אור החיים על שמות פרק כ

וידבר וגו׳ את כל הדברים וגו׳. טעם זכרון שם אלהים בנתינת תורה, לומר כי התורה נתנה ממדת הדין וממדת הרחמים, מדת הדין וידבר אלהים, מדת רחמים אנכי ה׳, עוד הודיע סוד אמרו (מלכים א יח:לט) ״ה׳ הוא האלהים״, כי דבר אלהים אנכי ה׳, והוא מה שאנו מיחדים פעמים באהבה בפסוק ״שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד״:

עוד יתבאר על דרך שאמר רב קטינא (מנחות מא,א) ״ענשיתו אעשה״ וכו׳, עד כאן, הרי שעל עשה לא יעניש הכתוב. לזה אמר ה׳ כי יביא ה׳ במשפט ענש על כל הדברים גם לעשין הרשומים בעשרת הדברות: אמונתו יתברך שהוא עקר הכל הרשומים בתחלת דבר ה׳ ״אנכי״ וגו׳, שבת, כבוד אב ואם. על אלו, הגם שהם עשה, יש אלהים שופטים בארץ, והוא אמרו וידבר אלהים שהוא בחינת הדין ״את כל הדברים״, בין עשה בין לא תעשה.

עוד ירצה באמרו את כל הדברים, לומר כי אין חפץ במקבל תורה אלא אם יקבל כל התורה, וכל המקבל עליו תורה חוץ ממצוה אחת אין לו תורה (בכורות ל:).

עוד ירצה על פי מה שהקדמתי בפרשת בראשית, כי כשידבר ה׳ בתגברת המכנית לשם אלהים, ידבר דברים מפלאים אשר אין הפה יכול לדבר, והוא שיאמר הדברים שלמים וכן רבים בדבור אחד כאשר עשה בבריאת עולם, כמו כן ביום מתן תורה דבר בתגברת את כל הדברים בדבור אחד.

ואמרו תיבת לאמר יתבאר בהעיר מה שיש להעיר בנסח עשרת הדברות, מדוע שנה הכתוב נסח דבור מדבור, כי בתחלה התחיל לדבר בסדר זה: אנכי ה׳ אלהיך, הוצאתיך, על פני, כי ה׳ הוא המדבר על עצמו יתברך שמו, ואחר כך יצא לדבר בדרך אחר: את שם ה׳ אלהיך, לא ינקה ה׳, שבת לה׳ אלהיך, כי ששת ימים עשה ה׳, שהיה לו לסים כדרך שהתחיל על זה הדרך: ״לא תשא את שמי, כי לא אנקה, כי ששת ימים עשיתי״ וגו׳.

אכן יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (מכות כד,א) ״אנכי״ ו״לא יהיה לך״ מפי הגבורה שמענום, פרוש, בתגבורת הדבור יובן כי כאשר דבר ה׳ עשרת הדברים בדבור אחד כמו שכתבנו בסמוך, אין האזן יכולה לשמוע כל הגבורות. וכשהשמיעם לישראל, השיגו הם שמוע שתי דברות מהם, שהם דבור ״אנכי״ וגו׳ ודבור ״לא יהיה לך״, ויצתה נשמתם, כאמרו (שיר השירים ה:ו) ״נפשי יצאה בדברו״, ולא יכלו הבין עוד. ושאר הדברות נחצבו להבות אש מקולו יתברך ועמדו סדורים על הר סיני, עד שחזרה נשמת ישראל בטל חיים. באו הדברות שהם קולות האדיר ברוך הוא והיו מדברות לכל אחד מישראל. ולזה תמצא ש״אנכי״ ו״לא יהיה לך״ נחקקו בתורה כסדר שאמרם ה׳: ״אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך״, כי האלוה בכבודו מדבר נוכח לישראל בעד עצמו ברוך הוא, וכמו כן במצות ״לא יהיה לך״ גם כן ידבר כסדר זה. אבל משם ואילך ידבר קולו יתברך בעד מלאכו, כאמרו ״שבת לה׳ אלהיך״, ״כי ששת ימים עשה ה׳״, ״על כן ברך ה׳״ וגו׳, וכן כלם, כי אינו יכול הקול לומר ״שבת לי״ וגו׳, ״עשיתי את השמים״ וגו׳ ״ונתתי״ וגו׳, כי אינו אלא מלאכו יתברך, והבן ויערב לחכך.

והגם שאמרו זכרונם לברכה (מכות כג:) כי משה אמרם לישראל, אפשר כי משה היה בו כח ושמע כלם, וכשבאו הקולות לדבר לישראל היה קולו של משה גם כן מדבר. ואולי כי לזה רמז הכתוב באמרו (שמות יט:יט) ״משה ידבר והאלהים יעננו בקול״. ותמצא שאמרו זכרונם לברכה (שיר השירים רבה א:ב) שכל דבור ודבור היה עומד על כל אחד ואחד מישראל ואומר לו ״תקבלני עליך״ והוא אומר לו ״הן״ ומחבקו ומנשקו ועולה ומתעטר על ראשו. ולפי זה יתישב אמרו לאמר על זה הדרך וידבר אלהים את כל וגו׳, פרוש בתגברת האלהים ודבר כלם בדבור אחד, גם עשה כח בדברות שהם בעצמם יאמרו לישראל כשיצטרכו, כמו שכן היה, כי כשלא יכלו ישראל לשמע כלם מהגבורה דברו הם אליהם כמו שכתבנו.

עוד יכון באמרו לאמר, כי יש בסדר זה שנדברו בו הדברים מעלה ורוממות לישראל, על דרך אמרו (דברים כו:יח) ״וה׳ האמירך״ וגו׳, כי הרבה תועליות נמשכו מזה שפסקה זוהמתן, וזה יסוד קנית הקדשה בהם לעולם.

עוד יתבאר הכתוב על דרך אמרם זכרונם לברכה (תנחומא תולדות) שאין הקדוש ברוך הוא מיחד שמו על הנבראים בחיים חיותם, משום (איוב טו:טו) ״הן בקדושיו לא יאמין״, ולזה לא יחד שמו על אברהם לומר עליו ״אלהיך״ אלא אחר מותו. והוא אמרו וידבר אלהים את כל הדברים האלה, פרוש בתגברת הדבור כמו שפרש דברים שאין האזן יכולה לשמע, והטעם הוא לאמר להם ״אנכי ה׳ אלהיך״, פרוש ליחד שמו על כל אחד ואחד מהם לומר לו ״אלהיך״, אשר על כן השמיעם את קולו ליסרם להפריד מהם הזוהמא, ובזה יהיו ראויים לומר להם כן.

ולדברי רבותינו זכרונם לברכה (שבת פח:) שאמרו שפרחה נשמתם, נמצאת אומר כי כשיחד שמו עליהם היה זמן יציאת נשמה, אז אמר לכל אחד מהם ״אלהיך״, והגם שהיו בחיים ושמעו גם כן ״לא יהיה לך״ וגו׳, לא יתיחס לה אחור, כי הכל אמר ה׳ בדבור אחד ולא קדמה אפלו אות לחברתה.

עוד אמרו לאמר יכון אמרם ז״ל (זהר ח״ב צג:) שכל התורה כלה רמוזה בעשרת הדברות, והוא אמרו לאמר פרוש דברים אלו יש בהם אמרות אחרות כלולות ורמוזות. וראיתי לתת טעם טוב בהשמעת ה׳ לישראל שתי דברות ״אנכי״ ו״לא יהיה לך״, כי הם שני שרשים לשני כללות המצוות: מצוות עשה ומצוות לא תעשה. אנכי היא עקר ושרש כל מצוות עשה, לא יהיה לך וגו׳ היא עקר ושרש כל מצוות לא תעשה, לזה נטע ה׳ בהם מפי אל עליון שרשי שני עקרי המצוות שבזה לא תמוט תורה מזרענו לעולם ועד.

אנכי ה׳ אלהיך וגו׳. טעם כפל אשר הוצאתיך מארץ וגו׳ מבית עבדים, פשט הדברים הוא שכונתו להגדיל עוצם שביתם שהיו בארץ מצרים, מקום שאסיריו לא פתח (ישעיהו יד:יז) וגו׳, נוסף על הפלגת טמאתה, ועוד שהיו שם בגדר עבדים והוציאנו ה׳.

עוד יכון ה׳ לומר על זה הדרך: אנכי ה׳ אלהיך – הנה הזכיר בתחלת דברי ה׳ שני ענינים: האחד היותו ה׳ ברוך הוא שם הוי״ה, זה יגיד האמונה כי ממנו יתברך ובמאמרו היה כל הוה וכל מה שהיה ומה שיהיה, גם יגיד על הויתו יתברך היה והוה ויהיה. והשני אמר ״אלהיך״, פרוש שעליהם לקבל מאמרו וגזרותיו, וכל הממרה את פיו יכנו אלוה. וכנגד שתי בחינות אלו בא האלקים להכריח כל אחת מהם בהוכחה שאין עליה טענה. כנגד אמרו אנכי ה׳, זה לך האות אשר הוצאתיך מארץ מצרים. דע כי באמצעות יציאת מצרים הכחשו כל הדוברים שקר שיש חס ושלום אמונה זולתו, כי הכחשו המאורות כי לא אלהים המה בהחשיך ה׳ מאורם, הכחשו הימים כי ה׳ עשה בהם אותות והפכם לדם, הכחשה הארץ בהכותה ה׳ ותשרץ שרצים רעים, הכחשו בעלי חיים שאין בהם ובמזלם חוזק, הכחשו כל אלוהות בעשות ה׳ בהם שפטים, הרי כי ה׳ הוא אדון כל הוה ושולט על הוה ומכחידו וגוזר על אין ויהיה כאשר עיני כל ישראל רואות. וכנגד מה שאמר אלהיך שצריכין לקבלו עליהם לאלוה לקים כל דבריו, אמר טעם הדבר מבית עבדים, פרוש, כי לצד שהיית עבד לזולת ואני הוצאתיך מעבדותם, שורת הדין נותנת כי תקבל אלהותי עליך לקים כל דבר.

עוד ירצה בכפל מארץ מצרים מבית עבדים להודיע סוד כמוס כידוע ליודעי חן, כי נשמות ישראל שיצאו ממצרים הן הנה שהיו טבועים בטמאת מצרים, ובאמצעות יעקב אבינו ובניו אשר ירדו מצרים הוציאו אותם, כאמרו (בראשית מו:ג) ״כי לגוי גדול אשימך שם״. ועין מה שפרשתי שם, ואמרו יודעי נסתרות לה׳ כי הוא עצמו שאמר הכתוב עליו (דברים ד:ז) ״כי מי גוי גדול״ וגו׳ שעמדו בהר סיני. וכפי זה יתבאר הכתוב על נכון אמרו אשר הוצאתיך מארץ מצרים הוא הוצאת הנשמות משביתם בטמאת מצרים, פרוש שבררם באמצעות מועצותיו יתברך, אבל עודם במצרים בבית עבדות, ואמר מבית עבדים כנגד מה שהוציא העם המברר לבל ישתעבדו בהם שונאיהם.

עוד ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (ירושלמי סוכה ה,ד) בפרוש ״יושב תהלות ישראל״ כי לא נתרצה הקדוש ברוך הוא בתהלת מהלליו כשאמרו אלהי עולם ולא אלהי המלאכים, אלא כשאמרו ״ברוך ה׳ אלהי ישראל״, והוא אמרו אנכי ה׳ אלהיך, פרוש שלא נתרציתי בשום כנוי המעלות אלא בקריאתו אלהיך, ובזה פרסם מעלות ישראל בעליונים. וכנגד פרסום בתחתונים אמר אשר הוצאתיך וגו׳, פרוש מקום שאין מציאות לצאת משם, והיתה הוצאתך פרסום גדול לכבוד ולתפארת. וצא ולמד מדברי יתרו שהוא אחד המיחד מהאמות. ואמרו מבית עבדים, פרוש לא הוצאתיך בדרך שישאר עליך שם עבדות. המשל, אם היה ה׳ מוציאם בדרך בריחה וכדומה, הגם שהיתה ההצלה נכונה, אף על פי כן שם עבדות לא יעקר מהם כי אלה עבדי פרעה. וממה שהוציאם בכמה נוראות עד שאמר פרעה ״הרי אתם לעצמכם, הרי אתם בני חורין״ וכו׳ (ילקוט ר״ח), ועוד לו כשרדף שעשה ה׳ הפלא הגדול בהטבעתו בים, בזה פקע שם עבדות מהם.

עוד ירצה לדבר עם הנפש ועם הגוף. כנגד הנשמה אשר תכיר בחינת הרוחניות אמר אנכי ה׳ אלהיך, כי הנשמה תכיר בחינת האלהות. ואולי באותו רגע עצמו היתה יציאת הנפש והכירה אלוה שלה כשאמר לה ״אנכי״, ולזה אמר לשון יחיד אלהיך, כי בחינת הנשמות הקדושות מתאחדת היא ואין בהם פרוד בעולם הפרוד שהוא עולם הזה. ותמצא שאמר דוד בדברי הימים (א יז,כא): ״ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ״, פרוש אפלו בארץ במקום הפרוד הם גוי אחד, כי נתקדשו ונעשו בארץ כמלאכים, והוא השבח שמשבחם בו דוד עליו השלום. וכנגד בחינת הגוף וחיותו שהוא בחינת הדומה לחיות הבהמי, אמר הכרת חסד עולם הזה כי לא תוכל בחון בחשק רוחניות הנאור.

עוד ירצה אנכי ה׳ אלהיך, פרוש, קודם ביאתך לעולם הזה, כי אתה אור מאור הקדוש חלק ה׳, כאמרו (דברים לב,ט) ״חלק ה׳ עמו״. ובחינה זו תגידנה תיבת ״אלהיך״, כי לא יתיחס דבר זה אלא לבחינת הקדשה שהוא מאורו יתברך, כידוע ליודעי חן וכנרמז ברובי מאמרי רז״ל. ואמרו אשר וגו׳, פרוש, אשר על כן הוצאתיך מארץ מצרים, ובזה הגיד טעם אשר הרעים והרעיש ה׳ תבל ויושביה שמים וצבאיה בשביל ישראל להוציאם, כי מהנמנע שיציל חלקי הקדשה ולקרבם אליו.

עוד ירצה על זה הדרך, אנכי ה׳, פרוש, בין בזמן שאני מתחסד עמך אהיה לך לרבון, בין בזמן שאני מיסרך ומוכיחך אהיה אלהיך.

עוד ירצה על דרך אמרו (תהילים קטז:ד) ״כוס ישועות וגו׳ ובשם ה׳ אקרא צרה ויגון וגו׳ ובשם״ וגו׳, ודרשו זכרונם לברכה (ברכות ס,א) מברכין על הרעה בשמחה כשם וכו׳, והטעם כי בחינת המוסר מה׳ אינו אלא לצד הטוב והחסד, והוא אמרו אנכי ה׳ פרוש מדת החסד והרחמים אפלו כזמן אלהיך, פרוש שאני מיסרך.

עוד ירצה באמרו מארץ מצרים מבית עבדים על זה הדרך: אני אשר הוצאתיך מארץ מצרים, אני עתיד להוציאך מבית עבדים, וזה ירמז על גלות האחרון אשר שעבדו בישראל כל אומה ולשון כמשפט הרגיל בעבד, ורמז ה׳ כי יוציאנו מבית זה.

עוד ירצה על זה הדרך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ואם תאמר ולמה הוצאתנו משם ולא הגדלת חסדך עמנו שהיה ה׳ ממשיל ישראל שם בארץ אויביהם ויעבידו בעובדיהם וישלטו בהם ויקחו את ארצם מידם וישבו בה לעיניהם, ויש בזה יותר נחת רוח לישראל והגדת עצם היכלת כי יש אלהים שופטים בארץ ושולטים בה. לזה אמר ה׳ כי טעם הדבר הוא לצד שהארץ היא בית עבדים, פרוש על דרך אמרו (דברים לב:ח) ״בהנחל עליון וגו׳ יצב גבלת עמים״, ואמרו זכרונם לברכה (זהר ח״א קח:) כי ה׳ חלק מקומות העולם לשרי מעלה זולת ארץ כנען אשר בחר לו לשמו כביכול, והוא אמרו מבית עבדים, פרוש, מקום שהוא של עבדים של ה׳, פרוש שממשלתו ממשלת שר אחד מעבדי ה׳, ולא רצה ה׳ שיהיו ישראל תחת ממשלת השרים אלא תחת ממשלתו יתברך בכל, והוציאם מארץ מצרים לצד שהיא בית עבדים לתת להם ארץ אשר היא בית אלהים.

לא יהיה לך וגו׳. פרוש, לצד שקדם לצוות על אמונתו יתברך, והוא דבר שעקרו בלב, לזה אמר כי כמו כן יצטרך להרחיק מלבו אלהות הזולת, הגם שלא יוציאנו בשפתיו, והוא שדקדק לומר בתיבת לך, פרוש, אפלו במחשבתך. וכפי זה מצינו אזהרה למחשבת עבודה זרה שאמרו זכרונם לברכה (קידושין לט:) בפסוק (יחזקאל יד:ה) ״למען תפש״ וגו׳ שה׳ מעניש על מחשבת עבודה זרה, ואמרו זכרונם לברכה (זבחים קו:) אין ענש בלא אזהרה, הרי לך אזהרתו.

עוד ירצה לומר, כי כל עבודה זרה שבעולם אין פעלת העובד פועלת הדרגה בנעבד לעשותו אלהים, כאשר תעשנה פעלת איש ישראל, כי נותן כח גדול בבחינת הרע וכופה חס ושלום בחינה המעלה לפני בחינת הרע רחמנא ליצלן, והוא אמרו לא יהיה לך אלהים, פרוש הויה שלך תעשנו אלהים.

עוד ירצה, כי באמצעות העובד הוא ממציא הויה אחת שהיא אלהים, מה שלא היה כן קודם.

עוד ירצה לומר, כי אל זר אשר יעשה האדם זולתו יתברך, הוא השופט נקמה מעובדהו, על דרך אמרו (ירמיה ב,יט) ״תיסרך רעתך״.

עוד ירצה, כי בעשותו אל זולתו יתברך, מהנמנע שיהיה לו אחד, והגם שהוא לא ירצה לעבד אלא לאחד, יתחיב לעשות רבים כי אין אחד, והוא אמרו לא יהיה לשון יחיד וגמר אמר אלהים אחרים. או ירצה לומר כי כשיתחיל לעבד אחד, לסוף יעבד רבים. וצא ולמד מדברי נביאי ישראל (סנהדרין קב:) רבוי האלוהות שהיו ישראל עובדים בארץ בעונות.

ואמרו על פני יתבאר על פי מה שכתב רמב״ם בפרק ט׳ מהלכות יסודי התורה, כי יאמן נביא בדבריו אם יאמר לעבור על מצוה אחת ממצוות התורה לפי שעה על פי ה׳, ודוקא בשאר מצוות חוץ מעבודה זרה שאפלו לפי שעה הרי זה נביא שקר ובן מות הוא, וזה הוא אמרו על פני פרוש בכל פרטי הזמנים, כי כבר הקדים הודעתו יתברך בהזכרת שמו כי הוא היה והוה ויהיה באין הפסק, ומעתה הרי זה הכניס בכלל האסור כל הימים והשעות והרגעים, שכלם בכלל אסור לא יהיה.

עוד ירצה באמרו על פני – רמז לשלול טענת כת הטועים שעושים עבודה זרה לאמצעי, לטענת שלילות המצאו חס ושלום. לזה אמר ״על פני״, פרוש, כל ההווה בעולם הוא על פני, כי עיני ה׳ משוטטים בכל הארץ.

עוד ירצה לתת טעם לאזהרתו, כי כפי שכל אנושי ירחיק הדבר מטעם כי כל עובד אינו עובד אלא לאחד ממשמשיו יתברך, ואדרבה מגדלת העבד גדלת האדון נודעת, ואם כן העובד לשמש ולירח הרי זה עובד עבדיו ומשמשיו יתברך, ולמה יקפיד ה׳ על הדבר? לזה אמר על פני, פרוש, לסבה שאני מתכעס על הדבר שמשימים אל ללא אל. ותבת ״פני״ לשון כעס, על דרך אמרו (שמות לג:יד) ״פני ילכו״ וגו׳, וכמו שאמר לבסוף ״כי אנכי וגו׳ אל קנא״.

עוד ירצה על פני – על סבת פני, לבל תהיו נמנעים מהביט אל האלהים, כי אין לך עונג בעולם כראות פני ה׳ בעולם הנשמות, כי הוא זה תכלית המקוה, והזהירם ה׳ לבל יסבבו מניעת עצמם מהשגה זו.

עוד ירצה על דרך אמרו (דברים כח:י) ״וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך״, ומעתה כשעובד אלהים אחרים הנה הוא משרה בחינת הרע על הפנים אשר שם קנתה הקדשה מקומה.

לא תעשה לך פסל וגו׳. צריך לדעת, אחר אמרו ״לא יהיה לך״ וגו׳ ואפלו במחשבה, מה צרך עוד לצוות על מעשה הפסילים? ואם לצוות על עשיתם אפלו לזולת, אם כן לא היה לו לומר תבת ״לך״. עוד, לא היה לו לגמר אמר לא תשתחוה אם לא באה האזהרה אלא על מעשה אומן. עוד, למה קרא לצלמים בשם פסל? עוד צריך לדעת, למה הצרך לומר פעם אחרת ה׳ אלהיך, שהיה מספיק לומר ״כי אנכי אל קנא״ וחוזרים הדברים להמדבר בתחלה ״אנכי ה׳ אלהיך״. עוד צריך לדעת, למה הצרך לתת טעם כי וגו׳ אל קנא, הלא בלא טעם זה יתחיבו לקבל גזרת מלכו של עולם ברוך הוא?

ונראה שיכון לומר אסור מין עבודה זרה חוץ מהמזכר בפסוק ״לא יהיה לך״, והוא כי יאמר אדם, האמת כי ה׳ הוא האלהים וכל זולתו אין, אבל לצד עצם גדלתו תתמעט תכונת האדם והשגתו לדבר לפניו ולשאל פרטי שאלותיו, כי אינו ממוסר גדר הכבוד שתבא בריה שפלה אפלה כמוני ותשאל שאלות מלפני המלך הגדול והנורא, ולפעמים ירבה בפרטי צרכיו דקים ורבים, ואיך יהיה לו כל כך עזות פנים להרבות לשאל דקדוקי השאלות. אשר על כן יתיעץ בדעת יצרו שיבחר לדבר דבריו לפני אחד ממשמשי עליון המשמשים לפניו במרום, והוא יעזר לו גם יהיה אמצעי לדבר דבריו לפני המלך הגדול בדבר הגדול אם יצטרך, ובאמצעות כן כבד יכבד את השמש ההוא ויברכהו וישתחוה לפניו בדרך כל הכבוד והמעלה, שבזה יתרצה לשאת משאו עליו לעשות לו צרכיו. ודע כי טעות זה בה טעו רב העובדים עבודה זרה, כי יודעים הם שעובדים ללא אלוה אלא כדי שיהיה להם לאמצעי וכו׳ כנזכר. ובחינה זו לא יקרא לה שם אלוה אלא פסל, כי הוא יודע כי לא אלוה הוא וזה הוא פסלותו שאין בו כח אלהי ופסלת הוא לפני העקר שהוא הבורא עולם. או קראו פסל כי הוא עומד להתפסל כשיעבירנו ה׳ מממשלתו על ידי סבה או על ידי סבת זה המשתחוה לו שיהא גורם להתפסל, על דרך אמרם זכרונם לברכה (איכה רבתי פ״ב) במעשה דור המבול שאמרו ״אנו משביעים לשרים הממנים״ וכו׳, וה׳ העביר ממשלת השרים, כאמרו (ישעיהו מ״ג:כ״ח) ״ואחלל שרי קדש״. וצוה ה׳ גם על בחינה זו ואמר לא תעשה לך פסל, פרוש, הגם כי לך בעצמך בדעתך שהוא פסל, אף על פי כן לא תעשהו לך.

וחזר ופרש מה הוא המעשה, ואמר לא תשתחוה להם וגו׳, ואמר הטעם להאסור כי אנכי ה׳ אל קנא, פרוש, מתקנא אני על הדבר הגם שיהיה בדרך זה. ולהבין תכן הכונה, הנה מצינו לה׳ שהזכיר פרט זה של הקנאה בפרשת נשא (במדבר ה:יד), דכתיב ״ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו״ וגו׳, הנה לפעמים יתקנא אדם באשתו על בנו ועל עבדו. וכבר ידעת כי ישראל בבחינת כלה הם, כרמוז בארך בספר קדש קדשים שיר השירים. ומעתה כשישראל עושים להם בעלים, הגם שלא ימרדו ולא יכחידו בבורא כי הוא אדון האדונים, השכל יחיב כי יתקנא הבעל. והמשל בזה אשת מלך כי תאהב עבד מלך או בנו להכין דקדוקי פרטים הצריכה להם ותחבקהו ותנשקהו, האם לא יתקנא המלך לדקרה בחרב? כמו כן הדבר הזה. והמבחין אפן דבקות נפש עם בני ישראל עם הבורא בחפיצה בחשיקה בדביקה באהבה רבה ישיג התבוננות המשכל. והוא מה שאמר כי אנכי ה׳ אלהיך, דקדק לומר ״אלהיך״ לרמז האמור, והוא סוד השראת שכינתו יתברך על ישראל ויחוד שמו, והמשכיל יבין. ולזה תמצא כי אמר הכתוב (דברים ד:יט) ״אשר חלק ה׳״ וגו׳ לכל העמים, כי העמים שריהם שרי מעלה והם המושלים בהם, לא כן בני ישראל, הוא מלכנו הוא שרינו הוא אלהינו, ברוך הוא.

ובדרך רמז ירמז אמרו לא תעשה לך פסל, פרוש, שלא יפסול את עצמו, כי בחטא האדם בעון עבודה זרה שהיא כנגד כל התורה כלה מטבעו נפסל ויוסר צלם אלהי, דכתיב (תהלים לט:ז) ״אך בצלם יתהלך איש״, ולא יראו פניו למעלה, ונכנס בגדר איסור לבני אל חי לבל יסתכלו בפניו, כמאמר הנביא למלך ישראל (מלכים ב ג:יד) ״לולי פני יהושפט״ וגו׳.

פקד עון אבות וגו׳. פרוש, לצד כי אמר שהוא קנאי ברוך הוא, וידוע הוא כי הקנאות תפעיל סמוך לדבר המתקנא עליו, ורואים אנו הכחשת הדבר חס ושלום, כמה וכמה מרדו ופשעו ועשו והצליחו ולא נגעה יד הקנאי. לזה אמר פוקד, פרוש, ואם ראית הפכיות הקנאה דע כי אני פוקד, פרוש, זו היא מדתי שאין אני נפרע מעושי רשע מיד ומאריך אפי עד דור שני ושלישי ורביעי, פרוש לפעמים, ואין אני מאריך אפי אלא עד זמן זה. והטעם, כי אם היה ה׳ מתקנא לאדם תכף, אין קיום לנבראים, לזה מתחכם ה׳ לעושי רשעה ומעלים עין מלאבדם בעולם הזה כדי שיקומו בניהם, אולי ייטיבו דרכיהם ונמצא עולם קים בהם, גם יועיל לאבות לזכותם בעולם הבא כאמרם (סנהדרין קד,א) ברא מזכה אבא. ואם דור שני התעיבו כמעשה אבות אז יפקד עליהם עון אבותם אתם ימקו, ועדין ישנו לקנאות רשע האב בפרעון הבנים. ולפעמים יוסיף ה׳ להאריך אפו גם לדור שני ותולה להם עד דור שלישי לטעם עצמו האמור, וכשירשיעו יפקד עליהם וכו׳. ולפעמים יוסיף גם כן להאריך אפו גם לדור שלישי, אבל דור רביעי אין עוד תקוה להם, כי השרשו בקלפה לא ינתקו ממנה, ובערה בם קנאת ה׳ עונם ועון אבות אבות אבותם מדור ראשון יחרב, והטעם כי כלם בחינת רע שלשלת אחת. ואשכילך כי בערך האדון ברוך הוא אפלו כשיאריך אפו עד דור רביעי יקרא מיד, כי שלשה וארבעה דורות הם שלש מאות שנה ויומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנה, וכמו שיאמר תכף ומיד בערך האדם שש ושבע שעות כמו כן יהיה בערך האדון שלש מאות שנה. ובזה תמצא ישוב טעם למה האריך ה׳ לומר על ועל ולא אמר בדרך כלל ״פוקד עון עד רבעים״, כאמרו בעושה חסד לאלפים, כי ישתנה זה מזה, והבן, ועין בסמוך:

ודע כי התבוננות בדבר זה שאין ה׳ מתקנא בעושי רשע הוא דבר מבהיל, ומה גם רשע מאריך ברשעתו ומצליח ברום ההצלחות. והמשכיל בגדר אשר גבל הבורא שהוא לארבעה דורות יצדיק משפט ישר, והוא שאמר אסף (תהלים עג,יז) ״אבינה לאחריתם״, פרוש, אחרית קצבת הדורות אשר קצב ה׳. ודע כי כח בחינת הרע ישנו עד ארבעה דורות ולא יפרע ה׳ מדור חמישי עון אבות הראשונים שהוא חמישי להם, מה שאין כן בחינת הטוב שתגדל עד אלף ואלפים.

ועשה חסד לאלפים וגו׳. פרוש, שגם עושה חסד אין הקדוש ברוך הוא משלם לו כל חסדו תכף ומיד, אלא בוחר לו אפן פרעון הנאות לו לדורות, והולך ופורע בכל דור אשר יצטרך אליו, ויש בו דבר המעמיד הגנה והצלה עד אלפים, והוא מאמרם זכרונם לברכה (שמות רבה מד,ג) שאם היה הקדוש ברוך הוא פורע לאבות שכרם בעולם הזה, במה היו מתפרנסים בניהם בכל דור ודור ובגליות.

ואמרו ולשמרי מצותי, פרשו רבותינו זכרונם לברכה (סוטה לא,א) שאינה נמשכת עם ״לאלפים״, כי אלו שהם עובדים מיראה אם יצטרכו הדורות לזכותו לא יאריך אלא עד אלף, כמו שמפרש בפסוק אחר, דכתיב (דברים ז:ט) ״לאלף דור״ וגו׳.

לא תשא וגו׳. פרוש, לצד כי השבועה תגיד גדולות ונשיאות לה׳, יחשוב אדם כי ישבע בשמו יתברך לכבוד ולתפארת, כי הוא זה רבונו ושליטו, הגם שיהיה לשוא מה בכך אם הנשבע לו לא יכיר בשקרו, כי אם ידע שהוא אדונו של זה והוא באופן שלא יתגלה ההפך. לזה אמר לא תשא אפילו יש נשיאות לשם שאתה נשבע בו, כי לא ינקה ה׳ הגם שתהיה כונתו לשאת את שמו, כיון שהוא לשוא.

עוד ירצה, כי באמצעות שבועת שוא הוא נושא מעליו שם ה׳ הנקרא עליו, ומתלבש בבחינת הרע המתיחסת בשם שוא, כי שם ה׳ אמת והמזכירו בשקר פורח ממנו בחינת השם לסבת בחרו בשוא, וזה הוא שעור הכתוב לא תשא מעליך שם ה׳ אלהיך לסבת שוא, ואמר כי לא ינקה ה׳ לעושי כן.

עוד ירמוז שלא יהיה נושא עליו שם ה׳ שהוא אלוהו, ואומר לכל שהוא איש יהודי ועובד ה׳, והוא אמרו שם ה׳ שהוא אלהיך ולבבו לא כן יחשוב, והוא אמרו לשוא, ואזהרה זו שלא ירמה ב״ה לומר כי הוא מעבדיו ולא כן הוא. ובכלל אזהרה זו שלא יראה על עצמו שהוא צדיק יותר ממה שהוא.

זכור את יום השבת וגו׳. פרוש שיזכרהו מיום ראשון, ולזה הקדים המאחר, כי מן הראוי היה להקדים לומר ״ששת ימים״ וגו׳ ואחר כך יאמר ״זכור״, אלא נתכון לומר שהזכירה תהיה מיום ראשון, על דרך אמרם זכרונם לברכה (מכילתא) שכל יום יאמר ״היום יום א׳ בשבת״ וכו׳, פרוש ובזה יקדשו ולא יטעה בו.

גם ירצה לקדשו לשון הזמנה, על דרך אמרם זכרונם לברכה (ביצה טז,א) מחד בשבא לשבא.

גם ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (מדרש תהלים צב) כי יום ששי שבו נברא אדם הראשון וחטא ויצא חיב בדינו, בא יום שבת ונעשה סנגור לאדם לפני ה׳ ואמר: ״רבון העולם, לא נהרג אדם מעולם וכי אני מתחיל״ וכו׳, ונצול אדם. וכשראה אדם כחה של שבת התחיל לשורר ״מזמור שיר ליום השבת״. לזה אמר ה׳ זכור, פרוש, שיזכור את יום השבת אשר באמצעותו נתקים אדם ויוצאי חלציו, וראוי להחשיבו כי הוא דבר המעמיד לכל איש ישראל ויקדשו. ותמצא כי מי שנעשה לו נס ביום אחד יהיה היום ההוא מכבד וחשוב בעיניו תמיד מדי שנה בשנה, וזה יותר על בחינה זו שהשבת עצמו הוא המציל, ולזה אמר זכור להיות הדבר רחוק מששת ימי בראשית.

עוד ירצה על זה הדרך זכור את יום השבת, פרוש הזכיר שמו של שבת, והטעם לקדשו, כי כשאתה מזכיר שמו של שבת ביום זה בזה אתה מקדשו. וזה הוא שעור הכתוב זכור את יום, ומה יזכור? שבת. וטעם לקדשו, כי שמו של הקדוש ברוך הוא שבת כמאמר רשב״י (זהר ח״ב פח:), ואחר כך באר הכתוב מה יום מימים ואמר ששת ימים וגו׳ כי ששת ימים וגו׳, הא למדת כי על יום ז׳ של ששת ימי בראשית הוא אומר.

ששת ימים תעבד וגו׳. צריך לדעת לאיזה ענין יצו ה׳ לעבד בששת ימים. גם מה היא כונתו באמרו ועשית וגו׳. ונראה כי יכון על דרך מאמר הכתוב בפרשת בהר סיני (ויקרא כה:כ) ״וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית וגו׳ וצויתי״ וגו׳, והם הדברים הנאמרים כאן לפי מה שקדם לומר ״זכור את יום השבת לקדשו״ שאין בו דברי חול, אם כן העושה ואוכל דבר יום ביומו, מה יאכל ביום המקדש, לזה אמר ששת ימים לבד תעבד ובהם תעשה כל מלאכתך, פרוש, הצריכה לך לששי ולשביעי, על דרך אמרו (שם) ״ועשת את התבואה לשלש״ וגו׳, כי מבטיח ה׳ לשומרי מצוותיו.

עוד ירצה לצוות לבל יחשוב במלאכת חול בשבת, והוא אמרו ששת ימים וגו׳, ויהיה בעיניך כאלו עשית כבר כל מלאכתך שיש לך לעשות, והוא על דרך אמרם זכרונם לברכה (מכילתא): שבות כאלו מלאכתך עשויה, שזולת זה יחשוב מחשבות לכונן מלאכתו ואשר יחסר מהמלאכה לעשותה בחול, וצא ולמד ממעשה החסיד (שבת קנ:) שקנס עצמו על אשר חשב לגדור גדר נפרץ בשבת לבל יבנהו עוד וכו׳:

ויום השביעי וגו׳. פרוש, כי בעשותו שבת לה׳ בזה אתה עושה ה׳ כי הוא אלהיך, על דרך אמרם זכרונם לברכה (שמות רבה כה) כי שקול שבת ככל התורה כלה. ואולי כי רמוזה היא כל התורה בתבת שבת על זה הדרך: תרי״א הם מצוות שלא שמעום מפי הגבורה אלא מפי נביא, ושתי מצוות ״אנכי״ ו״לא יהיה לך״ שהם שתי מצוות שנצטוו מפי הגבורה, מצות ״אנכי״ היא מצות עשה ו״לא יהיה לך״ היא מצות לא תעשה. וכבר הודיעונו רבותינו זכרונם לברכה כי מצוות עשה יתכנו לשם הרחמים לפי שהם בבחינת קבלת שכר, ומצוות לא תעשה יתכנו לשם אדנ״י לפי שהם בבחינת הדין לעובר עליהם. והנה חשבון הוי״ה אדנ״י עולה צ״א ותרי״א הרי שבת.

עוד ירצה על דרך אמרם במסכת שבת (שבת קיח:) כל השומר שבת כהלכתו אפלו עובד עבודה זרה כאנוש מוחלין לו, והוא אמרו ויום השביעי שבת לה׳ בזה נעשה הוא אלהיך ולא זולתו, הא למדת שנמחל לו מה שקבל לאלוה זולתו יתברך.

עוד ירצה באמרו שבת לה׳, כי לא תהיה המנוחה והשביתה למנוחתו ולמרגועו, אלא למצות ה׳ אלהיו.

עוד ירצה על זה הדרך: ששת ימים תעבד וגו׳, ויום השביעי גם כן יהיה לך מלאכה אחת, ומה היא? שאתה עושה שבת לה׳ אלהיך, ולא מיעטתי לך יום השביעי אלא ממלאכתך של עצמך.

וינח ביום השביעי. כאן נתחכם ה׳ לאסור מלאכות אשר מנו חכמים ארבעים מלאכות [חסר אחת] שיש בהם מלאכה שאין בה שום טורח כלל בעשיתה, כמו שתאמר המוציא כלי מרשות היחיד לרשות הרבים או להפך וכדומה לזה רבים, וחיבה התורה מיתה עליהם. ויאמר אדם: מה טורח יש בדבר זה להתחיב? לזה אמר הכתוב כי ששת ימים וגו׳ וינח וגו׳, פרוש, דוק והשכל בטעם ותדע כי אין הדבר לצד הטורח לבד, והרי מי שנאמר בו (ישעיהו מ:כח) ״לא ייעף ולא ייגע״ ובו לא יצדק לומר מנוחה, אלא הכונה היא לצד הפעלה היוצאת אנו דנים, הגם שלא תהיה בה יגיעה וטורח. ולזה כל ששם מלאכה עליה, הגם כי יעשנה אדם בלא הרגשת דבר, הרי זה חיב עליה.

עוד ירצה על זה הדרך, כי ששת ימים עשה ה׳ וגו׳, פרוש כי לא עשה בתכונת בריאתם שיעמדו אלא ששת ימים, ומעתה יצטרך ה׳ לחדש הבריאה בכל יום, ובאמצעות נפש העולם שהוא השבת שברא ה׳ נח מהתמדת המלאכה, וכמאמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה י,ט) שהיה העולם רופף ורועד ובבא שבת עמד בקיומו, והוא אמרו וינח ביום השביעי, ויום זה מעמיד העולם עוד ששת ימים, ובכל יום ששי לערב שכלתה תכונת העולם יבא שבת ויקים העולם עוד ששת ימים אחרים וכן על זה הדרך, ועין פרשת בראשית (בראשית ב:ב).

למען יאריכון. אמר יאריכון שמשמע מעצמם, ולא אמר ״אאריך ימיך״. אולי שירצה לומר כי מצוה זו סגלתה היא אריכות ימים מלבד שכרה מה׳, כי יש מצוות שיש בהם סגלות נפלאות מלבד שכר אשר קבע להם ה׳, וזו גלה אותה ה׳.

דבר וגו׳. פרוש, ואם לצד כי כשידבר ה׳ עמנו נקבל גזרותיו, מעתה הרי אנו מקבלין ממך, ואם כן אין צורך בדבר, ולמה נסתכן? והוא אמרו פן נמות. עוד ירצה על זה הדרך דבר אתה עמנו ונשמעה, פרוש, יהיה כח בנו לשמוע, אבל אם ידבר ה׳ עמנו – פן נמות ולא נשמע:

אל תיראו. פרוש, שידבר עמכם עוד, כי לבעבור וגו׳, וכבר עשה ה׳ מחשבתו הטובה ועשה אתכם נס שהם מובדלים לטובה, כי פסקה זוהמתם באמצעות דבר האלהים. וגם טעם שני בעבור תהיה וגו׳, פרוש, כי בעקירת הזוהמא מהם הנה קנתה היראה שהיא שכינתו יתברך מקום להיות בתמידות על פניהם, כי צלם אלהי אשר יצר ה׳ את האדם בצלמו חזר לקדמותו. והרוחת שני דברים אלו הוא ״לבלתי תחטאו״, כי כל מי שיש לו בושת פנים שהיא יראתו האמורה, לא במהרה הוא חוטא.

עוד ירצה באמרו לבעבור נסות אתכם, כדי שלא תהיה לכם טענה למה לא ינבא ה׳ את כל ישראל, הרי נסה אותם בנבואה ולא יכלו עמוד.

לא תעשון אתי וגו׳. צריך לדעת אמרו תיבת אתי. ורבותינו זכרונם לברכה (מכילתא) דרשו שלא יעשו הכרובים ארבעה, והוא אמרו אלהי זהב שמעלה עליהם כאלו עשו אלהי זהב, ולא יעשו השנים של כסף ואם עשו מעלה עליהם וכו׳, גם שלא יעשו צורה לדמיון ה׳ להשתחוות לה (ראש השנה כד,א) וכונתם לה׳ ולא צורת שמשים של ה׳. ונראה לפרש הכתוב בדקדוק עוד למה חזר לומר פעם שניה לא תעשו לכם ולא הספיק במה שקדם לומר לא תעשון אתי וגו׳. עוד למה דקדק לומר תיבת לכם?

אכן יכון ה׳ לצוות על שני מיני עבודות אל אחר: האחד הוא העובד באמונת לבו כי מאמין בה וכוסף לעבדה, וכנגדה אמר לא תעשון אתי אלהי כסף, פרוש אלהי בכוסף, וזה יורה על העובד מאמונת לבו. ודקדק לומר אתי כי העובד עבודה זרה ברצון נפשו הוא ממשיך בשרש נפשו בחינת הרע שבשרש העון ההוא, והוא סוד (איכה רבה א,לא) נחש המקנן במגדל, כי כבר הודיענו הכתוב כי נפשות ישראל חלק אלוה ממעל, דכתיב (דברים לב:ט) ״חלק ה׳ עמו״, ובעבדו לעבודה זרה באמונת נפשו נותן מקום לס״מ ליכנס במקום שרש הנפש ההיא שהוא מקום הקדשה, והוא שאמר שלמה (משלי ל:כב) ״תחת עבד כי ימלוך״, והוא אמרו לא תעשון אתי, ואמר אלהי כסף פרוש לשון כוסף שהוא עובדו מכספו בו, רחמנא לצלן.

והשני, היודע בלבו אמונה שלמה כי הכל הוא צואה בלי מקום, אבל עובדה לסבת הנאה להנאת המועיל, כמו שתאמר שיתנו לו ממון על מנת לעבדה, ויאמר האדם בלבו ״רחמנא לבא בעי״ ובלבי אני מחרף ומגדף בעבודה זרה זו ואין מעשי אלא לתכלית הרוח, וכנגד זה אמר ואלהי זהב לא תעשו לכם, פרוש, הגם שאין לבו ונפשו מאמינים בה דבר אלא לצד שזה אהב הזהב ובשביל הנאת זהבו הוא משתחוה, אף על פי כן לא תעשו.

וגלה שחטא זה הוא דוקא בבחינת האדם שהוא פוגם עצמו וממעט דיוקנו, והוא אמרו לכם לצד שלא חטא אלא במעשה והמחשבה מנגדת כגלוי לפני יודע תעלומות, לזה לא יעשה החטא סבה שתכניע בחינת הרע את בחינת הטוב כמעשה הראשון.

חסלת פרשת יתרו