שמות כא, לג

וכי יפתח איש בור. שהיה מכסה וגלהו:

או כי יכרה. למה נאמר, אם על הפתיחה חיב, על הכריה לא כל שכן, אלא להביא כורה אחר כורה שהוא חיב:

ולא יכסנו. הא אם כסהו, פטור, ובחופר ברשות הרבים דבר הכתוב:

שור או חמור. הוא הדין לכל בהמה וחיה, שבכל מקום שנאמר שור וחמור, אנו למדין אותו שור שור משבת, שנאמר למען ינוח שורך וחמורך (שמות כג יב), מה להלן כל בהמה וחיה כשור שהרי נאמר במקום אחר וכל בהמתך (דברים ה יג) אף כאן, כל בהמה וחיה כשור, ולא נאמר שור וחמור אלא שור, ולא אדם, חמור, ולא כלים:

וַאֲרֵי יִפְתַּח גְבַר גוֹב אוֹ אֲרֵי יִכְרֶה גְבַר גוֹב וְלָא יְכַסִנֵהּ וְיִפֵּל תַּמָן תּוֹרָא אוֹ חֲמָרָא:

וַאֲרוּם יִפְתָּח אֵינַשׁ גּוּב אוֹ אֲרוּם יַחְפֵּס אֵינָשׁ גּוּב בְּשׁוּקָא וְלָא יְכַסִּינֵיהּ וּנְפוֹל תַּמָּן תּוֹרָא אוֹ חַמָרָא

וכי יפתח איש בור. שהיה כרוי. והזכיר זה כי אין השם חפץ שתמות בהמה חנם שלא לצורך אדם ועוד כי יזיק בעל הבהמה:

וכי יפתח איש בור - שהוא עמוק ונגמרה מלאכתו כבר ופשע ולא כיסהו, או אפילו כי יכרה איש בור ולא יכסנו בכל יום לעת ערב בצאתו ממלאכתו, לפי שעדיין למחר צריך ליכנס בו ולחפור עוד וטורח הוא לו לכסותו בכל יום, אף על פי כן חייב הוא.

ונפל שמה שור. פירש"י ה"ה לכל שאר בהמה שהרי בכל מקום שנא' שור ילפינן שור שור משבת ולא נאמר שור או חמור אלא למדרש שור ולא אדם חמור ולא כלים. וא"ת והלא איצטריך חד מינייהו למילף משבת וא"כ היכי אמעיט אדם וכלים. וי"ל דאי לא ממעיט אדם וכלים הוה ליה למכתב ונפל ותו לא ויהא משמע שכל מה שיפול לשם בין כל בהמה בין אדם וכלים יהא חייב וא"כ מונפל הוא מרבה כל כמו בשבת שור וחמור למה לי ש"מ תרווייהו לדרשא. ומיהו קשיא דלמה לי שור ולא אדם תיפוק לי' מדכתי' והמת יהיה לו מי שהמת שלו יצא זה שאין המת שלו דהמת אסור בהנאה. וי"ל דמיירי בעבד כנעני של ישראל שלא מל ולא טבל דשרי בהנאה כדאמרינן בירושלמי אקשייא אחריתי תפתר בגוי מת וטעמא דמת אסור בהנאה משום דילפינן מעגלה ערופה דכתיב וערפו שם וכתיב ותמת שם מרים בעי דומיא דמרים שהיתה ישראלית לאפוקי עכו"ם:

וכי יפתח איש בור שכולו נגמר מימים רבים, או אפילו כי יכרה איש בור ולא כסהו לערב, לפי שרוצה לשוב למחר למלאכתו לחפור בבור.

ולא יכסנו. הא אם כסהו פטור ודוקא כראוי, וכמה כראוי כדי שתהא עגלה טעונה אבנים מהלכת עליו, כדאיתא בירושלמי פרק חזקת הבתים אין עושים חלל תחת ר״ה אלא אם כן שתהא עגלה טעונה אבנים מהלכת עליו.

ונפל שמה שור ולא אדם משום דאדם בר דעת הוא ואיבעי לעיוני ומיזל ואיהו דאפסיד אנפשיה חמור ולא כלים דאין דרך כלים לטלטל בלא שמירת אדם וכיון שלא שמרם איהו דאפסדינהו. ד״א שור או חמור הוא הדין לשאר בהמות אלא שאלו דרכן לילך בלא מנהיג.

ונפל שמה שור או חמור. שור ולא אדם דאדם בן דעת הוא ואיבעי ליה לעיוני ומיזל ואיהו דאפסיד אנפשיה אם נפל:

חמור. ולא כלים דאין דרך כלים לילך בלא שמירת אדם והיה לו לשמרם ומדלא שמרם איהו הוא דאפסיד אנפשיה ומיהו בנזקי אדם חייב דנזק שייך אפי' בבור שאין בו אלא טפח או טפחיים דליכא למימר ביה דאיבעי ליה לעיוני ומיזל דאין כל דרך אדם ללקט במלקט ורהיטיני וכיון דמחייב בנזק לא פליג רחמנא ואפי' בבור עשרה מחייב בנזק:

וכי יפתח וגו׳. פרוש, אפלו בשעת פתיחת וכרית הבור, אם נפל עליו שור או חמור – חיב בעל הבור, ואפלו נהרג בתוך בורו – יורשיו ישלמו, וכדאיתא בפרק קמא דערכין (ערכין ז,א).

או כי יכרה. כריה משמעו פחות מחפירה. כמש״כ בס׳ במדבר כ״א י״ח. ובא ללמדנו שאפילו היה מכבר ט׳ טפחים ובכריה מועטת טפח א׳ נעשה בור עשרה טפחים ה״ז חייב. והא דפשוט לחז״ל דסתם בור עשרה טפחים ביארנו לעיל י״ב כ״ט:

וכי יפתח איש בור, הוצרך לכתוב דיני בור ביחוד דלא יכול ללמוד אותם משור ולא במה הצד מכל יתר אבות נזיקין כי אין דרכו לילך ולהזיק וזה קולתו וכמ"ש בב"ק (דף ה') ובכ"מ.

וכי יפתח איש או כי יכרה איש. הנה חיוב כורה הוא פשוט יותר מחיוב פותח ודי לומר כי יפתח, רק שבא ללמד שאין עונשין מה"ד (עיין תוס' ב"ק דף כ' ד"ה ולא וד' ק"ד ד"ה ועדים). ועדיין קשה שהיל"ל לומר בהפך כי יכרה וכי יפתח שמבואר אצלנו תמיד שדרך הכתוב לדבר בלשון לא זו אף זו, שדבר שיש בו חדוש יותר כתוב לבסוף, אולם התבאר אצלנו באילת השחר (כלל ר') שכל שבא דבר אחד ללמד על חברו יכתוב תמיד את המלמד בסוף, וע"ז משיב שבא כורה ללמד על פותח, כמו שהכורה הוא בשעור שיש בו כדי שתפול ותמות כן הפותח הוא רק אם פתח כשעיר שתוכל הבהמה ליפול דרך הפתח, וע"כ כתב כי יכרה לבסוף כי הוא המלמד, ואף שמקיש ג"כ כי יכרה לכי יפתח שהפותח ברשות פטור, זה אינו מלמד גמור, כי גם בפותח הוא מצד הסברא שהעושה ברשות כמו חופר בורות לשתיה (או חופר לאושין כמ"ש בדף נ') פטור בין החופר בין הפותח. [ומ"ש מקיש כורה לפותח יל"פ עפמ"ש הסמ"ע (סי' ת"י) לחלק בין מש"ש (סעיף ט') בחופר לצורך היסוד פטור ובסי' תי"ד בהוצאת זבלים לר"ה ובסי' תי"ז בהנחת אבנים לצורך בנין כתב שאם הוזקו בו חייב מפני דחופר ליסוד הוא לשעה ותיכף יסתום אותו, ולכן פותח פשוט יותר מכורה שהוא לפי שעה, אולם הב"ח והיש"ש חלקו על הסמ"ע בזה ולפ"ז אין מעלה לפותח על הכורה והיקש זה הוא לפום ריהטא, ועקר הוא מה שמקיש פותח לכורה]. אולם גם אם הוא היקש גמור, הדבר נכון שכתוב כי יכרה לבסוף שבזה נדע שהוא מלמד על פותח, שלכן מקומו אחר פותת, ועכשיו שידענו שבא להקיש פותח לכורה ממילא ה"ה שיש להקיש כורה לפותח, כי למדנו שבא להיקש וממילא ראוי שנקיש שניהם זל"ז וכן תמצא לקמן (סי' קכח), ובירושלמי (פרק שור שנגח הלכה ו') איתא וכי יפתח אין בור כי יכרה איש בור אחד בור למיתה ואחד בור לנזקין, ור' יצחק אמר בור של מיתה ושל נזקין ממקרא אחד נאמרו. והנה שטת תלמודא דידן ששניהם נלמדין מפסוק אחד וע"כ אמר בדף נ' ובדף נ"א אם על פתיחה חייב על כריה לא כ"ש. שזה כר' יצחק, אבל ריב"ב סובר שכי יפתח מדבר מבור של מיתה וכי יכרה מדבר מבור של נזקין, וע"כ אמר לא הרי פותח כהרי כורה כי כ"א מורה ענין מיוחד, ובזה בא סדר הכתוב על נכון שדבר בדרך לא זו אף זו, שאף בבור תשעה חייב בנזקין, ותבין זה עפ"י ההבדל שנתתי בין פעל כרה ובין פעל הכר, שפעל כרה מציין התחלת הכריה ופעל חפר מציין גמר בחפירה, וכמ"ש בראשית (כז כה) ויכרו שם עבדי יצחק באר. ושם (לה) ויגידו לו על אודות הבאר אשר חפרו ויאמרו לו מצאנו מים. ועמ"ש בפי' תהלים בפסוק בור כרה ויחפרהו (ז ט"ז), וע"כ במ"ש כי יכרה איש בור ולא אמר כי יחפור מציין שלא גמר החפירה כי רק כרה ט' טפחים, ומזה הוציא שכל שחייב בשמרו חייב בנזקו, ולהש"ס דילן דס"ל דשניהם בבור של מיתה אומר להביא כורה אחר כורה. ר"ל שמטעם זה לא אמר יחפור ללמד שאפילו כרה מקצת, ומ"ש אין לי אלא פותח וכורה ציירו וכיירו מנין, מובא בב"ק (דף נ"א) ומפרש שלא היה בו הבל למיתה ובא אחר והוסיף בה הבל למיתה, ור"ל שמ"ש וכי יפתח כי יכרה אינו דוקא רק כל שגרם את הזיקו ע"י מעשהו חייב דהא אמר ולא יכסנו שעקר החיוב על מה שלא כסה וסלק את ההיזק והרי המסייד ומוסיף הבל מחויב בכסוי ולכן הוא חייב:

ולא יכסנו. זה מיותר דפשיטא שלא כסהו דאם כסהו איך נפל שמה שור וחמור, וע"כ פירושו אף שכסהו אם לא כסהו כראוי, וזה אם מסרו לשומר חנם שאינו חייב בשמירה מעולה, עם שהוא עצמו כסהו שלא כראוי, וענין זה מפורש בארך בב"ק (דף נב) ומ"ש שאם גלהו אחר המגלה חייב שזה מ"ש וכי יפתח איש בור, וכן אם גלהו אחד מן השותפים, ומ"ש נתגלה וידע אחד מהם מבואר בגמ' (שם) ובח"מ (סי' ת"י):

ונפל שמה שור או חמור, בב"ק (דף נד) רבנן דרשי שור ולא אדם חמור ולא כלים ור' יהודה סבר או לרבות הכלים, ורבנן או מבע"ל לחלק ור"י לחלק מן ונפל נפקא, וכבר בארתי בס' התו"ה (ויקרא סי' ר"ן, אחרי סי' קיד) שיטת ר' יהודה שס"ל שפעל יחיד הבא על שני נושאים בא לחלק. עיי"ש בארך וא"כ א"צ מלת או לחלק, ובא להורות החלוקה המינית שבא לעשות חלוקה כוללת בכל הדברים שנפלו לבור וכל הדומה לשור וחמור שהוזק בבור חייב עליו כמ"ש באילת השחר (כלל רמ"ד) עיין בכל המקומות שציינתי שם, וחכמים סברו שמן ונפל לא ידעינן לחלק וצריך מלת או לחלק כמ"ש באילת השחר (כלל קסז) עיי"ש. וזה שהקדים במכלתא שור או חמור חייב ע"ז בפ"ע וע"ז בפ"ע, ר"ל שמלת או מבע"ל לחלק ולא בא על חלוקה המינית שתרבה ממנו כלים, ומזה הוציא מ"ש שור ולא שור וכליו, כדעת חכמים, אולם המכלתא נטה מדברי הש"ס בבלי שאמר שור ולא אדם, רק ממעט כלים מן שור וחמור וכן הוא בירושלמי, כי אדם לא נתמעט רק אם מת שאינו משלם כופר וזה נודע ממילא אחר שפה לא מדבר רק מתשלומי נזק מבואר שאין דין הבור כשורו שהזיק, ואדם שהוזק בבור חייב בנזקו, ולא נשאר למעט רק כלים, ומ"ש שור וכליו, כי מי מביא כלים לבור ע"כ השור עם כליו, ודעת המכלתא כדעת הירושלמי שבבור של נזקין חייב על נזקי כלים, ויש ק"ו שיחויב על כלים גם בבור של מיתה וכמ"ש מה אם במקום שלא חייב על הבהמה ר"ל בבור של נזקין שלא חייב על מיתת בהמה חייב על מיתת כלים [ששבירתן זו מיתתן כמ"ש בב"ק (דף נד)] וכ"ה בירושלמי (פ"ה ה"ז), והוא כדעת ר' יצחק שם שחייב על הכלים בבור של נזקים, וע"י שיש ק"ו צריך ב' מעוטים, ובגמרא דידן מ"ל דפטור על הכלים גם בבור של נזקים ואין כאן ק"ו, ודי במעוט אחד, ובס' פ"י באר שלהירושלמי ידעינן שור ולא אדם מן והמת יהיה לו ומת אדם אסור בהנאה כמו שהאריך בזה בפ"א ד"ה יצא אדם עיי"ש. ויש להוסיף עוד עפמ"ש במשנה (דף נב) נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו חמור וכליו ונתקרעו, שבכלי השור שייך שבירה ובכלי החמור שייך קריעה (כמ"ש רש"י בדף כח ע"ב) והקרועים יכולים לחזור ולתפרם לא כן השבורים וא"כ כלי השור הם כעין מיתה ששבירתן זו מיתתן, וכלי החמור הוא נזקין. ולשטת הירושלמי דבבור של נזקין חייב על הכלים צריך רבוי ביחוד שבבור של מיתה פטור אף כלי החמור שהוא נזקין הגם שיש ק"ו, משא"כ לשטת ש"ס דילן שגם בבור של נזקין פטור על הכלים א"צ למוד מיוחד:

ונפל שמה. משמע שנפל לתוך הבור, ועז"א במשנה (דף נב) נפל לפניו חייב היינו אם נפל לתוך הבור, לאחריו פטור היינו חוץ לבור, ומה שהוסיף במכלתא אבל בבור בין לפניו בין לאחריו חייב הוא לפרש בל נטעה שפי' כרב (בדף נג) לפניו ממש, עיי"ש:

ת פירוש שאם חפר אחד בור תשעה ובא אחר והשלימו לעשרה האחרון חייב בין שמת בו השור בין הוזק מפני שבתשלום הי' אית בו מיתה ונזקים והראשון פטור מכלום אף מן הנזקים דאי ממיתה לא איצטריך קרא דהא לא עבד שיעור מיתה ופשיטא דפטור ממיתה:

א פי' ולא תימא דלא סגי ליה בכסוי אלא עד דסתים ליה בעפרא קמ"ל:

ב דאי ברשות היחיד מצי אמר לו מזיק לניזק תורך ברשותי מאי בעי והוא הדין בחופר בור בכל מקום שלא יוכל לומר תורך ברשותי מאי בעי והרב לא בא למעט אלא בחופר בור ברשות היחיד (ב"ק דף מט):

ג (רא"ם) תימה דבבא קמא דף נ"ד מפרש תלמודא לנפילת הבור כסף ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלים וכו' וי"ל הא דבעי הכא לימוד דכסף ישיב לבעליו דאי לאו קרא הוה אמינא ונפל שמה הוא כלל שור או חמור הוא פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט שור וחמור אין מידי אחרינא לא ואין הגזירה שוה יכולה לבטל הכלל ופרט קא משמע לן כסף ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלים והכלל ופרט בטל ולפי זה לא איצטריך אחר כך גזירה שוה דשור שור משבת וה"ל למכתב ונפל שמה הנופל שור וחמור למה לי אלא שור ולא אדם וכו':

ד גזירת הכתוב ולא שנא בר דעה ולא שנא לאו בר דעה ואפי' בלילה ואפי' סומא:

ה פירוש כגון שנפל בבור חמור עם כליו ונתקרעו הכלים חייב על הבהמה ופטור על הכלים: