שמות כא, כ

וכי יכה איש את עבדו או את אמתו. בעבד כנעני הכתוב מדבר או אינו אלא בעברי, תלמוד לומר כי כספו הוא, מה כספו קנוי לו עולמית, אף עבד הקנוי לו עולמית. והרי היה בכלל (פסוק יב) מכה איש ומת, אלא בא הכתוב והוציאו מן הכלל, להיות נדון בדין יום או יומים, שאם לא מת תחת ידו ושהה מעת לעת פטור:

בשבט. כשיש בו כדי להמית הכתוב מדבר או אינו אלא אפלו אין בו כדי להמית, תלמוד לומר בישראל (במדבר לה יז) ואם באבן יד אשר ימות בה הכהו, והלא דברים קל וחמר מה ישראל חמור אין חיב עליו, אלא אם כן הכהו בדבר שיש בו כדי להמית, ועל אבר שהוא כדי למות בהכאה זו, עבד הקל לא כל שכן:

נקם ינקם. מיתת סייף, וכן הוא אומר (ויקרא כו כה) חרב נוקמת נקם ברית:

וַאֲרֵי יִמְחֵי גְבַר יָת עַבְדֵהּ אוֹ יָת אַמְתֵהּ בְּשָׁלְטָּן וִימוּת תְּחוֹת יְדֵהּ אִתְדָנָא יִתְּדָן:

וַאֲרוּם יִמְחֵי גְבַר יַת עַבְדֵיהּ כְּנַעֲנָאָה אוֹ יַת אַמְתֵיהּ כְּנַעֲנִיתָא בְּשַׁרְבִיטָא וִימוּת בְּהַהוּא יוֹמָא תְּחוֹת יְדֵיהּ יִתְדְּנָא יִתְדַן דִּין קְטִילַת סַיְיפָא

מִתְנַקְמָא יִתְנַקֵם:

וכי יכה איש את עבדו כבר למדו רבותינו (במכילתא כאן) בהכרח מטעם כי כספו הוא שבעבד כנעני הכתוב מדבר ופשוטו של מקרא כדבריהם כן הוא באמת כי לא יקראו עבד ואמה סתם אחיו העברי או העבריה ואמר בשבט בידיעה כי דרך מושל ואדון להיות בידו שבט והזהיר כי אע"פ שהוא שבט מוסר ואיננו מקל יד ישמר ממנו ולא יכה בו אפילו העבד הכנעני מכת בלתי סרה וזה טעם תחת ידו שהיה מכה אותו מכה רבה עד שמת ולא הוצרך לפרש משפטו אבל אמר שלא יפטר בעבור שהוא כספו רק נקום ינקם כנקמת כל מכה איש ומת שאמר בו (לעיל פסוק יב) מות יומת ועל דרך הפשט אך אם יום או יומים יעמוד שיקום העבד ויעמוד על רגליו ולכך הוצרך לומר יום או יומים וטעמו אם ביום ההוא או גם ביום המחרת יעמוד על רגליו לא יוקם ושיעורו אך אם ביום או ביומים או ליום או ליומים וכמוהו רבים והנה בתחלה אמר ומת תחת ידו והיה במשמע שימות בעת הכאתו מיד ושב לבאר שאם עמד ביום ההכאה על רגליו או אפילו לא היה יכול לעמוד כלל ביום ההוא ועמד ביום המחרת יפטר האדון אבל אם לא עמד כלל חייב אף על פי שמת ביום השני כי גם זה תחת ידו מת ולא הזכיר עמידה ביום השלישי כי כיון שחיה שלשה ימים פטור הוא שהרי אין אני קורא בו ומת תחת ידו ועל דעת רבותינו (במכילתא כאן) הזכיר יום או יומים להודיע שצריך לחיות עשרים וארבע שעות וטעמו יום שלם או יומים שאין יום שלם בהם ואלו אמר יום בלבד היה צריך שיעמוד לילה ויום כיום התורה במעשה בראשית ובשבתות ובמועדים ויהיה יעמוד שיתקיים וכן למען יעמדו ימים רבים (ירמיהו לב יד) יתקיימו והוא הנכון והאמת

וכי יכה. אין ספק כי משפט הישראלי בין חפשי בין נמכר שוה בכל המשפטים. על כן לא יתכן להיות זה עבד עברי. ועוד כי באחרונה כתוב כי כספו הוא והנה זה העבד והאמה הוא הכתוב עליהם מהם תקנו עבד ואמה. ונפתח בי"ת בשבט שהיה מנהגו להכותם בו. והנה כל החולקים על חכמינו בעל כרחם יסמכו עליהם במלת נקם ינקם. כי הנקמה על דרכים רבים. והנה לא תועיל להם הסברא במקום הזה. והאבות קבלו כי זאת כמו חרב נוקמת נקם ברית:

בשבט - בדבר שאדם רגיל להכות את עבדו להוכיחו, אבל בחרב לפי הפשט אחר יום או יומים חייב מיתה, שאין זה דרך תוכחה אלא דרך רציחה ובעבד כנעני מדבר, אבל עבד עברי ישראל אינו כספו אלא כשכיר כתושב יהיה עמך, ודינו כישראל לכל דבריו, אלא שמוסר לו רבו שפחה כנענית.

נקום ינקם. דם העבד, כי לא הורשה האדון להכות מכת אכזרי כזאת, אף על פי שהיה לו רשות להכותו ליסרו, כאמרו בדברים לא יוסר עבד:

נקם ינקם. מה שהוציאו בלשון נקמה לפי שהאדון נתכוין להמיתו כשמת תחת ידו. ובא לו בדרך ערמה כאדם הרוצה להנקם מאויביו אבל לא שימיתנו וכיון שהיתה כונתו להמיתו לכך הוציא הכתוב מיתת האדון בלשון נקמה. כלומר אף האדון נקום ינקם:

וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט. עבד ואמה סתם הנזכרים בכתוב בכנעניים הכתוב מדבר ועוד הרי הוא בפירוש כי כספו הוא.

והרמב"ן ז"ל פי' כי הזכיר בשבט בלשון ידיעה לפי שדרך מושל ואדון להיות בידו שבט, והזהיר כי אע"פ שהוא שבט מוסר וכענין שכתוב (משלי כ״ב:ט״ו) שבט מוסר ירחיקנה ממנו ואינו מקל יד ישמר ממנו ולא יכה בו אפילו העבד הכנעני מכה בלתי סרה וזה טעם תחת ידו שהיה מכה רבה עד שמת. ואמר נקום ינקם ולא הוצרך לפרש משפטו בפירוש אבל אמר שלא יפטר בעבור שהוא כספו רק נקם ינקם כנקמת כל מכה איש ומת שאמר בו מות יומת. ובאור נקם ינקם חיוב מיתה בסייף כענין שכתוב (ויקרא כו) חרב נקמת וגו'.

ורבינו חננאל ז"ל פירש מה שהוציאו בלשון נקמה לפי שהאדון נתכוין להמיתו כשמת תחת ידו ובא לו בדרך ערמה כאדם הרוצה להנקם מאויבו אבל לא שימיתנו, וכיון שהיתה כונתו להמיתו לכך הוציא הכתוב מיתת האדון בלשון נקמה כלומר אף האדון נקם ינקם.

וכי יכה איש אין לי אלא איש אשה מנין היה ר׳ ישמעאל אומר הואיל ונאמרו כו'

בשבט בדבר שבני אדם רגילים להכות בו את העבד להוכיחו, לכך הבי״ת פתוחה, אבל אם הכהו בחרב אפילו אם עמד יום או יומים האדון חייב מיתה שאין זה תוכחה אלא דרך רציחה.

ומת תחת ידו ברשותו, הא אם הכהו ומכרו לאחר ומת הרי זה פטור. ד״א ומת תחת ידו בשעת הכאה שמכהו שם עד שמת, אין זה רידוי אלא ממית בידים.

נקם ינקם. פי' מיתת האדון מכהו בסייף ומכאן מוכיחים רז"ל שרוצח מיתתו בסייף דהא אשכחן נקימה שפי' סיף דכתיב חרב נוקמת נקם ברית דא"א לומר דיפטר הרוצח במיתת חנק הקל דהשתא קטל עבדא בסיף קטל בן חורין בחנק אלא ודאי מיתתו בסיף:

עבדו. כנעני אבל עבדו עברי חייב אפי' לאחר יום או יומים שהרי הוא כישראל בן חורין לכל דבריו ומה שאומר כי כספו הוא מוכיח דבעבד כנעני מיירי:

בשבט. כתב רמב״ם בפרק ב׳ מהלכות רוצח וזה לשונו: יראה לי דוקא בשבט, אבל בסיף וסכין או אבן ואגרוף וכיוצא, ואמדוהו למיתה, אפלו מת לאחר שנה הרי זה נהרג עליו, עד כאן. וקשה לי, אם לא הרגו בדבר שאמדוהו להריגה, למה אם לא יעמד יום יתחיב? הרי אפלו לאדם אחר שאינו עבדו פטור הוא אפלו לא יעמד יום. ואולי שעל שאר אומדנות הוא אומר, שהגם שאמדוהו שימות במקום המכה ושאר אומדנות. ולי נראה שאמרו בשבט, לומר שאם מעשיו מוכיחים כי ליסרו בשבט מוסר הוא שנתן ה׳ זכות יום אחד וכו׳, אבל אם מעשיו מוכיחים שמתכון להרגו, כגון שתוחב לו סכין בבטנו ובסימניו, שזה מגיד שאינו מיסרו אלא ממיתו, ומת אפלו אחר שנה חיב עליו.

בשבט ומת תחת ידו נקם ינקם. לפי הקבלה שבא ללמדנו שהורג עבדו במיתת סייף כמו רוצח א״כ אינו מבואר דיוק הכתוב בשבט. וגם לשון נקם ינקם משמעו לפי הפשט עוד כונה לבד קבלת חז״ל. והיינו שאם הכהו בשבט ומת. אזי לבד עונש רציחה שחייב מיתה כקבלת חז״ל יש ע״ז עון אכזריות נוראה הרבה יותר מאלו הרגו בסייף וכדומה דבשבט הוציא נפשו ביסורים כמה שעות ע״כ נקום ינקם מן השמים. וע׳ בס׳ בראשית מ״ב כ״א:

וכי יכה איש את עבדו. שעור הכתובים והתחיל מכה איש ומת וזה כולל כלם אף מכה עבד ואמה, ובאר דין המזיד והשוגג ודין מכה אביו וכו', ומבאר שיוצא מזה הכלל המכה את עבדו ע"י שהוא קנין כספו נדון בדין יום או יומים, וז"ש אף עבדו ושפחתו בכלל מכה איש ומת, ומ"ש אין לי אלא איש התבאר למעלה (סי' סט), ומ"ש לחייב ע"ז בפ"ע וע"ז בפ"ע אתיא כר' יאשיה דצריך או לחלק, אבל לר' יונתן גם אם יכתוב ואת אמתו נדע לחלק, וכמ"ש בהתו"ה קדושים (סי' קא):

את עבדו או את אמתו. כתב הרמב"ן שאינו מדבר בעברי שלא יקרא בשם עבד ואמה סתם, ור' אליעזר למד ממ"ש ועבדך ואמתך אשר יהיו לך מאת הגוים אשר סביבותיכם מהם תקנו עבד ואמה (בהר כה) ושם פי' בספרא שמ"ש ועבדך ואמתך אשר יהיו לך הוא אם קנו מהם בניהם ובנותיהם, ומ"ש מהם תקנו היינו אם מוכרים א"ע, שלענין אם קנו בניהם לא משכחת עבד בישראל דאין איש מוכר את בנו, ולענין אם מוכר א"ע לא משכחת באמה ישראלית דאין אשה מוכרת א"ע [דלא כהרמב"ן שדעתו שמוכרת א"ע], ובזה מודיע שסתם עבד ואמה הם כנענים, ור' ישמעאל למד לה ממ"ש כי כספו הוא, ולא נקרא בשם מקנת כסף רק הקנוי קנין עולה, וכמ"ש בספרא אמור (סי' פז) כסף יצא ע"ע שאין כסף, אמנה עבד של שותפים ממעט מכנוי עבדו, או כספו, שמשמע המיוחד לו ובזה השוו ר"א ור"י כמ"ש בב"ק (דף צ) מי לא אמר ר"א כספו המיוחד לו ה"נ עבדו המיוחד לו:

בשבט. אין לפרש שאף שאין בו כדי להמית דהא אמר ואם בכלי עץ יד אשר ימית בו הכהו ומפרש בספרי שם, שאמר זה שנית בכלי עץ (שכבר אמר כן באבן) להוציא לבל נטעה ממ"ש בשבט שאף שאין בו כדי להמית, וכיון שבישראל אינו חייב בכלי עץ רק עד שיש בו כדי להמית כ"ש בעבד, רק מ"ש בשבט מפני שיש לו רשות להכותו בשבט, שבו מכה גם את בנו ליסרו כמ"ש אתה בשבט תכנו (משלי כ״ג:י״ד) חושך שבטו שונא בנו (שם יג) אבל בשאר כל דבר אסור להכותו, ולדעת הרמב"ם (פ"ג מה' רוצח) אם הכהו בדבר אחר אינו בדין יום או יומים רק בשבט מפני שהכהו ברשות, וכ"כ הרשב"ם שבשבט הוא דרך תוכחה אבל בחרב הוא דרך רציחה ונהרג עליו, וא"כ אם הכה עבד של שותפין אינו בדין יום או יומים, כי אסור להכות עבדו של חבירו וכמ"ש (דף ט) [ובזה הראה שמה שתמה הב"י (בתי' תכ) עמ"ש הרמב"ם והטור שהכה עבד כנעני של חבירו והלא אף עבדו אין לו רשות להכותו לא קשיא מידי שעבדו יש לו רשות להכותו בשבט], וא"כ במ"ש כאן כי יכה בשבט שציין עבד שאין בו שותפות שיש לו רשות להכותו בשבט, כן מ"ש גבי מעשר כל אשר יעבור תחת השבט היינו בקר וצאן שלו שיש לו רשות להוציאם מן תדיר במכת שבט, לאפוקי של שותפות שאין לו רשות להכותם וצריך לשלם מה שהוזקו ע"י הכאתו, הוא פטור מן המעשר, והמכלתא ס"ל (בא פ' י"ח) דאשר יהיו לך בא להוציא המוכר בהמתו לנכרי, ולא כמ"ש בבכורות (נו) שבא להוציא שותפות, והעתקתי המכלתא דפה כפי נוסח הגר"א:

ומת תחת ידו. א"א לפרש שמת תיכף בעוד שידיו מכים אותו, דהא שעורו עד מעל"ע וע"כ פי' תחת רשותו, לאפוקי אם מכרו לאחר שאז דינו כעבד של אחרים, הגם שההכאה היה בעודו תחת רשותו, כ"ה גי' הגר"א, והרמב"ם לא הביא זה, משום דלפי דברי הירוש' (קדושין פ"ג ה"א משמע דלדידן דפסקינן כר"א בב"מ (דף צ) לא ת"ל דיוק זה דתחת ידו ע"ש, ובגי' הישנה גרס פטור וכ"ה בתוספתא דב"ק, ויל"פ שמיירי שמכרו לאחר והאחר הכהו ג"כ ואליבא דריב"ב שבהכהו שני ב"א האחרון חייב פה פטור מפר שההכאה הראשונה לא היה תח"י ורשותו, ודוחק:

נקם ינקם, כתב הראב"ע לא פי' הכתוב מהו הנקמה ונרדף בזה אתר הכתובים, נקום נקמת בני ישראל, (במדבר ל) ונהרגו המדינים כולם, ואמר שמשון כי אם נקמתי בכם וגו' ויך אותם שוק על ירך (שופטים ט״ו:ח׳) וחרב פיפיות בידם לעשות נקמה בגוים (תהילים קמ״ט:ו׳-ז׳), ותפס לשון זה, ללמדם שהעבד אחיהם הוא במצות וצריך שיחם לבבם על רציחתו עד שיהרגוהו דרך נקמה כגואלי דם אחיהם:

ד (רא"ם) דאף ע"א במשמע כ"ש עבד דחייב בכל המצוות שהאשה חייבת בהם בכלל רעהו הוא:

ה וא"ת על הקרא הי"ל להקשות והרי היה בכלל כל כו'. וי"ל כדי שלא תימא אין הכי נמי כאן דגלי קרא בעבד כנעני לידון בדין יום או ימים גם עבד עברי דינו הכי במדה דדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל כו' משום הכי הקדים רש"י או אינו אלא בעבד עברי כו' והוי דברי רש"י כמו השתא אתי שפיר:

ו מדכתיב וארב לו וקם עליו עד שיתכוין לו כדי להמיתו ואם לא היה האבן כדי להמיתו אם כן לא נתכוין הוא להמיתו וא"ת בשבט למה לי תיפוק ליה מקל וחומר מישראל וי"ל דאין עונשין מן הדין: