שמות כא, ד

אם אדניו יתן לו אשה. מכאן שהרשות ביד רבו למסור לו שפחה כנענית להוליד ממנה עבדים או אינו אלא בישראלית, תלמוד לומר האשה וילדיה תהיה לאדוניה, הא אינו מדבר אלא בכנענית, שהרי העבריה אף היא יוצאה בשש, ואפילו לפני שש אם הביאה סימנין יוצאה, שנאמר (דברים טו יב) אחיך העברי או העבריה, מלמד, שאף העבריה יוצאה בשש:

אִם רִבּוֹנֵהּ יִתֶּן לֵהּ אִתְּתָא וּתְלִיד לֵהּ בְּנִין אוֹ בְנָן אִתְּתָא וּבְנָהָא תְּהֵי לְרִבּוֹנָהָא וְהוּא יִפּוֹק בִּלְחוֹדוֹהִי:

אִין רִבּוֹנֵיהּ יִתֵּן לֵיהּ אִתְּתָא אַמְתָא וְתֵילִיד לֵיהּ בְּנִין אוֹ בְּנָן אִתְּתָא וּבְנָהָא תְּהֵא לְרִבּוֹנָהּ וְהוּא יִפּוֹק בִּלְחוֹדוֹי

אם אדניו יתן לו אשה בכנענית הכתוב מדבר או אינו אלא ישראלית ת"ל האשה וילדיה תהיה לאדניה הא בכנענית הכתוב מדבר זה לשון הברייתא השנויה במכילתא וכתב רש"י שהרי העבריה אף היא יוצאה בשש ואפילו לפני שש אם הביאה סימנים שנאמר (דברים טו יב) כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ואין זה מכוון כהוגן כי אם נאמר שהיא בישראלית לא במוכר את בתו לאמה שיוצאה בסימנים כי היאך יתננה לו אדוניו והוא אין בידו למוסרה לשום אדם אחר וכן הראיה שאמר שאף היא יוצאה בשש אינה אלא לדבריו שכתב במוכר עצמו שאינו נמכר אלא לשש והם בתלמוד דברי יחיד (קידושין יד) והלכה במוכר עצמו שנמכר לשש ויותר על שש ואם כן אין אשה יוצאה בשש אלא כשמכרה אביה אבל מה שאמרו הא בכנענית הכתוב מדבר מפני שאמר האשה וילדיה תהיה לאדניה שהילדים בכנענית לאדון שולד שפחה כנענית כמוה (שם סו) אבל בישראלית אפילו היתה גדולה ואפילו נאמר שתהא האשה רשאה למכור עצמה בניה של אב הן

אם אדוניו יתן לו. מצאנו אנשי לשון הקודש חולקים כבוד בתורת השמות אבל לא בפעלים. אמרו אדון גם אדונים. והוא לשון יחיד מיד אדונים קשה ובסמוכים אמרו אדוניו ולא אמרו אדונו. כי לא נמצא. ולשון המדבר אדני שאל. ואסור לאמרו בלשון רבים. שלא יתערב עם השם הנכבד. וככה אין ראוי שיאמר לשם על לשון יחיד כמו בכינוי אדני שאל. וככה מלת אלוה אמר רבי מרינוס זו כחו לאלוהו. ולא לאלוהיו. דרך בזיון:

אם אדניו יתן לו אשה. זאת האשה על דרך חכמינו היא כנענית ויתכן להיות פירוש כנענית על דרך מבני התושבים הגרים עמכם שכתוב מהם תקנו עבד ואמה. וככה כל עבד כנעני כי על שבעה גוים כתוב לא תחיה כל נשמה. ובשלמה כתוב מן הגוים אשר אמר ה' הם לא יבאו בכם ואתם לא תבאו בהם. וזה כתוב על צדניות חתיות. ולא מואביות עמוניות:

אם אדוניו. מגיד שרשות ביד רבו למסור לו שפחה כנענית להוליד ממנה כשהוא נשוי ישראלית מקודם לכן אבל כשאינו נשוי אינו יכול לכופו ולמסור לו שנא' אם בגפו יבא בגפו יצא. והטעם הוא שכשהוא נשוי ישראלית אינו נמשך אחר השפחה אבל כשאינו נשוי יהיה נמשך אחריה:

אם אדניו יתן לו אשה פרש״י שפחה כנענית. מכאן שהרשות ביד רבו למסור לו שפחה כנענית להוליד ממנה בנים. שמאחר שהרב חייב במזונות אשתו ובניו הרשות ביד הרב למסור לו שפחה כנענית להוליד ממנה עבדים. חז״ק הא כתיב בפרשת כי תצא לא יהיה קדש ומתרגם אונקלוס לא יסב גבר ישראל איתתא אמה. ושם פרש״י שאף הוא נעשה קדש על ידה שכל בעילותיו בעילת זנות שאין קדושין תופסין בה. יתן לו אשה הלשון מוכיח שהיא כנענית שהיה בידו לתתה לו שאם היא עברית אין לו כח להשיאה שלא לדעתה רק בתו קטנה דכתיב בה את בתי נתתי.

האשה וילדיה הילדים אחריה בכל מקום, וכן הוא אומר עבדך בן אמתך.

אם אדוניו יתן לו אשה. שימסור לו שפחה כנענית שיוליד ממנה בנים שיעבדוהו היא ובניה נשארים בעבדות האדון והוא יצא כשבא:

ואם בעל אשה הוא. בשעת מכירה שהיה לו אשה ישראלית כשנמכר ונכנסו שניהם בעבודתו בשביל פרנסתם לא היא ולא בניה תשאר אלא כמו שנכנסה עמו כך תצא עמו:

אם אדניו וגו׳. קשה למה התחיל לדבר לנוכח ״כי תקנה״, ותוך כדי דבור חזר לדבר דרך נסתר ״אם אדניו יתן לו״, ״תהיה לאדניה״, ״והגישו אדניו״, כל הפרשה בדרך נסתר, ומן הראוי היה לו להשלים הדבור כדרך שהתחיל ״אם תתן לו״, ״תהיה לך״ וגו׳, ״והגשת אותו״. והיה נראה לומר כי לא כנה הזווג לקונהו על דרך אמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה סח) כי הקדוש ברוך הוא מזוג זווגים, לזה אמר אם אדניו האמתי, כי לו בני ישראל עבדים, יתן לו אשה, אלא שלא יצדיק פרוש זה אמרו ״האשה וילדיה תהיה לאדניה״. עוד צריך לדעת למה הצרך לומר והוא יצא בגפו והלא הדבר מובן שיצא בגפו מאמרו ״האשה וילדיה תהיה לאדניה״. עוד צריך לדעת למה כפל לומר אמר יאמר:

אכן כונת הכתובים הוא, לצד כי יצו האל השתנות הדין ״אם בגפו יבא בגפו יצא״, פרוש שאין רבו יכול למסר לו שפחה כנענית אלא אם היה נשוי, כאמרם בקדושין (קידושין כ,א). ויאמר האומר: מדוע חקק ה׳ חקה זו להשתנות הדין, מה לי היה נשוי או לא? לזה בא הכתוב בחכמה לתת טעם, ואמר הטעם הוא אם אדניו יתן לו אשה שהיא שפחה כנענית כמובן מהענין, המשפט הוא שהאשה וילדיה תהיה לאדניה והוא העבד יצא בגפו, פרוש, בלא אשה כל עקר. ולהיות כן, אם יתן לו רבו אשה והוא פנוי מעולם, לא ירצה לצאת מעבדות לצד שתי סבות: האחד – אהבת אשתו ובניו, והשניה – שבצאתו נשאר פנוי, ושתים רעות יש לו ביציאתו. ולצד זה כל עבד איש לא יחפץ לצאת מאת רבו, מה שאין רצונו יתברך כן. אשר על כן גזר אומר שלא יתן לו רבו אשה אלא אם הוא נשוי, כי בזה יקל מעליו הפרדת אשתו ובניו, כיון שיש לו אשה ישראלית בת חורין יהיה בעיניו קל לצאת. וכפי פסוק ״אם אדניו״ וגו׳ נתכון ה׳ לומר בסדר הדברים לתת טעם במתק לשון למה שנה הדין.

ואמרו ואם אמר יאמר, פרוש, מלבד אמירה אחת שעשה ה׳ לו תקון כנזכר, עוד יאמר אהבתי וגו׳, והגישו וגו׳, ורצע וגו׳, כי זה מעיד שאינו חושש לעלו יתברך וקונה אדון לעצמו:

עוד נראה לפרש הפרשה דרך רמז, כי תצוה התורה להאדם לשום לפניו בתמידות כל הדברים האלה בין עיניו, והוא אמרו אשר תשים לפניהם, שתמיד ישים האדם ענין זה לפניו. והוא כי תקנה עבד עברי, הלא ידעת כי האדם נחלק לשנים: חלק אחד רוחני והוא העקר, וחלק אחד גשמי שברא ה׳ לנשמה לשמשה, שבאמצעותו מקים כמה מצוות אשר צוה ה׳, ולו יקרא שם עבד, כי אינו אלא שמש לנפש שבשבילה יקרא אדם, כמו שאמר הכתוב (שמות ל:לב) ״על בשר אדם לא״ וגו׳, שזה יגיד כי לא הבשר יקרא אדם, וכן אמר (יחזקאל ל״ד:ל״א) ״אדם אתם״, אתם קרויים אדם ולא אמות העולם (בבא מציעא קיד,א) שאין להם נפש רוחנית. ולזה תצוה התורה להאדם כי תקנה עבד עברי, פרוש עברי – עובר, כי אינו קים לעד, כי מי גבר יחיה ולא יראה מות, על דרך (תהילים קמ״ד:ד׳) ״כצל עובר״. וזמן קביעתו הוא עד ששים שנה, על דרך אמרו (איוב ה׳:כ״ו) ״תבא בכלח אלי קבר״, ואמרו בש״ס (מועד קטן כח,א) כי בן ששים שנה הוא זמנו של אדם ללכת כחשבן ״בכלח״, שאז הוא כעלות גדיש. וזה הוא אמרו שש שנים, פרוש, כל ימיו הם ששים, והגם שאמר שש יש חשבון שיכלל כללות אחד וכאן כולל העשירי. ובשביעית, פרוש בעשר שנים השביעית יצא לחפשי העבד, על דרך אמרו (תהילים פח:ו) ״במתים חפשי״. ואמרו תבת חנם לרמז על יד מי תהיה היציאה, על ידי חנם שהוא סמא״ל וחילותיו, שהם נרמזים בתבת חנם, כאמרם בספר הזהר הקדוש (זוהר ח״ב קכח,ב) כי במילי דמגנא הוא זינייהו דההיא סטרא, ולזה לא שלטי בדבר מצוה שעושה האדם בדמים יקרים. וכן תמצא שכל דבר טמאה בא בחנם, מה שאין כן דבר מצוה וקדשה צריך להם טרח גדול ודמים יקרים.

אם בגפו יבא. צריך לדקדק למה אמר לשון זה, ולא אמר לשון הרגיל בלשון הקדש ״אם לבדו״, כאמרו (בראשית לב:כה) ״ויותר יעקב לבדו״.

אכן יש לדעת כי אם סגל מצוות ומעשים טובים וקנה לעצמו כח, ימצא כח לעלות ביום התחיה, על דרך אמרו (תהילים עב:טז) ״ויציצו מעיר כעשב הארץ״ (כתובות קיא,א). וזהו שאמר כאן אם בגפו, פרוש לשון גף, על דרך אמרו (משלי ט:ג) ״על גפי מרומי״, שרומז אל המצוות ומעשים טובים, כאמרם זכרונם לברכה (שבת מט,א) ״נמשלו ישראל ליונה״ וכו׳. ואמרו יבא, פרוש על דרך אמרו (אונקלוס בראשית כח:כא) ״כי בא השמש״ – עאל שמשא. בגפו יצא, פרוש באותו כנף יצא מן הארץ בעת התחיה, ואחרי נפלו קימה תהיה לו. וידיעת ההפכים שוה היא, שאם בעולם הזה לא ישתדל בסגול הטוב, אין כח בו לעלות. והוא מאמרם זכרונם לברכה (כתובות קיא,ב) בפסוק (משלי ג:יח) ״עץ חיים״ וגו׳, שאין גופות עמי הארץ עומדים זולת למחזיקים בה.

ואמרו אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו – כאן רמזה התורה סוד גדול, והוא כי יש לך אדם שקנה נשמתו באמצעות חוזק מעשיו הטובים ונעשה הוא בעלה של נשמה הקדושה. וצריך אתה לדעת מה שאמרו בספר הזהר (חלק ג צא,א) במה שאמר הכתוב ״שור או כשב או עז כי יולד״ וגו׳, כי הבהמות מעת לידתם קונים שכל שיש לשור, מה שאין כן האדם – כפי מעשיו זכה נותנים לו נפש, זכה יתיר וכו׳, זכה יתיר וכו׳ עד כאן. הנה שבאמצעות מעשיו קונה הנשמה הנקראת אשה, וכמו כן מצינו שקראוה חכמי אמת (תיקון ו). ולזה אמר אם בעל אשה הוא שקנאה כנזכר, ויצאה אשתו – פרוש אפלו אחר יציאת אשתו אף על פי כן עודנה עמו ונשאר חי אפלו אחר מותו. וצא ולמד ממעשה שהובא במסכת שבת (שבת קנב,ב) של הנהו קפולאי וכו׳ נחר בהו גברא וכו׳ שהיה מדבר לאחר מותו, וזה הוא אמרם זכרונם לברכה (ברכות יח,א) צדיקים במיתתן קרויים חיים.

עוד יכון באמרו אם בעל אשה הוא, לומר אם הוא אדם אשר כל מחשבותיו ויגיעותיו וטרחו בעולם הזה, ואפלו מאכלו ומשקהו, אינו אלא בשביל הנשמה, על דרך אמרו (משלי יג:כה) ״צדיק אוכל לשבע נפשו״, להגדיל הרוחניות, אדם כזה לו יקרא בעל אשה, כבעל הזה שטורח בשביל אשתו לזון ולפרנס ולכלכל ולמלאות רצונה, כן זה האיש עושה לנפשו. אדם כזה שהחומר נזדכך ונעשה מעין הצורה במציאות זה, תוכל נפשו לסבול לדור עמו במחיצתו אפלו אחר יציאתה.

ואמרו אם אדניו יתן לו אשה וגו׳. פרוש, אם אינו בעל אשה על אופן האמור, אבל אשה הקנו לו מן השמים, כי תמצא כמה בני אדם שזוכים לנשמה טהורה בסוד הזווג בשעת יצירה מצד אביו הצדיק. ״וילדה לו בנים או בנות״ – פרושו על דרך אמרם (בראשית רבה פ״ל) עקר תולדותיהם של צדיקים וכו׳, גם כי על ידי מעשים טובים יהיה נולד מלאך טוב, כאמרם זכרונם לברכה (אבות פ״ד) העושה מצוה אחת קנה לו פרקליט אחד וכו׳, וכן הוא מפרש באר היטב בספר הזהר הקדוש. לזה אמר ״וילדה לו בנים או בנות״ – בחינת הבנים הם מצוות הנעשים בהתעצמות גדול, ובחינת הבנות היא מדרגה למטה מבנים. אדם כזה ״האשה וילדיה תהיה לאדניה״, לשלל מה שזכה האיש אשר קנה האשה באמצעות התעצמותו ונעשה בעל האשה להיות עמו תמיד, לא כן הוא זה, אלא ״תהיה לאדניה״, כי אדם כזה לא קנאה להיות בעלה שבזה לא תפרד ממנו. גם לפרוש שני, זה לא זכך גופו כדי שיהיה ראוי שלא תפרד ממנו הנשמה, ולזה ״תהיה לאדניה״. ״והוא יצא״ וגו׳ – פרוש, ובעת יציאתו מהקבר בעת התחיה ״יצא בגפו״, פרוש זכיותיו שיש לו, ולא תושלל ממנו התחיה בהעדר הדבר האמור.

ואמרו ואם אמר יאמר העבד וגו׳. כאן הודיע הכתוב עבודת העבד ישראל המתלהב לעבודת קונו, ואף אחר שאפסו כחותיו מתאוה תאוה לעבד האדון, וזהו אמרו אהבתי את אדני את אשתי ואת בני, שהם הנשמה והמצוות שעושה בעולם הזה, ואינו רוצה לצאת מהעולם הזה לחפשי כמתים, וזה יורה על החשק והתאוה בהאדון. לאיש כזה מבטיח האדון כי לו יקרא עבד ה׳ וימלא תאותו, תאות לבו נתת לו, אך לא עתה, כי עתה אין לו עוד בעולם אלא ועבדו לעולם – לעולם הבא יבחר בו ה׳ מהמלאכים להיות לו לעבד נאמן. ומצינו שכן היה למשה שקראו ה׳ (דברים לד:ה) עבד ה׳, שנתאוה לחיות לכנס לארץ ישראל לעבד ה׳ ולקים מצוותיו (סוטה יד,א). ומה שאמר הכתוב ורצע וגו׳ במרצע, תמצא בחשבון מרצע ארבע מאות עולמות הכסוף, ככתוב בספר הזהר (חלק א קכג:). ואמרו ועבדו לעולם, פרוש, יחשב עליו כאלו חי כל ימי עולם ועבד בה עבודת הקדש, מחשבה טובה וכו׳. עוד רמז לעולם סוד ידוע ליודעי דעת קדוש.

אם אדוניו יתן לו אשה. בזמן שהוא נשוי תחילה אז דווקא מותר לרבו ליתן לו שפחה, י"א הטעם לפי שאם אינו נשוי יש לחוש שמא יאמר אהבתי את אשתי השפחה אבל אם הוא נשוי כבר ישראלית אין לחוש כל כך כי כבר דבקה נפשו באהבת הישראלית וי"א הטעם לפי שאם הוא נשוי חייב אדונו במזונות אשתו ובניו ואז לא ירצה שום אדון לקנותו ולהכניס ראשו בעול זה, ע"כ כנגד זה נתנה לו התורה זכות שיוכל ליתן לו שפחה להוליד ממנה עבדים, אבל אם אינו נשוי יש לו קונים הרבה בלאו הכי. ואולי יש עוד דברים בגו מחמת ביטול פ"ו כי אם הוא נשוי הרי הוא מקיים מצוה זו עם הישראלית ולא חששה התורה למה שיהיה לו עסק גם עם השפחה אבל אם אינו נשוי יתבטל ממצות פ"ו ויכלה זרעו עם השפחה הפסולה.

בנים או בנות. דאי כתיב בנים ה״א דבת עדיפא שהיא נגררת אחר האב יותר מן הבן כמו שלמדו מדכתיב ואת דינה בתו. ואי כתיב בנות ה״א דהבן עדיף שנצרך להדרכת האב יותר מהבת כדאי׳ בכתובות פ׳ הנושא דהבת אחר האם. ע״כ כתיב בנים או בנות:

אם אדוניו יתן לו אשה. כבר בארתי למעלה (סי' כ"א) שלר' ישמעאל לשיטתיה שס"ל שישראל מותר בשפחה יש לטעות שמ"ש אם אדוניו יתן לו הוא חובה ולכך כתב אם בגפו יבא ללמד שהוא רשות, ולר"ע לשיטתו דס"ל דישראל אסור בשפחה ידעינן ממילא שהוא רק הרשאה וא"צ לזה קרא דאם בגפו יבא ע"ש. והנה ר"י ור"ע פליגי בספרא קדושים (סי' נ"ב) ובכריתות (דף י"א), דר"י ס"ל דשפחה חרופה היינו שפחה כנענית המאורסת לעבד עברי, ור"ע ס"ל דש"ח היא חציה שפחה וחציה ב"ח המאורסת לע"ע, וע"כ לר"י ידענו מעצמנו שהיא מיוחדת לו לבדו דהא הבא עליה חייב באשם ש"ח, אבל לר"ע הבא על שכחה כנענית המיוחדת לע"ע אין חייב באשם, יש לטעות שהיא מופקרת לכל ופי' אם אדוניו יתן היינו שיתן רשות, שמצאנו כ"פ לשון נתינה שתרגומו מענין שביקה כמ"ש בס' התו"ה קדושים (סי' צ') לכן למד ממלת לו שהוא שתהא מיוחדת לו. והנה לר"ע שס"ל שהבא על השפחה עובר על לאו דלא יהיה קדש, הלא יותר טוב לפרש שמ"ש אם אדוניו יתן לו אשה היינו אשה ישראלית כגון שמוסר לו בתו לקדושין, אך שא"כ איך אמר האשה וילדיה תהיה לאדוניה:

וילדה לו בנים או בנות, זה מיותר שהיה די בשיאמר האשה וילדיה תהיה לאדוניה וידעינן שילדה לו, וא"ל שבא לומר דוקא אם ילדה בנים או בנות לא אם ילדה טו"א דהא אמר האשה וילדיה ובשם ילדים נכללו גם טו"א, וליישב זה א"ר נתן שמ"ש וילדה לו בנים או בנות בא להביא את הרב שבא על שפחתו שילדיה עבדים, ובאור הדברים, כי מ"ש אם אדוניו יתן לו אשה אין הפי' שיתן לו דוקא שפחה שלו, רק הפי' שיתן לו רשות לקחת שפחה אפי' שפחה של אחרים, כמ"ש בתמורה (דף ל') עמ"ש במשנה איזהו אתנן האומר לחברו הילך טלה זה ותלין שפחתך אצל עבדי, והא שפחה לעבד משרי שריא, בעבד עברי, והא שפחה לע"ע משרי שריא, מבואר שמותר לתת לו גם שפחה של אחרים [וכמו שהוכיח השע"מ, ובשו"ת נוב"י מהד"ת חלק אה"ע סי' ל"א] ועז"א האשה וילדיה תהיה לאדוניה והיה ראוי שיאמר תהיה לאדוניו, כמ"ש אם אדוניו יתן לו, רק שלפעמים אינה לאדוניו, אם היא שפחה של אחרים שאז היא לאדוניה שאינו אדוניו, ולפ"ז פי' אם אדוניו יתן היינו נתינת הרשות, שכבר בארנו בס' התו"ה קדושים (סי' צ') שמצאנו כ"פ מלת יתן שתרגומו שביקה כמו ולמות לא נתנני ולא נתנו אלהים להרע עמדי. והנה מלבד זה יש פה פליאה עצומה דבקדושין (ס"ח ע"ב) אומר אשכחן בנכרית דלא תפסי בה קדושין ולדה כמותה מנלן, אמר קרא כי תהיין לאיש וילדו לו, כל היכא דקרינן ביה כי תהיין [ר"ל דקדושין תופסין] קרינן ביה וילדו לו וכל היכא דלא קרינן ביה כי תהיין לא קרינן ביה וילדו לו [ר"ל אין הנולד מתיחס אחר אביו], ומסיק שם דגם שפחה ילפינן מזה דאחר שלא תפסי בה קדושין לא קרינן בה וילדו לו, והרי מקרא מלא אמר אם אדוניו יתן לו אשה וילדה לו, הרי נאמר גבי שפחה וילדה לו הגם שולדה כמותה ואינו מתיחס לו, וע"כ בא ר"נ ושם כל המעקשים למישור, שבמ"ש אם אדוניו יתן לו אשה שהוא נתינת הרשות לקחת שפחה אפי' שאינה של האדון, יצוייר שהעבד יש לו שפחה כנענית קנין כספו והאדון מרשה אותו לבא על שפחתו, ומלמד אותנו שגם בענין זה הולדות עבדים, וזה מלמד במ"ש וילדה לו בנים או בנות שגם אם לקח שפחה כנענית של עצמו שבענין זה יצדק (ילדה לו כי הבנים הם שלו מצד הקנין שיש לו בהם שהם עבדיו והם שלו, גם בזה האשה וילדיה תהיה לאדוניה שהוא העבד שהוא אדוניה יהיו לו לעבדים והוא בצאתו אסור לו לבא עליה, ומזה ידעינן שהרב שבא על שפחתו שילדיה עבדים, ובספרא בהר (סי' פ"ז) למד זה מלמוד אחר:

האשה וילדיה תהיה לאדוניה. היה לו לומר יהיו לאדוניהם, וכבר בארתי באיה"ש (כלל קס"ו) שפעל הבא על שני נושאים אם שניהם שוים יבא הפעל בלשון רבים, ועוד בררתי שם (כלל קע"ו קע"ז) שדבר שאינו תלוי במעשים ובפעולות יבא הפעל בלשון רבים, מזה למדו חז"ל שהיא העיקר מפני שילדיה כמוה ונמשכים אחריה, ובמקום שהיא העיקר יבא הפעל בלשון יחיד כמו ותשר דבורה וברק, ותכתוב אסתר המלכה ומרדכי, ובמ"ש שלמד נכרית משפחה מצד שא"ל קדושין מכ"א, הנה ביבמות (דף כג) אמר שא"א ללמוד משפחה, שמה לשפחה שאין לה חייס, ולמד מן כי יסיר את בנך מאחרי ואליבא דר"ש דדריש טעמא דקרא, ובקדושין (דף ס"ח) סוגיא אחרת דלרבנן דר"ש למדין מן כי תהיין וילדו לו דכל היכא דלא קרינן ביה כי תהיין לא קרינן בי' וילדו לו ולמד משם שפחה ונכרית [כנ"ל בסי' הקודס] וקרא דהאשה וילדיה צריך לדרוש של ריה"ג שהאומר לשפחתו הרי את בת חורין וולדך עבד הולד ב"ח כמוה. ונראה שר' ישמעאל לשיטתו שס"ל בכריתות (ד' י"א) דשפחה חרופה היינו שפחה כנענית המאורסת לע"ע, וא"כ קרינן ביה קצת כי תהיין דהא הבא עליה חייב באשם ויש בה הויה קצת, וא"א ללמוד מן כי תהיין, ולמד מן האשה וילדיה, ונכרית למד מן שפחה בק"ו דהא נכרית אין בה הויה כלל, ובזה נכון הגי' אר"י ק"ו:

והוא יצא בגפו. זה מיותר לגמרי שכבר אמר בגפו יצא, וכבר התבאר (בסי' כ"א) שר' ישמעאל מפרש בגפו יצא בלחודוהי יצא, ובאר פה [כי גם זה מדברי ר"י] שמשמיענו שביציאתו נפסק הקשר שבינו לבינה, ובזה יוצא בגפו אחר שאינה צריכה הימנו גט, שאם היתה צריכה הימנו גט אינו יוצא בגפו, כי יש לו אשה שהיא קשורה בו הגם שהיא קנין אדוניה. ונראה שר"י לשטתו שס"ל בכריתות (דף יא) ששפחה חרופה היינו שפחה כנענית המאורסת לע"ע והבא עליה חייב באשם, וה"א שהתקשרות הזה אינו נפסק בלא גט, ולמד מזה שה"ה שאין לעבד קדושין בבת ישראל דמקיש עבד לאמה לענין זה וכמ"ש בספרא בהר (סי' פז), והד"א ס"ל דשפחה חרופה היינו חציה שפחה וחרה ב"ח אבל שפחה גמורה המאורסת לע"ע אין חייבים עליה אשם וא"כ א"צ ללמד שא"צ הימנו גט, והוא מפ' מ"ש בגפו יצא בראשי אברים יצא היינו שאינו יוצא בשן ועין כעבד כנעני כנ"ל (סי' כ"א), ואמר שנית והוא יצא בגפו (כצ"ל כגי' הגר"א) ללמד שאף הנרצע אינו יוצא בשן ועין כעבד כנעני ר"ל שתמיד יצא בגפו ולא יצויר שיצא בראשי אברים, ור' יצחק אמר שא"צ לזה שהעובד שש מיעט יציאתו, ר"ל שיוצא בדבר מעט כי יוצא בשש ובגרעון כסף ובשטר וביובל ובכ"ז אין ראשי אברים מועילים, כ"ש נרצע שריבה יציאתו היינו שיציאתו קשה שאינו יוצא רק במיתת האדון וביובל שאינו יוצא בראשי אברים, והת"ק ס"ל שנרצע יוצא במיתת האדון ואינו עובד את הבן ובזה קלה יציאתו, ור' יצחק יסבור כמ"ד בירושלמי פ"ק דקדושין שגם ע"ע אינו עובד את הבן, ובמכלתא נדפס. בכאן שש שנים יעבוד להביא את הבורח, וכבר העתקתיו למעלה (סימן י"ח) כי שם מקומו:

מ וא"ת דלמא אסור לו בשפחה כנענית משום ולא יהיה קדש בבני ישראל והא דכתיב אם אדוניו יתן לו אשה היינו ישראלית גדולה שמכרה עצמה. וי"ל דסבירא ליה דאין אשה מוכרת את עצמה דהא כתיב וכי ימוך אחיך ונמכר לך דמשמע אחיך ולא אחותך:

נ וא"ת הלא צריך ליעדה לו או לבנו ולא לעבדו וי"ל דהוה אמינא דיכול למוסרה לעבדו בתורת זנות ולא בתורת אישות והא דכתיב לא ימשול למכרה וגו' אאב לחודיה קאי ולא אאדון:

ס זהו חוזר ושב אמה דקאמר שהרי העבריה אף היא יוצאה בשש: