֹי יִפּוֹק וְאִין מָרֵי אִינְתְּתָא בַּת יִשְרָאֵל הוּא וְתִיפּוֹק אִינְתְּתֵיהּ עִמֵּיהּ

ויצאה אשתו עמו כתב רש"י וכי מי הכניסה שתצא אלא מגיד שהקונה עבד עברי חייב במזונות אשתו ובניו ומדרש חכמים הוא (מכילתא כאן) והכניסו עמה הבנים (שם) מכתוב שאמר אחר כן ויצא מעמך הוא ובניו עמו (ויקרא כה מא) ולא נתברר לי בדין הזה אם מעשה ידי האשה והבנים לאדון כל הימים אשר יזון אותם והנראה בעיני שהוא נכנס במקום הבעל כי חמלה התורה על האשה והבנים שחייהם תלויין להם מנגד מצפים לידי הבעל ועתה שנמכר יאבדו בצרתם ולכן צוה את האדון אשר הוא לוקח מעשה ידיו להיות להם במקומו ואם כן לא יהיה על האדון רק חיוב הבעל בלבד יקח מעשה ידיהם כאשר יעשה הבעל ויזון ויפרנס וזהו לשון ויצאה אשתו "עמו" כי היתה אשת העבד עם בעלה כשפחה לאדניו שהרי מעשה ידי שניהם שלו והוא חייב במזונותיהם אין ביניהם אלא שהרשות ביד האשה ללכת לנפשה וכן הבנים אינו חייב להם במזונותם אלא בקטנן בזמן שהאב מצוה או נוהג לזון אותם וכן פירש רש"י במס' קדושין (כב ד"ה דלאו) וכל זה חמלה מאת השם עליהם ועל העבד שלא ימות בצערו בהיות עמלו בבית נכרי ובניו ואשתו יהיו נעזבים ואע"פ שלא היה הוא מחוייב במזונותם מדין התורה כמו שנתבאר בתלמוד בכתובות (מט) אבל כיון שדרך כל הארץ לפרנס אדם אשתו ובניו הקטנים צוה האל ברחמיו להיות הקונה כאב רחמן להם וכוונת חכמים בבניו הבנים והבנות וראיתי במכילתא (כאן) יכול שיהא חייב במזונות ארוסה ושומרת יבם ת"ל אשתו להוציא שומרת יבם שאינה אשתו עמו להוציא ארוסה שאינה עמו וגם זה ראיה לדין שאמרתי כי אין מנהג הארוסה ושומרת יבם לסמוך על האיש ולכן לא הטילה התורה מזונותם על האדון ואפילו נתחייבו היבם והארוס לזון אותם מן הדין בזמן הידוע בתלמוד (כתובות נז) הוא עליו כשאר חובותיו ולא נתחייב בהן האדון ושוב מצאתי במכילתא אחריתא דרבי שמעון אם בעל אשה הוא מה הוא חייב במזונותיו אף לאשתו ובניו חייב במזונותיהן עדין אני אומר אשה ובנים שהיו לו עד שלא לקחו רבו חייב במזונותיהן שמתחלה לא לקחו אלא על מנת כן אבל אשה ובנים שהיו לו משלקחו רבו לא יהא חייב במזונותיהן ת"ל אם בעל אשה הוא וגו' שתי נשים כאן אחת עד שלא לקחו רבו ואחת משלקחו רבו יכול אפילו היו לו ארוסה ושומרת יבם שהוא אינו חייב במזונותיהן רבו חייב במזונותיהן אשתו ובניו יוכיחו שהוא אין חייב במזונותיהן ורבו חייב במזונותיהן ת"ל ויצאה אשתו עמו אשה שהיא עמו חייב יצאה זו שאינה עמו יכול אפילו שאינה ראויה להתקיים עמו כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ת"ל ויצאה אשתו עמו מי שראויה להתקיים עמו יצאה זו וכו' יכול אפילו נשא אשה שלא מדעת רבו תלמוד לומר הוא מה הוא מדעת רבו אף אשתו מדעת רבו יכול יהא מעשה בניו ובנותיו של רבו ודין הוא ומה עבד כנעני שאין רבו חייב במזונותיו מעשה בניו ובנותיו של רבו עבד עברי שרבו חייב במזונותיו אינו דין שיהא מעשה בניו ובנותיו של רבו תלמוד לומר הוא הוא מעשה ידיו של רבו ואין מעשה בניו ובנותיו של רבו ויצאה אשתו עמו אל תפרישנו מאשתו אל תפרישנו מבניו עד כאן הברייתא הזו ועדיין אני אומר שאם רצו אשתו ובניו ליזון משל אדון הוא לוקח מעשה ידיהם כמו שכתבתי ולא באו למעט בברייתא הזו אלא שאינם שלו כדין עבד כנעני וכדין העבד עצמו אלא יכולים הם לומר אין אנו ניזונין ואין אנו עושים ונתחדש לנו מן הברייתא הזו שאם נשא אשה שלא ברצון אדניו אינו חייב במזונותיה ולא במזונות ולדיה שכיון שברשות אדניו למסור לו שפחה כנענית אינו חייב במזונות הישראלית הזאת ודרשו עוד ממלת עמו שלא תפרישנו מאשתו ומבניו לומר שאין רבו יכול לומר לו עם השפחה שמסרתי לך תתיחד ותישן בלילה ולא עם אשתו הישראלית אלא הרי הדבר ברשות העבד

אם בגפו. י"א בגפו כמו בגופו ומצאנו גופת שאול. ומשקלי השמות משתנים. ואחרים אמרו שהוא כמו כנף. וכנף בלשון תרגום וגפין כאלו אמר בכנף בגדו לבדו. ואינו מטעם הענין. כי אין ראוי להיות פירושו רק שאין גוף אחר תלוי על גבו. והנה יהי' כמו על גבי חרשו חורשים. אמר הגאון הוצרך הכתוב לומר אם בגפו יבא בגפו יצא. כאשר אמר יצא לחפשי בעבור דבר אשתו שהוא צריך לומר אם בעל אשה הוא. ואחר שאין אשה ישראלית נמכרת בגנבתה בבית דין מה טעם לומר ויצאה אשתו עמו להודיע כי הקונה עבד עברי צריך לפרנס את אשתו ותעמוד עמו עד שיצאו יחד:

אם בגפו יבא בגפו יצא - כולל ואח"כ מפרש. אם בגפו - לבדו נכנס בבית אדוניו שאין לו אשה עדיין שתכנס עמו. או אפילו - אדוניו יתן לו אשה - מ"מ יצא בגפו שהאשה שנתן לו אדוניו תהיה לאדוניה. ועתה אפרש כיצד: שאם בעל אשה הוא - או לא יצא בגפו אלא תצא אשתו עמו. אבל - אם אדוניו יתן לו אשה וגו' - כמו שנכנס בגפו כן יצא בגפו. ובשפחה כנענית שמסר לו אדוניו מדבר.

ויצאה אשתו עמו. פירש"י וכי מי הכניסה וגו'. וצריך לדקדק אשתו מצינו בניו מנין. וי"ל גבי מוכר עצמו כתיב ויצא הוא ובניו עמו ובמכרוהו ב"ד ילפינן ליה בג"ש דשכיר שכיר ומאן דלית ליה הך גז"ש גלויי מילתא בעלמא הוא:

אם בגפו יבא. כלומר אם אין לו אשה עדיין אלא הוא פנוי אין לו לישא בת ישראל והוא בעבדות שאין לו ממון להספיק לה שאר כסות ועונה אלא עד שישלים ויצא לכך הוצרך הכתוב לומר בגפו יצא. וכן אין רבו מוסר לו שפחה כנענית כיון שנכנס שם בלא אשה שהרי מצות התורה הוא שיצא העבד מרשותו כמו שנכנס אם נכנס פנוי יוצא פנוי ואין רבו מוסר לו שפחה כנענית [ואם נכנס נשוי שיש לו אשה ישראלית אז יכול רבו למסור לו שפחה כנענית] זהו שאמר אם אדוניו יתן לו אשה. או יהיה ענין בגפו בגופו כלומר שלם בגופו כמו שבא כן יצא שאינו יוצא בשן ועין ובראשי אברים כעבד כנעני.

ודע כי עבד עברי קונה עצמו בד' דברים ואלו הן, ו' שנים, יובל, מיתת האדון, גרעון כסף, והנרצע קונה עצמו בשני דברים, ביובל, ובמיתת האדון, והאמה בה' דברים, שיוצאת בסימנין. ואינה נרצעת.

אם בגפו יבא בגפו יצא לפי פשוטו כלעומת שבא כן ילך כדמפרש ואזיל אם אדוניו יתן לו אשה שפחה כנענית להוליד ממנה בנים לעובדו, היא ובניה יהיו נשארים בעבדות האדון והוא יצא כשבא.

בגפו יצא פרש״י מגיד שאם לא היה נשוי מתחלה אין רבו מוסר לו שפחה כנענית להוליד ממנה עבדים. דאינו בא ללמד שרבו ימסור לו שפחה כנענית אבל היא לא תצא עמו דהא מהאשה וילדיה נפקא. ומה שפרש״י שאם לא היה נשוי מתחלה אין רבו מוסר לו שפחה כנענית, משום דאיכא למיחש שמא יהיה אדוק בשפחה כנענית ואתי למימר אהבתי את אדוני ואת אשתי השפחה. ויעבוד עד היובל. אבל כשהוא נשוי מתחלה יש לו געגועים על אשתו היהודית ועל בניו היהודים ולא אתי למימר אהבתי את אדוני ואת אשתי השפחה.

ואם בעל אשה. ישראלית הוא בשעת המכירה. ויצאה אשתו. הישראלית עמו בשנה השביעית. ולפי שאמר בכנענית שתשאר הוזקק לומר בזאת שתצא עמו. ויצאה אשתו עמו. להוציא ארוסה ושומרת יבם שאינן עמו. כאן פרש״י שהקונה עבד עברי חייב במזונות אשתו ובניו. וא״ת בניו מנא לן דהבעל חייב במזונותיהם הא לא כתיב הכא אלא ויצאה אשתו. אלא נפקא לן מקרא אחרינא דבפרשת בהר, ויצא מעמך הוא ובניו עמו. והתם לא כתיב אשתו וילפינן הכא מהתם והתם מהכא ליתן את האמור של זה בזה ואת האמור של זה בזה.

תינח אשתו מוכח מזו הפרשה אבל בניו מנא ליה. ויש לומר דנפקא לן מקרא אחר דכתיב בפ' בהר סיני ויצא מעמך הוא ובניו עמו מפי מורי ה"ר ברוך הצרפתי נר"ו:

אם בגפו יבא בגופו. לבדו בלא אשה כמו (דה"א י') גופת שאול:

בגפו יצא. כל עומת שבא כך ילך כדמפ' ואזיל:

אם בגפו יבא וגו' באלו הפסוקים יש ספקות: הספק הא' שאמר אם בגפו יבוא שמי שאין לו אשה בגפו יצא אין רבו מוסר לו שפחה כנענית ואם בעל אשה ישראלית הוא ויצאה אשתו עמו אם אדוניו יתן לו אשה לזה שיש לו אשה ישראלית אם ירצה אדוניו יתן לו שפחה כנענית והאשה כנענית וילדיה תהיה לאדוניה וא"כ לפי זה מי שהוא עני לא יתנו לו צדקה ומי שהוא עשיר יתנו לו צדקה אם בגפו יבוא בגפו יצא ואם בעל אשה הוא אדוניו יכול לתת לו אשה: הספק הב' איך נתן רשות לאדון שיתן לו אשה כנענית וכי זה האיש נכרי הוא שיתנו לו אשה כנענית והא כתיב לא תתחתן בם כי יסיר את בנך מאחרי והבא על הנכרית קנאין פוגעין בו: הספק הג' שאמר והגישו אל הדלת או אל המזוזה ורצע אדוניו את אזנו מה טעם יש לדלת ומזוזה ומה טעם יש לאוזן: הספק הד' שאמר וכי ימכור איש את בתו שנתן הקב"ה רשות לאב שימכור בתו ואיך נתן רשות לעשות אכזריות גדולה כזאת למכור זרעו והלא אף בישמעאלים שבמלכות גיניאה אין מוכרין בניהם וכתיב וגונב איש ומכרו מות יומת וק"ו המוכר זרעו ובשרו: הספק הה' מה הוא לא תצא כצאת העבדים אם הכוונה לא תצא כיציאת עבדים כנעניים שיוצאים בשן ועין אבל זו לא תצא בשן ועין כמו שאמרו רז"ל א"כ למה לא אמר זה הדין בעבד עברי וא"ת הרי אמר כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה הקיש עברי לעבריה מה עבריה אינה יוצאה בשן ועין אף עברי קשה שיותר ראוי שיאמר זה הדין בעבד עברי וילמוד אמה העבריה ממנו שבן קודם לבת בכל הדברים ועוד שעדיין לא אמר דין עבד כנעני שיוצא בשן ועין שאחר כך אמר וכי יכה איש את עין עבדו וגו'. התשובה לכולם שמה שאמר כי תקנה עבד עברי הכתוב מדבר שמכרוהו בית דין בגניבתו שנאמר אם אין לו ונמכר בגניבתו ואם בעל אשה הוא האדון חייב במזונותיה וגם במזונות בניו כמו שאמר ויצאה אשתו עמו וכי מי הכניסה שתצא אלא מגיד שהקונה עבד עברי חייב במזונות אשתו ובניו ואיש אשר כזה מי ירצה לקנותו ואם אין קונים במה יפרע הגניבה לכן הוכרח לתת רשות לרבו למסור לו שפחה כנענית להוליד ממנה עבדים ואם רבו יתן לו אשה ישראלית מה תועלת לאדון שהבנים שתלד אינם עבדים לו ויעשה הוצאה על הוצאה א"כ אין לו תקנה אלא שיתן לו שפחה כנענית להוליד ממנה עבדים לאדון אבל אם אין לו אשה הרי ימצאו בית דין קונים הרבה ולמה יתן לו האדון אשה כנענית שיהיה כנכרי שלא לצורך ולכן אם בגפו יבוא בגפו יצא ועוד אם יש לו אשה ישראלית אע"פ שישא כנענית לא יהיה לו חבה עמה שאין האיש כורת ברית על הרוב אלא לאשתו ראשונה והנה ימים באים ושלחה מביתו אבל אם אין לו אשה והראשונה תהיה כנענית יהיה לו חבה יתירה עמה ואין ראוי כן ואמר עוד שמי שימכור בתו קטנה לא תצא מכלל ישראל לשימכרוה לנכרי כצאת העבדים הגנבים שנושא אשה כנענית שלא נתנה התורה רשות לאב למכרה אלא לשישאנה האדון וכסף קנייתה היא כסף קידושיה או לשישאנה בן האדון וזהו שאמר ואם לבנו ייעדנה כמשפט הבנות יעשה לה שאר כסות ועונה שאף הבן קם תחתיו ליעדה ואינו צריך לקדשה קידושין אחרים אלא אומר לה הרי את מיועדת לי בכסף שקבל אביך בדמיך ואם אחרת יקח לו עליה שארה כסותה ועונתה לא יגרע מן האמה שיעד לו ואם רעה בעיני אדוניה שלא נשאה חן בעיניו לכונסה אשר לו יעדה שהיה לו ליעדה היינו שאלו השנים יקחוה לאשה או האב או הבן אבל לעם נכרי שהוא גוי לא ימשול למכרה לא האב ולא האדון לשישאנה ולא לשפחות שלא תאמר כשם שהתורה התירה לאדון שיתן לעבד עברי כנענית לשישאנה כן התירה התורה לבת ישראל שימכרנה האב לנכרי לאישות או האדון שימכרנה לכנעני לשישאנה אלא לעם נכרי לא ימשול למכרה אם בא לבגוד בה שלא לקיים בה מצות יעוד וכן אביה אחד שבגד בה ומכרה לזה ומה שאחז"ל בפירוש לא תצא כצאת העבדים אמת הוא אבל ג"כ כוונת התורה לזה שפירשתי. והנה הותר הספק הראשון שמי שאין לו אשה לא יתנו לו אשה ומי שיש לו אשה יתנו לו אשה וגם הספק השני למה התיר לאדון שיתן לו כנענית. וגם הספק הרביעי למה נתן רשות לאב שימכור את בתו להנאתה ולטובתה. וגם הספק הה' מה הכוונה בלא תצא כצאת העבדים. והיתר הספק השלישי מה טעם דלת ומזוזה ואזן. כתב ר"א והגישו מלת אלהים מקום משפט אלהים בארץ והמנהג להיותם יושבים בשער העיר שיש לה דלתים ובריח וזה טעם אל הדלת או המזוזה שיעשה זה לפני יושבי השער עד כאן. וי"א טעם לדלת לפי שהתורה פתח לו פתח לשיצא חפשי והוא סגר הדלת בעדו. ור"ש היה דורש אמר הקב"ה דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים וקנה אדון לעצמו תרצע בפניהם. רבן יוחנן בן זכאי היה דורש אוזן ששמעה בסיני לא תגנוב והלך וגנב תרצע ואם מוכר עצמו אזן ששמעה בסיני כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים וקנה אדון לעצמו תרצע בפניהם ע"כ. וקשה לי על ר"ש אם טעם דלת ומזוזה לפי שכשפסח ה' על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמר כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים והלך וקנה אדון לעצמו תרצע בפניהם א"כ מיד כשמכרוהו בית דין בעת ועונה ההוא ראוי שתרצע ולא אחר שש שנים ואף אחר שש לא תרצע אלא אם אמר אהבתי את אדוני וגומר וכן זאת הקושיא קשה לי על רבן יוחנן בן זכאי שביום הראשון שמכרוהו בית דין או מכר עצמו היה ראוי שירצע אזנו ונ"ל הטעם שיגישהו אל הדלת לפי שזה הוא גנב ומי שהוא גנב אינו נאמן לעולם ועתה אני רואה שאומר אהבתי את אדוני וגם כן צריך שיאמר האדון אהבתי את עבדי שאם אינו חפץ בו מי יכריחהו ליקח עוד עבדו ואיך איפשר שיאמר אהבתי את עבדי אם הוא גנב שכבר היה שש שנים בביתו וגנב הרבה דברים אלא ודאי נהפך לאיש אחר וכבר הוא נאמן וזה עצמו מדת הדלת שאם היא פתוחה היא גנבית שהיא מוכנה לגנוב מה שבבית ואם היא סגורה היא נאמנת שלא יגנבו מן הבית כלום וזאת עצמה מדת האוזן שאמרו ז"ל מפני מה אוזן כולה קשה ואליה רכה שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יכניס אליתו לתוך אזנו ויסגרנו אבל אם ישמע דבר הגון לא יכניס אליתו לתוך אזנו אלא ישאר האוזן פתוחה אם כן הדלת והאוזן וזה האיש מדה אחת לכולן:

אם בגפו יבא וגו׳. רבותינו זכרונם לברכה בקדושין (קידושין כ.) אמרו: יחידי נכנס יחידי יצא, מכאן שאין רבו רשאי למסר לו שפחה כנענית אלא אם הוא נשוי. ונראה כי הקשה להם יתור הכתוב, למה הצרך לומר כן? ממה נפשך, אם לומר כי דוקא כשיכנס בגפו הוא שיצא בגפו, אבל כשיכנס עם אשתו לא יצא בגפו – פשיטא, כי מי הכניסה שצריך לומר כן? ותמצא שדקדקו רבותינו זכרונם לברכה (קדושין כב.) במאמר ״ויצאה אשתו״ כי לא היה צריך לאמרה, ופרשוה לחיב מזון אשתו ובניו. ואם על שפחה הנותן לו רבו אינו צריך, הרי הוא אומר בסמוך ״האשה וילדיה תהיה לאדניה והוא יצא בגפו״. אלא ודאי לדרשה בא, לומר ״אם בגפו״ – פרוש, בלא אשה ישראלית, ממה שגלה בסוף דבריו ״אם בעל אשה״ וגו׳. בגפו יצא – פרוש, יחידי יצא, פרוש, ישאר בכמות שהוא יחידי עד יציאתו. או על זה הדרך מקיש יציאה להכנסה, כשם שכשנכנס נכנס יחידי ממש בלא אשה ובנים, בין היוצאים עמו בין הנשארים בבית האדון, כמו כן ביציאתו. ואם היתה לו אשה ולא היו לו בנים גם כן אין רבו מוסר לו שפחה שאנו קוראים בו ״בגפו״, ואין צריך לומר היו לו בנים ולא היתה לו אשה.

וראיתי להרב רבי אליהו מזרחי שדיק שהיה לו לומר ״אם בגפו וגו׳ כן יצא״. ואין דבריו נראים, כי אדרבה אם היה אומר כן יהיה נשמע יותר שלא יתן לו שפחה וישאר כמות שהוא. והאמת כי טעם שלא אמר כן, כי יש לחוש לדרשות אחרים הנשמעים ממנה, והמשכיל יבין.

ואם תאמר מנין להם לרבותינו זכרונם לברכה (קידושין כ.) שהוסיפו הבנים, והגם כי דברים אלו הלכה הם, יש לומר כי אם יכנס באשה בלא בנים הרי אני קורא עליו ״בגפו יצא״, שלא יתן לו שפחה ויהיו לו בנים ממנה, שאז אינו דומה גפו של יציאה לגפו של הכנסה, כי אז לא היו לו בנים ועתה יש לו בנים. ואם בשעה שנכנס היתה לו אשה ולא בנים ואחר כך היו לו בנים, נכנס בגדר התר. ואולי כי לזה תלתה התורה הדבר באשה שהיא צריכה להיות בשעת ביאתו לעבדות, אבל הבנים הגם שיהיו אחר כך. ואם היתה לו אשה כשקנאו ומתה, משמע שמתר, כי לא הקפיד הכתוב אלא על שעת ביאה ״בגפו יבא״. וזולת דבריהם זכרונם לברכה הייתי אומר כי הכתוב שלל דין זה מאמרו ״אם בעל אשה הוא״, צריך שתהיה אשתו עמו עד שעת יציאה, ובזה אני מתיר לך – אם אדוניו יתן לו אשה.

אם בעל אשה וגו׳. פרוש על דרך אמרם זכרונם לברכה (מכילתא אחריתי דר״ש) שאין האדון חיב במזונות אשתו של עבד, אלא אם תהיה אשה הראויה לו לעמד עמו ולא אשה האסורה לו מאסורי לאוין. והנה בדין מסירת שפחה כנענית משמע מהש״ס והובא בדברי רמב״ם (הלכות עבדים פ״ג ה״ד) שכל שיש לו אשה ובנים, ואפלו האשה מאסורי לאוין, יכול ליתן לו וכו׳. והוא אמרו אם בעל אשה הוא, פרוש, אין צריך שתהיה אשתו הראויה לו לגבי מה שאסרתי לך בסמוך ״אם בגפו״ שאין רבו מוסר לו, אבל לגבי מזונות ויצאה אשתו, פרוש, הראויה לו הוא שחיב האדון במזונותיה.

עוד יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (מכילתא) וזה לשונם: יכול יהא חיב במזונות ארוסה ושומרת יבם? תלמוד לומר ״אשתו״ – להוציא שומרת יבם, ״עמו״ – להוציא ארוסתו. והנה עבד שהיתה לו אשה שומרת יבם או ארוסה מתר לתת לו שפחה כנענית, והוא אמרו אם בעל אשה הוא – פרוש בלא תנאי, הגם שתהיה ארוסה או שומרת יבם יצא מכלל בגפו שאסרתי לך נתינת שפחה. ולדברי הש״ס (קידושין כ.) שדקדקו הבנים גם כן יהיה הדין בהיכא שהיו לו בנים מאשה אחרת ומתה וארס אשה – ישנו במסירת שפחה.

ויצאה. אמרו בתוספת וא״ו, כי לצד שצוה ה׳ על מזונות האשה, יצדק לומר וא״ו, כי מלבד שחיב במזונותיו גם כו׳.

בגפו יצא. לפי הפשט הורה שאי אפשר לישא לו אשה בת חורין שיהי׳ מתבטל עי״ז ממלאכה ואין מ״ע דפו״ר ושבת דוחה ממון אחרים ושיעבודו:

ויצאה אשתו עמו. ברור שאין אשתו נקנית להיות לשפחה. ורק בהיות אישה נמכר לעבד מסתמא היא ג״כ רגילה בית אדוניו. והוא זן אותה ומפרנסה כפרש״י והיא עושה איזה מלאכה בבית הקונה. ומלמדנו הכתוב שבכלות שש שנים והעבד יוצא ויוכל להיות שאשתו שכבר הורגלה בית אדוניו להיות משרתת וניזונית שמה נוח לה להיות עוד שמה ולא לצאת עם אישה ולזון בדלות בית אישה. אבל הזהיר הכתוב דתצא עמו בע״כ. ואסור להאדון לעכבה בביתו. וכיב״ז הזהיר הכתוב בס׳ ויקרא כ״ה מ״א לענין בנים של העבד:

אם בגפו יבא בגפו יצא. לר' ישמעאל פי' כמו שתרגם אונקלוס אם בלחודוהי יעול בלחודוהי יפוק, וגפו כמו בכנפו בא יחידי בכנף בגדו, ובא ללמד שמה שכתוב אם אדוניו יתן לו אשה אינו חובה רק רשות, ור"ע ס"ל מסברא שאינו חובה, ופי' בגפו בגופו שיצא בראשי אברים, ואזלי לשיטתם שדעת ר' ישמעאל בסנהדרין (דף נד) דלאו דלא יהיה קדש בא על נרבע דזכר, ודעת ר"ע דילפי' נרבע דזכר מן ואת זכר לא חשכב, ולדידו צ"ל דלאו דלא יהיה קדש בא לאסור שפחה כנענית, כמו שתרגם אונקלוס לא יהיה קדש שלא יסב עבדא בת ישראל ובר ישראל לא יסב שפחה, ולר' ישמעאל אין איסור בשפח' כנענית, וכבר יסדתי יסוד מוסד בכללי הלשון שכ"מ שבא צווי במקום שהיה עולה על הדעת שהדבר אסר אינו צווי אלא הרשאה, וכמ"ש באיה"ש (כלל רכ"ז רכ"ח) ובספר התו"ה [ויקרא סי' קל"ח צו סי' למ"ד וסי' ל"ו ובכ"מ] והשתא לר"ע שיש איסור לב"ח בשפחה מ"ש אם אדוניו יתן לו אשה אינו ציווי אלא כיון שב"ח אסור בשפחה מודיע שעבד מותר בשפחה, וא"צ למוד שאינו ציוי אלא הרשאה, אבל לר"י שב"ח מותר בשפחה א"צ קרא לרשות [ובאמת כבר העיר המ"ל למ"ש מהרשד"ם בדעת הרמב"ם שאין איסור בשפחה למה צריך קרא אם אדוניו יתן לו לרשות] וה"א שבא לתיבה והוא צווי לכן אמר אם בגפו יבא בגפו יצא ללמד שהוא רשות, וגם ראב"י בקדושין (דף כ') מפרש אם בגפו יבא כדעת הת"א. רק שלדעתו בא למעט שאם אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה, ולפי דעתו הוא מאמר בפ"ע שאם יחידי נכנס יחידי יצא ולא ימסור לו אשה, אבל אם בעל אשה הוא, אז לפעמים תצא אשתו עמו כשלא מסר לו שפחה, ולפעמים אם אדוניו יתן לו אשה, לא תצא האשה השניה עמו רק תהיה לאדוניה, והרא"ם והמ"ל נתקשו לראב"י ור"ע מנ"ל שהוא רשות דלמא הוא חובה, וכבר בארתי הטעם לר"ע לשיטתי' דיש איסור בשפחה, ולראב"י מבואר בכתוב שיש ברירה ביד האדון, ובל"ז י"ל שגם ראב"י יסבור שיש איסור בשפחה כמו שמבואר ממ"ש בקדושין (דף כ"א) שהיתר שפחה חדוש הוא שחדשה תורה כי לישראל אסור. וכן מבואר ממ"ש בב"ק (ד' כ"ח) מנין לנרצע שכלו לו ימיו וכו' ע"כ התירא מכאן ואילך איסור, ע"ש:

ומ"ש ר"ע אם בראשי אברים נכנס בראשי אברים יצא, פי' שאם שמא את עיני לא נאמר שדינו כעבד כנעני שאין האדון חייב לשלם לו דמי העין, רק שיוצא בעבור זה לחירות בלא תשלומי דמי העין, כי כמו שנכנס באברים שלמים צריך לצאת שלם ואם חסרו אבר צריך לשלם לו דמי האבר, ומזה לא נדע עדיין שלא יצא גם לחירות, שי"ל שיוצא לחירות כמו בעבד כנעני וגם ישלם לו דמי האבר הנחסר, ובאמת כן השיב רבא בקדושין שם על מה שלמד מן לא תצא כצאת העבדים שא"י בראשי אברים, אי מהתם ה"א ניתיב ליה דמי עיניה ונפוק, ולכן תפס ר"ע פה שני למודים מן אם בגפו יבא, ומן לא תצא כצאת העבדים ובהיקש עברי לעבריה, כי מכאן לחוד לא ידעינן רק שחייב לשלם דמי האבר, וכן מלא תצא לחוד נאמר שישלם דמי האבר וגם יצא לחירות, ופי' לא תצא כצאת העבדים שיוצאים בלא תשלומין רק בתשלומין, רק אחר שידעינן מפה שצריך לשלם דמי האבר לא תצא כצאת העבדים מיותר אם נאמר שהפי' שיצא לחירות רק שא"י כעבדים בלא תשלומין לשתוק קרא מיניה, שנדע מכאן שצריך לשלם, ומזה מבואר כמ"ש הרמב"ם בספר המצות בשורש השמיני שמן הסברא הייתי אומר שיוצא בשן ועין כעבד כנעני וא"כ מחד קרא הייתי אומר שקמ"ל שצריך גם לשלם דמי העין, וע"י שבאו שני הפסוקים שידעינן מכאן שצריך לשלם לא תצא מיותר אחר שהיציאה לחירות ידעינן מסברא וע"כ מלמד שלא תצא כלל שזה הפך הסברא, אבל לשיטת הרמב"ן לסברת הבה"ג שחולק ע"ז ואמר שמן הסברא לא נלמד מעבד כנעני שיצא לחירות ולא תצא בא ללאו, יקשה לא יכתוב כלל ונדע ממילא שלא יצא כי קנסא מקנסא לא ילפינן:

אם בעל אשה הוא. היינו אשה ישראלית, ואם אדוניו יתן לו אשה היינו אשה כנענית, ולפ"ז יש בכל חלוקה שני הבדלים, בחלוקה הא' צריך, א] שיהיה לו אשה ישראלית, ב] שלקחה מעצמו, ובחלוקה הב' צריך, א] שתהיה האשה כנענית, ב] שהאדון ימסרנה לו, ומבואר אצלנו בכללי הלשון שאחרי מלת אם שבא על החלוקה יקדים תמיד את הדבר העקרי שהוא יסוד החלוקה כמ"ש באילת השחר [מן כלל קצ"א ואילך] ומאחר שעיקר החלוקה פה הוא בין ישראלית לכנענית, כי ההבדל בין אם לקחה מעצמו ובין אם נתנה לו האדון אינו ההבדל העקרי, כי לא יצוייר בישראלית שנתנה לו האדון ולא בכנענית שלקח מעצמו לר"ע שישראל אסור בשפחה, וא"כ הי"ל להקדים את המלה שהיא העיקר בחלוקה, והול"ל אם אשה כנענית יתן לו אדוניו, ומזה משמע לכאורה שאין כאן רק הבדל א', כי מ"ש אם בעל אשה הוא כולל גם אשה כנענית ויצוייר גם לר"ע אם לקחה אחר שנעשה עבד אם קנה אז שפחה ולקחה [וכמו שחקר בזה המ"ל פ"ג מה"ע ה"ד] דהא מ"ש אם בעל אשה הוא כולל גם האשה שלקח אחר מכירה וכמ"ש הרמב"ם (פ"ג ה"א), וז"ש במכלתא או אינו מדבר אלא בכנענית, ומשיב כשהוא אומר אם אדוניו יתן לו אשה הרי כנענית אמורה, וזה ע"פ הכלל המיוסד אצלנו שאין מדרך הלשון להכפיל את השם ללא צורך כ"מ שיכול לרמז אותו ע"י כנוי [כמו שהתבאר באיה"ש פט"ו], ושם בארתי (בכלל קל"ח) שדרך חז"ל לפרש שהשם הנשנה אינו השם הראשון כמו שהתבאר שם בארך, וכן פה אם תאמר שמ"ש אם בעל אשה הוא מדבר בכנענית שלקח מעצמו היל"ל אם אדוניו יתננה לו והייתי יודע ששניהם מדברים באשה אחת כנענית, וההבדל הוא רק אם יש לו מעצמו או אדוניו נתנה לו ולמה כפל שם אשה ע"כ שמדבר מאשה אחרת, כי מ"ש אם בעל אשה הוא מדבר באשה ישראלית:

ויצאה אשתו עמו. ובפ' בהר אמר ויצא מעמך הוא ובניו עמו, מבואר שצריך שאשתו ובניו יהיו שם כ"ז שהוא עובד, ומזה מבואר שהאדון מחויב לפרנסם, וכ"ה בספרא בהר ובקדושין (דף כב), כבר האריכו בזה הרמב"ן והמ"ל (פ"ג ה"א וה"ב) עד מתי חייב במזונות בניו ואם מעשה ידיהם להאדון ואכ"מ, ושומרת יבם אינה בכלל אשתו כי נקראה בשם יבמתו בכ"מ, אמנם הארוסה היא תמיד בכלל אשתו, רק פה ממעט אותה ממלת עמו שכבר בארתי קדושים (סי' ל"ב) שיש הבדל בן אתו ובין עמו, שעמו מורה על השווי ולא כן מלת אתו מורה שהאחד טפל להשני, ועל הארוסה לא יצדק מלת עמו שמורה על האשה הגמורה בחופה וקדושין שהיא דבקה עמו וחייב במזונותיה, והרמב"ן הביא ברייתא שממעט גם אשה האסורה לו ממלת עמו, שהארוסה וכן האסורה לו אינם עדיין עמו כי אסור לו לבא עליהם, ופסקה הרמב"ם בפ"ג מה' עבדים:

ח כי תרגום כנף גפא:

ט לפי שפירש בגפו בכנף בגדו ואין זה מורה על היחידות שיחויב מזה שלא היה נשוי לכ"פ שכנף בגדו הוא במקום לבושו כאלו אמר שלא בא אלא בתוך לבושו שמנהג לומר על היחיד אין לו אלא לבושו:

י דאם לא כן אלא כפשטיה דקרא דבגפו בתרא גם כן פירושו בלא אשה ישראלית כמו בגפו קמא כן יצא מיבעי ליה אלא על כרחך בגפו בתרא בכנענית מדבר ואינו דומה לראשון שמדבר בישראלית לכך נקט לשון מגיד וכו' משום דמדיוקא דקרא נפיק ולא מפשטיה:

כ מדכתיב אחריו ויצאה אשתו עמו ואי מיירי בכנענית הא כתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה. והרא"ם פירוש על פי המכילתא אם בעל אשה הוא בישראלית וקאי אבגפו יבא דמיירי בישראלית ולא אבגפו יצא דסמיך ליה דמיירי בכנענית ועיין שם ודו"ק:

ל (הרא"ם) אף על גב דמהכא לא נפקא אלא אשתו מכל מקום קרא אחרינא כתיב (ויקרא כה) ויצא מעמך הוא ובניו וגו' ונקטינהו הכא אגב מזונות אשתו ובמזונות בניו הקטנים מיירי ובמסכת קידושין מתרץ למה נאמרו תרווייהו: